 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב מתחרפנת. נראה שהילדה כבר בשלה להישלף מהחיתול. אבל האם האמא מוכנה? |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
1/6/2005 10:04 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר שלושה שבועות שהסימנים זועקים מכל פינה, ובכל זאת אנחנו מתעקשים לטמון את הראש בחבילת "האגיס סופרים". לא עוזרים התחנונים של הילדה שנקריא לה שוב את "סיר הסירים", לא עושים רושם הנפנופים שהיא דופקת עם המגבונים הלחים, לא מסייעים אפילו קולות חריקת הפלסטיק על הבלטות, בזמן גרירת הסיר למרכז הסלון. יש דברים, מתברר, שאבא ואמא לא מסוגלים לעכל. גם כשהתרגום, בכבודו ובעצמו, מחייג אלינו בטלפון.
"אני חושבת", צוהלת אמא שלי מצדו השני של הקו. "שהיא בשלה להיגמל". "ואני חושבת", אין לי משהו נבון לומר, מתברר. אם ככה, נלך על נחרצות. "ואני חושבת שאת טועה". "תלמדי פעם משהו מאמא שלך", דורכת הסבתא על מוקש נעל. "ואת זה אומרת מי שנוסעת באוטו עם תינוקות בידיים", אני מפגיזה. אחת אפס לטובתי, ללא ספק. אבל הקו. ובכן, הקו נותק.
מדובר בוויכוח בן שש שנים. הילד נולד, הילד ינק, הילד שוחרר מבית החולים ונאסף בידי הוריו אל המכונית. הסבתא, היו לה שאלות כרגיל. "לא יהיה לו קר ככה? לא כדאי שתיישרי לו קצת את הראש?" וגולת הכותרת: "את באמת מתכוונת לקשור אותו לכיסא הזה? כי לדעתי, הרבה יותר בטוח להחזיק אותו בידיים".
לא עזרו חוקי מדינת ישראל, לא עזרו חוקי התנע, לא עזרו האיורים על מסלול התעופה האפשרי של התינוק דרך שמשת הנהג, בעת תאונה. אני קושרת, ואמא שלי בשלה. "איתך", היא המשיכה להטיף בחום. "איתך רק בידיים נסעתי".
לא שיש דמיון בין רצונה של הילדה להיגמל, לבין חוקי הפיזיקה שהסבתא מסרבת להכיר בקיומם; אבל טוב שיש עילה להיתלות בה. לאמור: מישהו לא שמע על הגישה החדשה, לפיה על ההורים לעמוד מהצד כמשקיפי או"ם שבדיים, גם כשחיתולים צואים נגררים ברחבי הבית מלווים בקריאת הקרב הידועה: "עשיתי קקי!".
בערב אני מתקשרת לג'. החברות שלנו צפופה כל כך, עד שבשנתיים האחרונות דילגנו על דיבורי החיתולים, בהנחה שלא נוכל לחדש עוד זו לזו בתחום, ועברנו לסקירת המשפחות המתפרקות באזור. אני מחזירה את החברות כמה שנים אחורה, כשאני פוצחת במונולוג הקקי. דומה מאוד לזה שניהלתי איתה לפני ארבע שנים, כשהילד היה בגיל הזה.
"את זוכרת יפה מאוד מה קרה כשניסית לגמול את הילד לפני הזמן", שולפת ג' את הג'וקר כבר על המשפט הראשון. ודאי שאני זוכרת. רוב הילדים בגן כבר נגמלו, הגננת רמזה בעוז, ובוקר אחד שיגרתי לשם את הילד נטול חיתולים, אך עמוס תחתונים להחלפה. הגננת הבטיחה שתשגיח, הילד תורגל יפה, אך דבר לא הכין אותי לעוגמת הנפש שתחכה לי בצהריים.
"נוט א גוד איידי", בירכה אותי הגננת באנגלית, כאילו לא מדובר באיידי שלה. "אולי כדאי שלא תדברו על זה". זה כמובן היה האות להתחיל בחקירה, שממנה עלו הנתונים הבאים. הפיפי הראשון היה בשירותים, השני בסיר, השלישי גם. "והקקי?", פעפעה הגאווה במעלה הגרון. "איפה עשית קקי?". "בסנדלים", הילד הצביע מטה, מעט מבויש, מסמן את מסלולו של החלק הקשה. "קקי עשיתי בסנדלים".
"הבעיה היא", אני אומרת לג' בקול קטן. "שנראה דווקא שהילדה כן בשלה לזה". "זה אתם לא בשלים, מה?", היא צוחקת מצדו השני של הקו. "יכול להיות דבר כזה, תגידי?". ג' שותקת רגע. עצם העובדה שאיתרה את החצ'קון ברגע, מסמנת שכן. "זה פשוט שיותר משהילדה גדלה", היא אומרת לבסוף, "אתם מזדקנים". " יש דרך להימלט מזה?", גם כאן התשובה מהירה. "להימלט לא, אבל את יכולה לדחות את זה בחודשיים. לדעתי, גם זה משהו".
כאן לא מגיבים. אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
