 |
/images/archive/gallery/302/034.jpg דני ססלר.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אם דני ססלר היה מנהל פה את העניינים, שונית הבת-ימית היתה יכולה להיות מסעדת דגים כיפית |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
15/6/2005 12:00 |
|
|
|
|
|
|
|
אחת הבעיות, ואולי ה-בעיה של שונית הוא הנסיון הכמעט נואש להיות יותר. להראות אחרת. לנסות להיות משהו אחר, משהו יותר משודרג, משהו יותר מיוחד, רמה אחרת, מנומס יותר, מקצועי, אדיב. "יש לנו הערב, לכבוד שבועות, דג עם מסק..." נתקע לה הטכסט, "מסקרפונה" עזר לה המנהל, "אה, כן" היא קלטה והמשיכה לדלקם את המיוחדים. אולי היא לא ממש הבינה הכל אבל היא אמרה את זה כמו גדולה, "שתה אדוני כהדי לפניך אחר אהתן גהם לגמליך".
"טוב" אמרתי כשאני מביט ברשימה שעל הקיר, "תיכף נחליט". היא אגרפה קצת את כף ידה, עשתה תנועה של חקייני ביבי (יש לנו ארץ נהדרת) חייכה ואמרה, "לא תזמינו משהו ממאכלי החג?" היא עשתה בדיוק את מה שאמרו לה לעשות. כמעט מלצרית מקצועית. אבל זה התחיל עוד בכניסה. שם עמדה נערה לבושה בקפידת מארחת ואחזה תפריט בידה. היא הושיבה אותנו בנימוס והגישה לנו את התפריט. זה היה תפריט יין, כתוב בכתב יד עם טושים צבעוניים ללא ציון תאריך או פרטים אחרים. כמעט תפריט יין. שאלתי אותה אם אפשר לקבל תפריט והיא אמרה, "אה, זה המלצרית". כמעט מארחת. ואז ההיא עם המסקרפונה דפקה הופעה.
הגענו לשונית בערב חג השבועות. זוהר ואני. זוהר היא בת 12 והיא חשבה שזה נורא מדליק שיש רשת על התקרה וכשאמרתי לה שזאת רשת-דייגים היא חייכה כשהבינה את הקשר, עיצוב-תוכן. זוהר, כשהיא רואה בתפריט סושי הכל מטשטש סביבה ורק הסושי נותר בהיר. "אני רוצה סושי למנה ראשונה". ברשימת המנות הראשונות היה גם מרק בויאבז, אני בחרתי בו. אני כמו זוהר, רואה בויאבז וכל השאר יוצא מפוקוס. זה חזק ממני. למרות שידעתי שאין סיכוי שהבויאבז הזה יהיה באמת בויאבז מסורתי, אבל כאמור, זה חזק ממני. ואז הגיעו הסלטים.
הסלטים המסורתיים שמפוזרים על שולחנות מסעדות עממיות עם קריצה, "הנה, תראו. אנחנו מפנקים אתכם. חשבתם שאתם מזמינים מנה עיקרית, באותו כסף אתם מקבלים עוד כמה צלוחיות". המלצרית הגיעה עם מגש והורידה על שולחננו 18(!) צלוחיות שונות. זה היה מרהיב. הצלוחיות לא הפסיקו להופיע. גזר פיקנטי, טחינה ירוקה, סלט
ביצים, איקרה, חצילים כאלה, וחצילים כאלה, כרובית מוחמצת, מטבוחה, פלפלים חריפים, "אנטיפסטי" (פלפלים קלויים) וגם צלחת גדולה של כרובית מטוגנת וחצילים מטוגנים וגם צלחת גדולה של חריימה ועוד ועוד (ועוד). זוהר הביטה בי בעיניים נוצצות, "וואי, כמה?". "המון" אמרתי, "יותר מדי". העובדה שבעלי מסעדות רוצים לצ'פר מבקרי מסעדות, או בלשונם "שתטעם יותר", ידועה ומקובלת. אבל יש גבול (השולחן הסמוך קיבל רק 8 צלוחיות). מצד שני לא באנו לבלות, באנו לעבוד. גם זוהר יודעת את זה.
היא התחילה בסלט הביצים ועיוותה את פניה, אני מיד טעמתי ממנו והבנתי. הסלט-ביצים היה מחית חיוורת וחסרת טעם-ביצים. כך גם האיקרה. השאר היו בסדר, חלקם עם טעם תעשייתי-קל, נלווה. מהחריימה רק טעמתי כזית, כי הרי זאת מנה עיקרית. בסדר, לא מספיק חריף. הכרובית המטוגנת היתה טובה מסוגה. אני אומר מסוגה מפני שזה קצת שעטנזי, החיבור בין כרובית מטוגנת לבויאבז, למשל. לא נורא, אבל בהחלט מעיד על הבאות. בסופו של דבר סיכמנו שדי. טעמנו מהכל וכאן נפסיק, שיהיה מקום. ואז הגיע הסושי.
הסושי (28 ש"ח) הוגש בחברת חיוכה של המלצרית שכוון לזוהר, "את יודעת שזה טונה, לא מקופסה כמו שאת מכירה?", זוהר הנהנה. היא יודעת. הסושי הוגש בצלחת מאורכת ונראו מאד יפים. כל כך יפים שחשדתי שהם מאופרים. הרמתי אחד בעזרת אצבעותי. הוא היה כל קשה, מרוכז ומעוגל שמיד עלתה בי מחשבה, "עבודת יד?!". המלצרית הגישה קומקומון קטן עם נוזל שחור וצמיגי ואמרה, "זה הרוטב". טעמתי, זה היה אכן רוטב, אבל לא סויה. זה משהו כל-כך צמיגי שזה נזל מהצ'ופ-סטיק לאט. נזל, אבל לא נפרד ממנו. קו שחור נמתח מהצ'ופ-סטיק, חצה את האויר, אך סרב להגיע לצלחת. ביקשנו סויה והביאו אותו הדבר, אבל קצת פחות צמיגי. הוא ירד הפעם לצלחת, אבל למי היה זמן לחכות. הנחנו את עיגולי הסושי על הוואסבי, נגסנו וכמעט לא בלענו. זה לא היה סושי. זה היה מאד דומה, אבל האורז היה כל-כך דביק ומרוכז וסינטטי, שהוציא לנו את החשק מסושי, מיפן, מזן ומבודהיזם. אבל אז הגיע הבויאבז.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
קערה מפוארת כל כך לא ראיתי מאז חלום הבלהות האחרון שלי. ענקית, מלאה עד מעל לגדותיה במולים, נתחי דגים, שרימפסים, זרועות קאלמרי וחצאי סרטנים לרוב (58 ש"ח). ועל הכל היה מונחת, ככה בזווית, פנכת בצק דקיקה וגדולה מאוד, שהיתה אופנתית-אש בשנות ה-60 העליזות, בעיקר בבתי מלון. בתוך הפינכה שכן לו חצי סרטן שרגלו היחידה היתה מורמת בהתרסה, מעל דפנות הפינכה. מהזווית של זוהר זה נראה כאילו אוטוטו מתחילה ה-סצנה ב"נוסע השמיני". וואו, זה היה מרשים. אבל שוב, בשולחן לידנו קיבלו בויאבז הרבה יותר צנוע ואנושי. השרימפס לא היה מבושל מספיק, כך גם הסרטנים הרבים ולמרק עצמו היה טעם של קארי-ויותר-מדי-כורכום-ומלוח-מדי. התבלינים המוספים גרמו לחיכנו להתייבש ולנסות להוריד משהו בלתי נראה מהלשון. המלצרית כמעט נעלבה כשהחזרנו את הקערה כמעט מלאה. הזמנו גם דג לברק אחד, שהוא מאטד מעודן, רך וטוב, עוד מהבית. ביקשנו אותו פשוט, על הגריל (79 ש"ח). וכך קיבלנו אותו, לא בלי פנכת הבצק המהוללת. הדג היה טוב. הוא הוכן "פשוט" על הגריל והיה טוב, מאוד אפילו.
ועכשיו לשאלת ההרבה כסף. בשביל מה צריך את כל הווג'רס הזה? בשביל מה צריכים בעלי המקום "מארחת" שאין לה תפקיד, או להטעין את המלצריות באינפורמציה שהן לא מבינות? מה דחוף לבעלי המקום לקרוא למרק שלהם בויאבז? למה אי אפשר פשוט להכין "מרק דגים" צנוע עם אותם המרכיבים של "הבויאבז" ועם כמובן קצת יותר הקפדה? היה יכול להיות הרבה יותר טוב לכולנו, לבעלים ולסועדים, אילו היו מחליפים ב"שונית" את הכמויות, את "הרושם" ואת הנסיון להיות "גורמה", בצניעות ובהכנה פשוטה של דגים עם כמה מהסלטים לפתיחה. בקלות היה יכול להיות טוב. היה יכול להיות "מסעדת דגים על הטיילת הסימפטית של בת ים" לא צריך יותר, אפילו לא בויאבז. ובעניין הסושי, צריך להפטר ממנו, וגם זאת בלשון המעטה. תוך יום הם יכולים להיות מסעדת דגים כיפית.
שונית. רח' בן גוריון 85, בת ים. טל': 03-5520392.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צלחות גמורות
|
|
|
|
|
|
|
שבת בבוקר, סנדוויץ' גבינת עזים ב"קקאו", רוטשילד 37, ת"א. הקפה טוב, המיזוג מצוין ויש אגף מעשנים במרחבי האזור הממוזג שזה כמו אפרסקים קרירים בצל, באמצע המדבר. באוגוסט. הסנדוויץ' היה עבה מדי, פי שניים לחם. השארתי את המכסה בצלחת, אבל בגלל אופיי החלש נגסתי בו את הנגיסה האחת יותר מדי.
אני נשען לאחור, צמוד לחלון הגדול ו"די מאושר". הייתי מגדיר את המצב כ"מאושר" אבל אני חסכן. אני קורא את ספרו החדש של ג'ונתן ספרן פוייר (מחבר "הכל מואר"): Extremely Loud & Incredibly Close, יבוא אישי מארה"ב. מסוג הספרים שקשה להניח אותם, וכשמוכרחים מתגעגעים אליהם. אני מתחיל לקרוא בספר ומדי עמוד אני מרים את ראשי, חסר נשימה, מרוגש ומסתכל סביבי אם במקרה מישהו רואה לי את הדמעות (אני מאושר לגלות זוית "כזאת" של החיים, לאט לאט אני גם מגלה עד כמה היא מוכרת לי. לא ברור מאיפה).
בקטן, זהו סיפורו של אוסקר, בן 9-10, שמחפש אחר מנעול שיתאים למפתח שהותיר אחריו אביו שנהרג בספטמבר-אילבן, במגדלי התאומים. בכל פעם שאוסקר מתייחס למוות, וזה לא מעט, זה מרגש. (בתרגום חופשי) "קראתי בנשיונל ג'אוגרפיק שהיום חיים על כדור הארץ יותר אנשים מאשר אי פעם מתו בו בכל ההיסטוריה האנושית. במילים אחרות, אם כל בני האדם היו רוצים לשחק את המלט היום, הם לא היו יכולים, כי אין מספיק גולגלות". געגועיו של אוסקר לאביו מקבלים מימדים של גורדי שחקים.
בספטמבר-אילבן המריאה משפחה ישראלית לחופשה בארה"ב. שש נפשות שחיפשו משהו. לפחות שניים מהם ידעו שלא ימצאו אותו. נחתנו בקנדה ואחרי יומיים בסאן פרנסיסקו. ששת הנפשות נכנסו למכונית גדולה ומרווחת והפליגו ללוס אנג'לס בדרך הים המופלאה. ברגע שיצאנו מהעיר, ברדיו השמיעו את "הוטל קליפורניה". שוב חלפה לפחות דקה עד שהעזתי להפנות את מבטי לעבר בני שישב לידי ולחייך אליו בהבנה, "הא איזה טיימינג? איזה פסקול?" לא העזתי להוציא את המילים האלה מפי מחשש להתרגשות יתר. בלעתי אותם לפחות פעמיים.
שלושה חודשים אחר כך אבי מת. חודש אחר כך התגרשתי. היום אני יודע שהייתי מספר לו בכיף ואולי אפילו הייתי שואל אותו "מה לעשות". או לפחות מביט בו בשאלה. רק בשבת האחרונה הבנתי עד כמה אני מתגעגע אליו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
