 |
/images/archive/gallery/302/034.jpg דני ססלר.
צילום: ארכיון  |
|
|
| יא אללה, כמה כיף במקום אחד |
|
| דני ססלר חגג כמו שצריך בפסטיס התל אביבית, וממליץ לכל מי שליבו במקום הנכון לנהוג כמותו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
2/8/2005 12:20 |
|
|
|
|
|
|
|
כשיצאתי מפסטיס (כמעט חצות), חתכתי לאמצע השדרה. שם מתחת לעצים ישבו כ-50 איש, אולי יותר, תחת שורת בלונים תלויים, על בדים צבעוניים וכריות. היה שם גם שולחן קטן עם ממתקים, שתיה וצ'יפסים. מסביב היושבים עמדו אנשים וכולם שיחקו שח, או הביטו במשחקים. היו שם שלטים מאולתרים שקראו לעוברים והשבים להצטרף למשחקים. רציתי להשאר בשדרה והלכתי לקפה ברוטשילד, שגם הוא באמצא השדרה. הזמנתי אספרסו כפול וראיתי שבכרטיסיה שלי, שחותמים עליה בכל פעם שמזמינים קפה, יש 9 חותמות. הופה, קפה חינם. בעודי חוגג (חוגג, זה קצת מוגזם. מחייך לעצמי) את הקפה-חינם שטעמו היה טוב כמעט כמו מים גנובים (אמנם חינם, אבל חוקי), ממש אז חלפו בשדרה עשרות רוכבי רולר-בליידס בשורה ארוכה ומהירה. זה היה מאוד מרשים.
ישבתי באמצע השדרה, שם שיחקו שח, כאן חולפים להם במהירות נוגעת ללב הרוכבים, והפסטיס מפסטיס עושה בי כבשלו. אומר זאת כך, נהנתי. באותו זמן גם עברה בי מחשבה שאקרא לה כאן בשם הזמני "סן פרנסיסקו". לא "ניו-יורק". עד כדי כך קוליים הלילות בשדרות הסימפטיות האלה. היה שמח.
הכל כאמור התחיל בפסטיס, עם פסטיס, קרח ומים. עם אספרגוס עטוף בפרושוטו, פרמזן ועלי פילו (42 ש"ח). עם מרק גספצ'ו בתוספת קאלמרי, מצונן עם קוביות קרח (29 ש"ח). עם ביסק סרטנים (42 ש"ח) וקדרת פירות ים (170 ש"ח לשניים). ועוד פסטיס, רק בשביל הברכה.
המסעדה הוותיקה הזאת, ותיקה במובנים תל אביביים, יותר מחמש שנים, היא סימפטית במיוחד. קודם כל בגלל המיקום שלה, שנית בגלל איכות האוכל הימי שלה, ושלישית בגלל מחיריה השפויים. פסטיס שומרת על רמתה מאז שנפתחה. השרות בה אדיב ומקצועי, והשף, איל לביא, מבשל מה שהוא אוהב, מאכלי ים בסגנון ים-תיכוני-דרום-צרפתי.
סגנון תפריט תפור לקיץ (וגם לחורף) הישראלי.
האספרגוסים היוו פתיחה נאותה, מעודנת וטעימה מאוד. הם היו עטופים בפרושוטו עם עלי גבינת פרמזן, במעטפת בצק פילו. ליד הוגש סלט עם עלים ירוקים ופילפלים קלויים. מה רע? כלום. הכל טוב.
הגספצ'ו היה משובח ומדויק. העגבניות הטריות היוו את הבסיס לטעם והמלפפונים, הפלפלים, הגמבה, השום ושמן הזית העניקו לו את העושר הרענן. הקאלמרי הצרובים היוו את הבשר הימי. הכל היה טוב. רענן במיוחד, קריר ומאוזן. מרק קיצי קלאסי.
הביסק הוכן מציר סרטנים בתוספת טימין וברנדי שצומצמו להם בתוספת שמנת שנתנה למרק את העובי המושחת והטוב וגם כמה שרימפסים שהוכנו קודם לכן בגריל. זה היה טוב, מפני שהוא הכיל בקרבו טעם עז של סרטנים מרוככים בשמנת ומפני שהוא הוכן בדיוק כמו שצריך. בכלל, הביסק סרטנים של פסטיס הוא הטוב ביותר שמכינים בארץ ישראל, בדוק. כדאי להגיע לפסטיס רק בגללו.
כאן לגמנו עוד פסטיס אחד, עישנו סיגריה והזמנו קדרת פירות ים לשניים. אני מעריץ קדרות פירות ים. בשלב מסוים עוברים לאכילת ידיים ומוצצים את לשד הפירות בקול לא קטן. היו שם סרטנים, קלאמרי, שרימפס ומולים. הכל בושל על פי דרכו ועל זמנו. בד"כ בקדרות במקומות אחרים דוחפים את כל החיות באותו זמן ומוציאים אותם באותו זמן ואז חלקם הגדול יוצאים עיסתיים ודי נאחסיים. בפסטיס, איל לביא שיודע את נפש פירותיו, מקדיש לכל חיה את זמנה. יותר זמן לסרטנים, קצת פחות למולים ועוד פחות לשרימפס ולקלמרי. כולם בושלו ברוטב שהוכן על בסיס יין לבן, חומץ בלסמי ורוזמרין. הרוטב צומצם והפירות נאכלו ברוב הנאה. לא רחוק מאיתנו שד' רוטשילד נשמה את העיר ואנחנו הרגשנו קצת חוצלארץ. היה טוב, אמרתי כבר?
פסטיס. שדרות רוטשילד 73, ת"א. טל' 03-5250773.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גספצ'ו של פסטיס. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
מאחורי ישב הבוקר זוג אנשים שעל פי לבושם והמצלמה התלויה על כתפו של הגבר, יכולתי לנחש שהם תיירים. כששמעתי את שיחתם ידעתי גם שהם סנקדינבים. הייתי מנחש אפילו דנים-לותרניים.
הם הגיעו לקפה מעט מיוזעים ועייפים וביקשו מז'ורז' משקה קר וגם קפה. בשלב מסוים הגבר קם ממקומו (וניגש לשרותים, נדמה לי). האשה שנותרה לבדה, ניצלה את "המצב" ותיקנה את האיפור שלה, אבל אז היא גם הרימה את זרועה והריחה את בית השחי.
אני מיד הפניתי ממנה את מבטי ותקעתי אותו בעיתון, עושה את עצמי קורא במרץ. ז'ורז', במידה מסוימת הציל את המצב ללא ידיעתו, כשבדיוק אז הגיש את שני ספלי הקפה. ואז חשבתי: מדוע הייתי כל כך נבוך ממעשיה של האשה (הרי כולנו עושים זאת מדי פעם) ומדוע היא היתה נבוכה? לא יכולתי לתת לעצמי תשובה מדויקת יותר מאשר: אנחנו נמנעים מלהריח את עצמנו בפומבי מפני שבמעשה זה אנו מודים בפני הצופה בנו, שאנו בני-מוות.
"אינטימיות", רשמתי בפנקסי, "היא היכולת להודות בפני הזולת כי אנו בני-מוות". מהסיבה הפשוטה שב"מצבים אינטימיים", ולו רק מכוח ההגדרה, איננו חוששים מהזולת. גם המשפט "אני אוהב אותך" כשהוא נאמר מהמקום הבסיסי ההוא, מכיל את ההצהרה, "אני בן-מוות". אין לי הסבר לכך, אני רק יודע שזה נכון.
אולי בגלל זה אני מתייחס אל אגלי הזעה שעל מצחך כאל מים מינרלים?
ז'אק פראנס (1930-). מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש", אוגוסט 1963.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
