 |
/images/archive/gallery/340/867.jpg מור קציר.
צילום: גיא כושי  |
|
|
|
|
| הדוגמנית מור קציר לא עשתה צבא, המדינה הזאת קטנה עליה ואין לה כוח להתחיל להתנצל על זה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
רוני קובן
5/8/2005 9:07 |
|
|
|
|
|
|
|
ברגע שבו נכנסתי לבית הקפה, מזיע כמו היפופוטם צעיר ומיוחם באמצע הקיץ, ראיתי אותה יושבת בשמלה לבנה מלאכית ונוגסת בתאווה בכריך אבוקדו בשרני. באותו רגע הבנתי שמור קציר היא דוגמנית קצת אחרת. התיישבתי מולה ומיד התחלנו לרקוד את הטנגו העתיק שהולחן במיוחד לראיונות ספוגיים עם דוגמניות מצליחות. זה שמתחיל בשאלה: "תמיד היית ילדה יפה?", ממשיך עם השילוש הקדוש של סקס-סמים-הפרעות אכילה, ונגמר בצרור שאלות מגומגמות על הפחד מהזיקנה.
ניהלתי את הראיון על טייס אוטומטי, אבל את התשובות שסיפקה הגברת קציר לא שמעתי אף פעם. הדוגמנית העולה, שמדלגת בשנים האחרונות בין פריז, טוקיו, מילאנו ואפילו איסלנד, והתחככה, רק לאחרונה, עם הנסיך צ'רלס, דיוויד בואי ועם נעמי קמפבל, נחתה בארץ כדי לצלם את הקטלוג החדש של רשת "הוניגמן". בקומוניקט המתקתק שנשלח ממשרד יחסי הציבור נכתב כי מור היא "אישה צעירה, עכשווית, דעתנית וקלאסית". ובכן חברים, אם הדבר היה תלוי בי, הייתי ממליץ לעצור את הקמפיין ולכנס מהר ישיבת קריאייטיב
מחודשת. אני הייתי מגדיר את קציר כדוגמנית של הדור השלישי, שונאת פרסום, די נרתעת ממולדתה המזרח תיכונית, ואולי הכי חמור, שונאת נבטים ומתה על מתוקים ועל לחם. במהלך פגישתנו היא אכלה את כל כריך האבוקדו ושתתה שתי כוסות של ברד קפה ממותק. אפילו אני בלסתי פחות. חשבתי שאני מתעלף.
אישיותה הפוסט מודרנית שמתבטאת בערבוב טבעי בין שפה נמוכה וגבוהה ("אני נורא ביזי", "צר לי שחבל על הזמן"), ההצהרות הפילוסופיות-תרבותיות המפתיעות שלה ("ילדים לא צריכים להעריץ דוגמניות, פעם היו כאן גיבורי תרבות אמיתיים, למשל ירדנה ארזי"), והמודעות הקולבית שתוקפת אותה אחת לכמה דקות ("מה זה דוגמנית, אחת שעושה אפגרייד לבגד, ביג דיל"), כל אלו הופכים אותה לממתק עדכני ומתוחכם, פרסונה שהיא המודל והפרודיה גם יחד. ואם אתם משפשפים עכשיו את העיניים חזק חזק, תוהים איך התגנב לו טקסט פלצפני לכאן, אולי זה בגלל שעבדכם הנאמן ראיין לאחרונה יותר מדי דוגמניות. ככה זה כשנשארים בארץ בעונת המלפפונים. אבל בואו נתחיל מהתחלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
על השער של אל
|
|
|
 |
|
 |
|
בכל זאת, נערת השנה
|
|
|
 |
|
|
|
היא גדלה בקריית אתא, בת להורים שהתגרשו כשהיתה בת שלוש. "אף פעם לא רציתי להיות דוגמנית", נזכרת קציר בתחילת השיחה, חיוך נוסטלגי על פניה, "כשהייתי בת 16 למדתי במגמת סוציולוגיה-פסיכולוגיה, לא הייתי אלופת העולם בבית ספר, לימודים לא עניינו אותי. יש לי הרבה ריספקט לקריית אתא, זה מקום אמיתי, אתה מבין, זה לא תל אביב. היו שם מלא אנשים, טיפוסים שאני לא אשכח לעולם".
את מתכוונת לחזור לשם?
"מה זאת אומרת? גדלתי בקריה, אבל אני לא רוצה לגור שם. זה מקום משעמם, מקום לא יפה, אתה מבין, אני רוצה לגור בטבע במקום מגניב, לא בין בתי הזיקוק".
תמיד היית "הילדה היפה"?
"כן. לא אגיד לך שלא הייתי יפה".
ואיך הגעת לדוגמנות?
"חבר קרוב של אמא שלי היה מסתפר אצל שוקי זיקרי שנים. בתור נערה צעירה היה לי שיער ארוך מאוד וחלמתי להסתפר קצר. הייתי בת 16, הוא לקח אותי לשוקי, שוקי סיפר אותי, נדלק על איך שאני נראית, שלח אותי לסוכנות יולי ותוך כמה שבועות מצאתי את עצמי בתחרות 'נערת השנה' 96'".
רגע בלתי נשכח מהתחרות?
"הייתי נורא ביישנית, נורא לא מתאימה, לא כישרון מולד, לקח שנים לפתח את זה. זה משהו שיש בי עד היום, אני לא דוגמנית טבעית, אין לי הנאה מזה שאנשים מכירים אותי. יש כאלה שאוכלות את המצלמה מהרגע הראשון, אני בעיקר ברחתי ממנה. אני זוכרת שלקחו אותנו בתחרות להצטלם בבגדי ים, זאת היתה הפעם הראשונה שהצטלמתי לעיתון. מה-זה התביישתי להופיע עם בגדי ים, כאילו אתה לא מבין, היו לי דמעות בעיניים מרוב שריחמתי על עצמי. רון קדמי הצלם ירד עלי אש, הוא כיסח אותי, בסוף הם תקעו אותי על כיסא עם גיטרה בין הרגליים כדי שיראו כמה שפחות".
האמנת שתזכי?
"לא. היתה איזה רוסייה אחת שהייתי בטוחה שתזכה, גם לא היתה לי מוטיבציה גדולה, עד שיום לפני התחרות אמרו לנו שהזוכה הולכת לקבל אוטו. ביום הזה אמרתי לעצמי: 'וואללה, מור, תתחילי לעבוד'. בסוף זכיתי. לא בכיתי, לא התרגשתי, אני זוכרת שאמא שלי בכתה קצת".
זה שינה את החיים שלך? בכל זאת, נערת השנה.
"נשארתי לגור בקריית אתא, הייתי נוסעת הרבה לתל אביב. ניצלתי את הקטע כדי להבריז מבית ספר, זה כן, הברזתי כל הזמן. זה לא היה ביג דיל, לא היה כאילו וואו, הצטלמתי פה ושם, עבדתי, למדתי. רק בגיל 18 היה סוג של שינוי, ברגע שסיימתי את התיכון קמתי, ארזתי, יצאתי מהקריה וברחתי לתל אביב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עוד איזה שער
|
|
|
|
|
|
|
ערכים, ערכים
|
|
|
|
|
|
|
מה עם צבא?
"לא עשיתי. מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שלצבא אני לא אלך. כאילו צבא, אין לי מה לחפש שם. אני יודעת שזה חשוב למדינה, אבל לי באופן אישי אין מה לעשות שם. לא רוצה, לא מאמינה במקום הזה, לא מתחברת לזה לגמרי".
למה את לא מתחברת?
"לעניין הזה של צבא. באמת, מה אני אעשה שם?".
את יודעת, תתרמי למדינה.
"בחורה כמוני, מה יש לה לחפש שם. זה לא שהיה לי ריגוש או עניין או תפקיד שנורא רציתי לקבל בצה"ל. אני גם לא מאמינה ברובים ובנשקים. מה, אני אעשה טירונות עם ילדות? זה היה כל כך רחוק ממני כל ההפנינג הזה".
אז איך השתחררת?
"השתחררתי, אני לא אספר לך איך, השתחררתי ואני לרגע לא מצטערת. מי שמפריע לו שלא עשיתי צבא, שיתמודד, נורא מצטערת לבאס אותו. זה כמו שכשהייתי ילדה הייתי חולה על אביב גפן והיו משגעים אותו בראיונות על זה שהוא לא עשה צבא. זה מה שקשה לי פה, בארץ, לא נותנים חופש לבן אדם. כאילו יאללה, לא מתאים. כולם תמיד נסחפים כאן חבל על הזמן".
למה את מתכוונת?
"הרי מה אוהבים בארץ? להידבק. כולם נדבקים אחד לשני, מחפשים משהו שלא ימצא חן, תמיד תהיה ביקורת. מה שחשוב לי זה להיות נאמנה לערכים שלי".
איזה ערכים?
"ערכי המוסר, אתה יודע, ערכים".
את גרה באיסט וילג' בניו יורק. קשה לחזור לישראל?
"בכלל לא. כשאני מגיעה לישראל מבחינתי זה סתלבט פה חבל על הזמן. בטן גב כל היום. היו לי כמה ימי צילומים, אבל לא נורא. תכל'ס פה בארץ העבודות לא מעניינות, אין פה באמת אופנה, יש כמה מעצבים מעניינים, המעצבת של הוניגמן נהדרת, אבל בגדול זה משהו שרק מתחיל להתפתח".
"לפני כמה ימים היתה לי איזו תקרית קטנה, דוגמה הכי קלאסית ל'וולקאם טו יזרעאל'. אני רק מגיעה למלון והבל-בוי בא לעזור לי. היינו צריכים להביא את הדברים, אז הבל-בוי אומר לי: 'איפה בעלך?', אמרתי: 'איזה בעל?', אז הוא ממשיך ושואל: 'הבן זוג שלך?', אמרתי לו: 'אין, זה אני לבד'. במעלית הוא אומר לי: 'אז מה, את פה לבד? למה מה, איפה החבר שלך?'. אמרתי לו: 'תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? מה קורה, אולי נרגיע'".
נשמע כאילו הוא התחיל איתך.
"הוא לא התחיל איתי וגם אם כן, אז איזה סתום, מי מתחיל ככה עם בחורה? אבל לא, הוא היה סתם בחור סקרן, עוד ישראלי שהרשה לעצמו לפתוח ת'פה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נסחפים כאן שחבל על הזמן. צילום: גיא כושי
|
|
|
|
|
|
|
כאילו, מה אני?
|
|
|
|
|
|
|
לפי תורת הלפני ואחרי. אחרי שנים ארוכות שבהן התייחסה לדוגמנות כאל תחביב מכניס, לא יותר, היא החליטה להתמקצע. קציר נפגשה עם סוכן חשוב בפריז, האיש התלהב, ותוך פחות משבוע הוזמנה הילדה שלא רצתה להיות דוגמנית לתצוגות במילאנו, זכתה לכתבה בת 12 עמודים ב"ווג" הגרמני, ומיד הגיעו פניות גם מפריז, מטוקיו ומניו יורק. קציר הפכה במהירות לאחת הדוגמניות הישראליות המצליחות בעולם, אבל ההתחלה היתה לא פשוטה.
"לא התחלתי את הקריירה הבינלאומית שלי כמו כולם", היא אומרת, "זה אחרת כשאתה מגיע למקצוע הזה בגיל 23. הייתי צריכה לזרוק את האגו שלי לגמרי, לשכוח את המעמד שהיה לי בארץ ולהתחיל מאפס. הגעתי לפריז בלי כלום, בלי בוק, בלי קשרים. מצאתי את עצמי עם ילדות בנות 17-16, לא היה לי כוח לילדות האלה, הגעתי גם עם המון סטראוטיפים שכולן יהיו שם משעממות או אנורקטיות, אבל גיליתי מהר מאוד שהשד לא כל כך נורא. הסוכן שקיבל את פני ופרץ לי את הדרך עזר לי מאוד, הוא היה בן אדם אמיתי, בלי צביעות, בלי משחקים, הוא אמר לי: 'אלה הסיכויים, אני מאמין בך, בואי נכבוש את העולם'".
ואז? ספרי הכל, את מי פגשת, איפה הצטלמת ועם מי?
"אוף, כל הכתבות שעשיתי עד עכשיו מה-זה התבאסתי מהן, כל מה שרצו לשאול אותי זה הקשקושים האלה של עולם הזוהר, לאן הלכת, את מי פגשת, אני לא יכולה לספק את הסחורה הזו, אתה מבין, אני חיה ת'חיים. אני לא מאמינה בתרבות הסלבריטיטי, ככה אני קוראת לזה, זה השם שהמצאתי. אני לא מאמינה בניים דרופינג, כאילו מה? ".
מה?
"סליחה?".
כאילו מה מה?
"אני בכלל לא מאמינה שיש מקום להפוך דוגמנית לאיזה סופרסטאר. כאילו מה אני? אחת שיודעת לעשות אפגרייד לבגד, זה כל הסיפור. אז יש את אלה שרוצות להיות שחקניות, יעל בר-זוהר, סנדי בר שגם התחתנה עם אקי אבני, היא הולכת עם מפורסמים, היא בקטע, מתאים לה הזרקורים האלה. לי זה לא מתאים. למה שאני אבוא לתוכנית אירוח? מה כבר יש לי להגיד? כאילו איפה הימים שבהם גיבורי התרבות היו אמנים אמיתיים, אנשים שהגיע להם להיות גיבורי תרבות?".
כמו מי?
"נגיד איך קוראים לה, ירדנה ארזי. היא היתה גיבורת תרבות חזקה מאוד שלי. פעם כשהיה כאן ערוץ אחד היה טוק שואו אחד וכל המשפחה היתה מתכנסת ביום שישי בערב לראות את מני פאר. הוא אירח אנשים מגניבים, לא באה אליו כל פעם דוגמנית או נו באדי שהתפרסם לרגע ב'כוכב נולד'. אבל אין לי בעיה, שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אני לא רוצה להתפרסם כי אין לי מה להגיד, אין לי מסר, אני לא פה עכשיו בקטע של להביא אור לעולם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עם שירלי בוגנים בקמפיין להוניגמן
|
|
|
|
|
|
|
התחביב: שקיעות
|
|
|
|
|
|
|
אז עשינו הפסקה. אחרי שבמהלך השיחה ניגבתי את הזיעה בדרכים נסתרות, הלכתי להתרענן בשירותים, הייתי חייב לשחזר את שרידי הכבוד הגברי שלי. בכל זאת, אני יושב כבר שעתיים עם הבחורה הכי יפה בעיר. קציר הזמינה בינתיים שתי כוסות מים, נרגעה קצת. כשחזרתי, היא הסכימה לשכוח לכמה דקות את האידאולוגיה שלה, תרבות הסלבריטיטי וכו', ופרשה כמה אנקדוטות נוצצות בסגנון "מסע עולמי".
קראתי שעבדת עם צלמים גדולים כמו סטיבן מייזל והצלמת שגילתה את קייט מוס.
"אני אשמח מאוד לעבוד איתם, אבל עוד לא יצא לי".
זה היה כתוב בבריף שהעביר המשרד שלך.
"נו טוב, אתה יודע איך זה בארץ, אל תיקח את זה ברצינות. זה כמו שמישהי אתמול באה ואמרה לי: 'שמעתי שכשטסת לעשות את שאנל בטוקיו, טסת במטוס פרטי'. אמרתי לה: 'בואי לא ניסחף, לא הכל פנסי, עולם האופנה זה כבר לא מה שהיה פעם'. בכלל, כל הכלכלה בעולם היא בירידה. אני טסה לתצוגות במחלקת עסקים ולפעמים גם במחלקת תיירים, כמו כולם. אין בעולם הזה יותר מדי סיפורי זוהר, מצטערת לאכזב אותך".
עבדת עם סטלה מקרתני?
"כן, בפריז, היה בסדר, אני מעריכה את סטלה על הדברים שהיא עושה, אבל אני לא קרועה על העיצובים שלה. אבא שלה היה בקהל, אבל זה לא מרגש אותי במיוחד, אין לי ת'קטע הזה של להתרגש ממפורסמים".
השתתפת גם בנשף הצדקה השנתי של הנסיך צ'רלס.
"אוי זה מה-זה סיפור משעמם, רוני, עזוב אותך. באתי, עשיתי ת'עבודה, הלכתי. כשבאתי לשם אפילו לא ידעתי מה הסרט של הג'וב הזה. זה היה אירוע צדקה ענק, נעמי קמפבל היתה, דיוויד בואי, ביונסה, פבארוטי, גם דוראן דוראן. אחר כך אמרו ברדיו שהסולן של דוראן דוראן התחיל איתי. באמת. אתה יודע בן כמה הוא? אני לא אזהה אותו ברחוב משני מטר, רק שמעתי שהוא זקן חטיאר".
אז מה כן ריגש אותך לאחרונה?
"יום אחד, אחרי תצוגה שעשיתי בפריז לשאנל, באה אלי בחורה שאחראית שם על הבוקינג. היא שאלה: 'מתי את עוזבת את פריז?', אמרתי לה: 'בעוד יומיים', היא אמרה: 'תקפצי לבוטיק שלנו, תבחרי כמה דברים לפני שאת נוסעת'. הגעתי למחרת, נכנסתי לבוטיק הענק ובחרתי מה שרציתי. לקחתי תיק ונעליים ושמלה ועוד איזו חולצה, בסוף יצא סכום די גדול, זה היה כיף, הכל בחינם, מתנה נפלאה. נהניתי מאוד גם מצילומים שעשיתי באיסלנד, איזה מקום, איזה שקיעות. מישהו שאל אותי פעם: 'מה התחביב שלך?', אמרתי לו: 'התחביב שלי זה שקיעות'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני נעמי וסטלה?
|
|
|
|
|
|
|
בואי נדבר קצת על סטראוטיפים של דוגמניות, אני אזרוק ואת תעני באסוציאציות.
"בסדר".
היפה והטיפשה.
"טוב, נו, זה שטויות, שכחתי בכלל מהמשפט הזה".
הפרעות אכילה.
"זה קיים, לצערי. לא ראיתי בחורות שמקיאות בשירותים, אבל כן פגשתי דוגמניות רזות ברמה מפחידה, כאלה שאוכלות רק חסה. אני לשמחתי חולה על אוכל, חולה על מסעדות, יש לי מזל גם, אני אף פעם לא ממש משמינה".
יש דברים שאת לא אוכלת?
"נבטים".
אורגיות.
"איזה אורגיות, עם מי, אני נעמי וסטלה?".
לא יודע, נשמע כמו אופציה מעניינת.
"אולי אני תמימה, אולי נאיבית, אני יודעת מה שאומרים על העולם הזה, אבל אני לא נתקלתי באורגיות וסמים, אפילו לא ג'וינטים. יש שמפניה וגם את זה אני לא עושה. אני משתדלת להיות מאוד אחראית, לתת תשומת לב להחלטות שלי, אני מקשיבה לעצמי, מדברת עם עצמי, מאוד מאמינה בדו-שיח עם עצמי".
על מה את מדברת עם עצמך?
"על מה עובר עלי, על האני הפנימי שלי. בסוף כולנו נגיע לאותה נקודה ולכולנו יהיה אותו סוף, זה ככה, אמת נצחית כזאת".
מה הלאה?
"ברגע שאני גומרת עם הדוגמנות אני משנה פאזה. בלי פרסום, שקט. רוצה משפחה, ילדים, בית".
מה עם חבר?
"הכל בסדר, מה אני אגיד לך, אהבות לא חסרות לי. זה כל מה שאני יכולה להגיד עכשיו. בענייני אהבה אני כבר מסודרת".
בגיל 25 הזיקנה מטרידה אותך?
"ממש לא, זה יפה להתבגר, משנה לשנה אני מרגישה יותר יפה. אני מחכה לרגע שאני אפרוש מהמרוץ הזה, אשב רגל על רגל ואתחבר לעצמי. אני מחכה לחיות את החיים האמיתיים. דוגמנות, חו"ל, זה סבבה, אבל זה לא החיים האמיתיים".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
