 |
ארבע וחצי, אנחנו נכנסים לאוטו. מאחור ילד בחלוק, ליד ההגה אמא אחת עצבנית. היא יודעת שהדרך לבריכה פקוקה. היא יודעת גם שיש דרך קיצור לבריכה העירונית, אבל שאין לה סיכוי לפענח את מפת הסתרים שבעלה היקר דחף לה ליד רגע לפני שטרקה את הדלת. היא יודעת שבמקום חמש דקות - נסיעת אופניים ביום כיפור - היא תגיע לבריכה ב-27 דקות ; אבל היא אישה טובה, האמא של הילד, ולכן היא שוב נותנת למכבי נתניה לשבור לבעלה את הלב בזמן שהילד שלהם מנסה ללמוד לשחות.
הלוואי שזה היה פשוט, העניין הזה של שיעורי השחייה; הלוואי שהילד לא היה משליך את החלוק שלו על המרצפות הרטובות שליד הבריכה; הלוואי שאמא שלו לא היתה מתכופפת להרים ושומטת למים את הטלפון הסלולארי שלה; הלוואי שהיא היתה מביאה ספר, האמא הזאת; הלוואי שהיא לא היתה רואה את השיעור הזה.
שנים הצלחתי להעביר את הימים עם תשובת ה"כיף" השגרתית. "איך היה בבית הספר, מתוק?", "כיף". " איך היה בחוג, חמודי?", "כיף, נורא כיף". "מה עשית אצל סבתא, תגיד?", "היה כיף, אמא". זה כל כך גורף ה"כיף" הזה, עד שבשלב מסוים, אם לילד אין פנס בעין, או פצע מדמם בראש, נדמה שאין טעם אפילו לשאול.
אז לא שאלתי. הילד מרוצה, החיים יפים, אולי פעם הוא אפילו יידע לשחות; אלא שעכשיו, מזיעה כמו אנטילופה בשמש, ועם טלפון נייד חשוך, אין לי ברירה אלא לבהות במים. זה מתחיל לא רע, אגב. חמישה ילדים, מדריך עדין אחד, נשיפות אוויר מתחת למים. אני מסתכלת על הילד שלי. השיער שלו, כשהוא בוקע מתנשף מהמים, ארוך מדי. אני רוצה להתקשר הביתה ולומר לאבא שלו לקבוע תור למספרה, אבל הטלפון מת. ועוד רגע גם אני.
כי הנה הם יוצאים מהבריכה, הילדים. הזדמנות טובה לנופף אל הילד מהכיסא. הוא רואה אותי, אין לי ספק בזה, אבל הוא בוחר שלא להגיב. כמי שכפאו שד הוא צועד עם הקבוצה לאזור המים העמוקים. שם הוא מסתדר בשורה עם שאר הילדים. המדריך נכנס למים, עכשיו - שאלוהים ישמור אותי - הם קופצים בזה אחר זה. אני ממש חייבת להתקשר לג' לשאול אותה מה קורה בשיעורי השחייה של הילד שלה. אבל הטלפון, אופס, שכחתי. "תום!" גמד מתוק ושמנמן רץ למים. "יופי!, בראבו", פועה המדריך. "דנית!". נחיתה יפה במים, אין מה לומר. והנה תורו של הילד שלי לקפוץ, אבל לתדהמתי הוא פשוט נסוג לסוף התור.
עכשיו אני כבר רכונה קדימה, כי מתחיל הסיבוב השני של הקפיצות. הפעם הילדים נשארים במים, ולבסוף מביטים בחיוך בילד אחד, רזה וארוך שיער, שעומד רועד ולא זז. הוא חמוד, הילד הזה. הוא חכם ומצחיק והוא יודע להציק יפה לאחותו הקטנה, אבל לקפוץ לבריכה?
המדריך מנסה, אין מה לומר, אבל הילד רק מושך בכתפיו, ובסוף ניגש לסולם ויורד למים באיטיות, כאחרונת הקשישות בשחיית השש-בבוקר שלי. זה לא קורה הרבה, הרגע הזה שבו אתה רואה את הילד שלך מהצד: קצת מבוהל, קצת שונה, קצת חסר ביטחון. זה לא קורה הרבה, וביום שלישי אחר הצהריים אני מברכת על כך, ומתביישת בכך באותו זמן ממש. זה הילד שלי, המתוק והרזה הזה שרץ אליי עכשיו, מתעטף בחלוק, ורועד מקור. זה הילד שלי, שאני שואלת עכשיו "איך היה, מתוקי?". זה הילד שלי, שלצערי העמוק, שב לתשובת הבסיס שלו. "היה כיף, אמא. מה לא ראית?".
אי אפשר להגיב פה. נסו במייל.
|
|
 |
|
 |
|
|
