 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב לא מוכנה בשום אופן שהילד יתחיל את כיתה ב' עם הילקוט של כיתה א' |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
31/8/2005 9:07 |
|
|
|
|
|
|
|
המפגש הכיתתי של סוף הקיץ שם אותי יפה בפינה, ועוד עם הפנים לקיר. שום דבר לא מרמז על כך בשעה הראשונה, אגב. אבל איפשהו בתוך השעה השנייה, כשכולם מעוכים על הדשא עם כוס סנגריה שאיזו אמא מחוננת הביאה למפגש, שוכבים ומספרים באיזה גן חיות ביקרו, ובאיזה צימר בגולן, ובאיזה שדה תעופה בוושינגטון, אומרת אמא של כנען משהו תמים על הילקוט והספרים שהיא קנתה כבר בשבוע הראשון לחופש.
אני מביטה ביקירי בבעתה, ומתפללת שאיש מלבדו לא מבחין באמת. יקירי משיב לי מבט מבוהל לא פחות. יש לנו הרבה מה לומר האחד לשני, אבל זה לגמרי לא הזמן. יש לנו משהו דחוף מאוד להסביר על חלוקת האחריות בבית, ויש לנו גם מכתב התפטרות שאנחנו מוכנים להניח על הצד הנגדי של המיטה הזוגית. רק דבר אחד אין לנו, ארבעה ימים לפני תחילת הלימודים - ילקוט וספרים לילד.
אנחנו ממשיכים לחייך לסובבים, ומדי פעם משגרים זה לזה את מבט ה"חשבונות סוגרים במכונית". ברכב אנחנו ממשיכים עם המבטים, רק שהפעם קוראים להם "נוט אין פרונט אוף דה צ'ילדרן". שעה אחר כך, כשהילדים עמוק בתוך המיטות, אנחנו כבר יורים זה בזה על אוטומט. זה לוקח רבע שעה, שבסופה מתברר לשני הצדדים שרשימת הספרים אבדה, שהאבא אכן לקח על עצמו לקנות אותם בתחילת החופש, אבל גם שהאמא לקחה על עצמה להזכיר לו לעמוד במשימה. אנחנו מביטים זה בזה אובדי עצות. לשנינו ברור, למשל, שעדיף לרכוש את כל הספרים שיצאו השנה לתלמידי כיתה ב', ולא להתבזות בטלפון מול אחת האימהות ולהודות באמת המרה.
מזל שחנות הספרים השכונתית מחזיקה ברשימה, ומזל שהם יעילים כל כך, ומזל שיומיים לאחר המפגש האמא של הילד כבר רוכנת מעל השולחן עם מספריים, נייר דבק ונייר עטיפה שקוף, וגם עם ילד אחד שרועד מרוב התרגשות לקראת השנה החדשה. רק שברגע אחד, בין ספר האנגלית למילון הכיס הסגול, מתחוור לי לזוועתי שמשהו בכל זאת חסר.
"תגיד", אני פונה ברוך אל האבא, אולי הילד לא יבחין בטקסט הקשה, "לא העלית מהאוטו את הילקוט החדש?", האבא בוהה בי מופתע. "מה רע בילקוט של השנה שעברה?".
אה , זו שאלה מכשילה. שום דבר הרי לא רע בילקוט של השנה שעברה, להוציא את העובדה החותכת שהוא נקנה בשנה שעברה. "הוא הרוס", אני משקרת. "הוא כמעט חדש", מתרגם אותי האבא לעברית. "אבל לכולם יקנו חדש", אני חוזרת לטיעון כיתה ד' שלי. "אנחנו לא כולם", אומר לי האבא של הילד, ונשמע לפתע קצת כמו אמא שלי.
זה נגמר בהליכה משותפת לחדר של הילד. זה נגמר בזה שאני הופכת את התיק של הילד, ומנערת מתוכו שני זוגות מספריים ומחק אחד. זה נגמר בזה שאני עוברת תא אחר תא, רק כדי לגלות שצדיקים, מלאכתם נעשית בידי הילדים שלהם: כי פתאום מתברר שמאחורי הריצ'רץ' הקטן ביותר מסתתר גוש שעיר וחשוד במיוחד. "אבא קנה לך אוגר?", אני מנסה להצחיק את הילד המבוהל שעומד מאחוריי. "לא". זה "לא" רפה מאוד, יש לציין. זה "לא" של מישהו שיודע שהולכים לקנות לו ילקוט חדש, שלא בצדק. זה "לא" של הילד החכם והרזה שלי, שזורק בכל יום את הסנדוויץ' שאבא הכין לו לבית הספר. זה "לא" של הילד ששכח לעשות את זה רק פעם אחת. ועוד ביום האחרון של כיתה א'.
אי אפשר להשאיר פה תגובות. אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
