 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב מהורהרת: האם זה מוזר כשהילדה טוענת שאבא שלה בעט לה בין העיניים? |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
2/11/2005 11:29 |
|
|
|
|
|
|
|
זה הרי היה סימן שמשהו לא בסדר, ה"שלומים" הבהולים האלה בבוקר, בכניסה לגן. מבט חטוף, כזה שסוקר במהירות את האמא שלידי, ומגיע ברגע לשלוש מסקנות יסוד: זה הילד הראשון/השני/השלישי שלה, היא נשואה/גרושה/חד הורית, הג'יפ שחונה בחוץ הוא שלה/של בעלה/של האמא שעומדת לידה. אבל זהו, באמת. לא מבט על הילד או הילדה, לא השוואת קוקיות, לא לבדוק אפילו אם רק אני שולחת את הילדה בשמלות לא פרקטיות, אבל ספוגות גאונות בכל הנוגע למדיניות החלפת החיתולים בגן.
פשוט לא לראות כלום, ודי. כי אני - איך להגיד את זה בלי להיכנס למאסר? - כי אני הכנסתי באחד בספטמבר את הילדה שלי לגן; כי אני המרתי את המשפחתון הקטנטן והמתוק שלה בגן ענק ודחוס ילדים; כי אני, ממש אני, היא זו שצופה בבכי שלה בכל בוקר, ואוטמת את חדרי לבי; אני, כל זה אני. ועוד בהתנדבות. וללא יכולת אמיתית לסגת. מה שכן, בימים ממש טובים, אני מסוגלת לשקר לעצמי את השקר שרץ עכשיו טוב בגזרת האימהות.
זה עולה ביוקר, להיפרד מהשקר הזה. מול ג', למשל, שמנסה להרגיע אותי איזה ערב בטלפון, והשקר שלה כל כך רך, וכל כך מתוק, וכל כך נעים להניח עליו ראש ולחשוב כמה היא חכמה וכמה היא צודקת. אני מייללת לה בקצב אש. אין לדעת מתי ירים בעלה את ראשו, ויבחין כי יצאה מטווח הקליטה שלו. "תשמעי", אני פותחת ויודעת שהיא שם. "חוץ מהבלונד של הילדה, בחיי שלא נשאר ממנה כלום".
ג' צוחקת קצת. הילדים שלה בגילי, אנחנו חוות את הדברים כמעט במקביל. "היא בת שנתיים וחצי", היא אומרת לאחר מחשבה קצרה. "לדעתי, עד גיל שלוש הבלונד שלה נעלם". אני רוצה לבכות. "תפסיקי, נו", אני מבקשת. ג' מפסיקה. "את יודעת טוב כמוני", הנה בא הטקסט שאני מוכנה לשלם בשבילו אלפיים שקל פלוס מע"מ. "את יודעת טוב כמוני", חוזרת ג'. " שהיא בסך הכל מתמודדת".
לא "אריאל" ולא "טייד". לא "נקה 7" ולא "פסגה". קשה להאמין איך שתי נשים שכל כך שונאות את מטלות הבית, הקימו להן ברגע מכבסה תעשייתית, ועוד כזו שעובדת בתזמון מושלם כל כך. הנה אני דוחסת פנימה את הלכלוך, וכאן לידי ניצבת ג' ושופכת על הכל אקונומיקה ריחנית.
"הילדה צורחת בכל פעם שאחיה נוגע באיזו בובה שלה", אני מתחילה. "נפלא", מבארת ג'. "זה אומר שהיא יודעת להילחם על הדברים שלה גם בגן. תעודדי את זה". אה, זה טוב, לא? "הילדה מתלוננת עליי אצל האבא שלה, בכל פעם שאני לא מסכימה שהיא תעשה משהו", אני ממשיכה. "מעולה!", מפרשת ג'. " זה אומר שאף אחד לא יכול עליה מהילדים, את קולטת? כל מי שנוגע בה, היא מיד מדווחת עליו לגננת".
לא, לא. אין מה לומר. זו אחת השיחות היותר מרתקות שניהלנו. "הילדה אומרת שאבא שלה מרביץ לה. יותר נכון, היא אמרה לי אתמול 'אבא בעט לי בעיניים'", ג' משתתקת. "היא אמרה שאבא שלה בעט לה בעיניים?", היא חוזרת אחרי. "כן, מה זה לא טוב? הוא לא באמת בעט, ביררתי. הוא רק לא רצה לקנות לה ביסלי".
ג' חושבת רגע. בכל זאת, יש פה סוגיה שצריך לפצח. "תשמעי", היא פוסקת לבסוף. "זה לא רק שהיא מתמודדת נורא יפה. אני חושבת שהיא גם ממש יצירתית".
אי אפשר להשאיר פה תגובות. אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
|
| |
|
|
|
