 |
 |
|
|
|
|
|
|
| כה אמרה טלי תקומי לילדיה: מקומן של דעות פוליטיות מסויימות במטבח, ולא על שמשת הרכב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כבר עם שכוח יום העצמאות עלינו לטובה, עת רוכלי הכבישים מכרו לנו דגלי שמשות לאוטו בחמישה שקלים, מלאו כבישי הארץ בפרק ב'. דומה שאותם רוכלים עצמם עטו עכשיו על ראשם כיפה 2 צול, סרוגה במיטב הקרוֹשֵה/ציוני שִיק, והחלו מחלקים לעם את את הדגל הציוני החדש. ובחינם. הדגל הכתום.
את הדגל הכתום הנ"ל מציעים שגרירי הציונות המעשית לנהגים שעומדים ברמזור לקשור לשמשה השמאלית ברכבם. זאת בתנאי, כמובן, שמדובר ברכב ידידותי לרעיון שעומד מאחורי הקשירה. רעיון האנטי התנתקות, אם לא הבנתם.
וככה מתבצעת העיסקה: הפושר הציוני ניגש לרכב שעומד ברמזור של גהה, ומציע לו את מרכולתו הקונספטואלית/ארצית. או אז, נהג הרכב לוקח את הסמרטוט מידי המציע, שניהם מחליפים חיוך סודי של אחים לנשק, ומאז ועד עולם הסמרטוט הכתום מפאר את צידי מכונית ציונית נוספת.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שכל מכונית נוסעת ולמראה השמאלית הכי ימנית שלה קשור סמרטוט כתום. זה אומר דבר אחד בלבד: נוסעי אותה מכונית ו/או בעליה הם נגד רעיון ההתנתקות. אחלה? אחלה.
זה בדיוק הרעיון שהוסבר לילדים היושבים אצלי מאחורה. זה לקח 17 נסיעות לסופר, שתי נסיעות לחנות נעליים אבל אני חושבת שהם הבינו יפה את המפה הפוליטית/מוטורית של מדינתנו המבעבעת. אבל הילדים שלי רגילים
לשאול הרבה שאלות. סוג של דפקט כזה. ככה זה אצלם מהבית, מה לעשות. והם שאלו את השאלה המטרידה הבאה: "אמא, אנחנו מבינים שאלו שהם נגד ההתנתקות נוסעים עם סמרטוטים כתומים, אבל יש הרבה אנשים שהם בעד ההתנתקות, נכון אמא?".
"נכון", אני ממלמלת בשפה רפה, תוך כדי עקיפה זהירה של עוד רכב קשור.
"אז למה אין מכוניות עם סמרטוט בצבע אחר, שהן בעד ההתנתקות?". כאן כבר לא היה לי מה להגיד. למה, באמת? בכל הנוגע לסמרטוטים צבעוניים, הכי קרוב שהגיעה מכונית משפחתנו היתה כשקשרנו במשך כמה שנים, דרך קבע, חיתולי טטרה לבנים על השימשה האחורית, כדי להסתיר את השמש הקופחת מעיני עוללים שונים שהבאנו לעולם.
עכשיו, יכול להיות שלבן מסמל כניעה. האמת צריכה להיאמר. באותם ימים של הורות טרייה היינו טיפוסים די כנועים, הן בתור הורים ובכלל בתור בני אדם. "אבל היו לאמא שלכם גם ימים אחרים, ילדים מתוקים שלי", סיפרתי לצמאי הדעת במושב האחורי, בנסיון לתקן את הרושם התבוסתני. "ימים בהם היתה אמא שלכם חדורת אופטימיות רעננה בכל הנוגע לעתיד".
"הסכיתו מחמדי, ושימעו סיפור אמיתי שקרה לאמא עוד לפני שבאתם לעולם", אמרתי, והוספתי: "דעו לכם שהסיפור אמיתי, וקרה לאמא שלכם כשעוד היתה קצת ילדה, ממש, אולי, כמוכם. מוכנים? אז ככה".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
"הימים, שלא כרגיל במדינתנו השלווה, היו ימי משבר. פילוג אידיאולוגי איים לחתוך את העם לשניים. באותם ימים קמה תנועה שקראו לה 'שלום עכשיו'. הרעיון והאידאולוגיה שעמדו מאחורי אותה תנועה קסמו לאמא שלכם, ילדים יקרים. יקירים שלי, היו זמנים אחרים אז. זמנים בהם אמא חשבה שיהיה זה חמוד לקשט את האוטו שלה בשביב קטן מדעותיה הפוליטיות, להתפאר".
"אמרה וגם עשתה. רכשה אמא מדבקה ססגונית לרכב, וזו לשון המדבקה: 'שלום עכשיו'. ימים מספר נסעה אמא הגאה עם המדבקה על שימשתה האחורית ברחבי הארץ. להפתעתה, במקום להתמוגג מדעותיה הפוליטיות המתקדמות, ספגה אמא, לא אחת, מיני חרפות וקללות מנהגים חולפים שלא היו אמפטים לרעיון. ואז זה קרה. אמא חנתה באיזה מקום, הלכה לסידוריה, וכשחזרה לאוטו, ראתה לחרדתה כי ארבעת צמיגי מכוניתה האהובה נוקבו לבלי הכר עד השאסי".
"התעצבה אמא על ליבה מאוד והסיקה את המסקנה המתבקשת. והמסקנה המתבקשת, ילדים יקרים, היא המסקנה הבאה: דעות פוליטיות, מתוקים שלי, בעיקר דעות פוליטיות מסויימות, מקומן במטבח, ולא על שימשת המכונית".
"מה היה בסופו של הסיפור, אתם רוצים לדעת, מחמדי? בכן, הסירה אמא החרוצה בזריזות את המדבקה משמשת מכוניתה ובמקומה הדביקה מדבקה ניטראלית, ללא מטען עודף של משמעויות פוליטיות. רוצים לדעת מה היה לשון המדבקה הנבונה? המדבקה אמרה, 'אני נהג זהיר'".
לקטע זה לא ניתן להשאיר תגובות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | כותבת, מאיירת, מסטרנטית, משתדלת. בעיקר אמא | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
