 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| זה לקח קצת זמן, אבל עינת ניב מבינה לבסוף מה הופך חופשה משפחתית למוצלחת באמת |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
9/11/2005 13:05 |
|
|
|
|
|
|
|
מכל החופשות המשפחתיות שהפקנו בשנים האחרונות, זו במרום גולן היתה המוצלחת ביותר. לא סלובניה ולא ספרד, לא אילת ולא הגליל, לא האלפקות בנגב ולא הרכבל של ראש הנקרה; אלא דווקא הקיבוץ הלא גדול הזה, שרוח טובה מכה בו גם באוגוסט, ודירות הנופש שלו נראות כאילו רוהטו על ידי אנשי העלייה השנייה.
מה עשה את זה, שגם שלושה חודשים אחרי אנחנו פולטים את אנחת ה"אההה" של הזקנים, כל אימת שהילדים מצליחים להגות נכונה את שמו של הקיבוץ? דווקא פתחנו את זה לדיון, אני והאבא של הילדים, באיזו הפסקה של משחק כדורגל. המסקנות שלו היו ברורות: "את היית נורמאלית, לשם שינוי", הוא קבע. "זה לא זה", אני מתאפקת שלא להעלים לו את השלט ולהשאיר אותו על ערוץ 8. "זה פשוט שהיו לנו שם שלושה חדרים".
יקירי בוהה במסך. המשחק התחיל שוב, זה נכון, אבל הנה מגיח לו נס קטן של סוכות. מתברר, לפתע, שהוא מסוגל לראות משחק ולנהל סוג של שיחה בו זמנית. "מה זאת אומרת, כי היו שם שלושה חדרים? איזו מן סיבה זו?".
אני משחזרת את הרגע שבו סובבנו את המפתח בדלת דירת הנופש שקיבלנו. לדעתנו, גרו בה פעם קיבוצניקים אמיתים, אבל יכול להיות שסתם חיפשנו אקזוטיקה. ההלם היה כפול. מצד אחד, זה בשום אופן לא דמה לדירת נופש סטנדרטית. הסלון היה קצת סבנטיז, האמבטיה ספרטנית, הקיר צבוע בכתום; מצד שני, היו בה סלון ופינת אוכל, מטבח שאפשר לבשל בו, חדר ילדים עם שלוש מיטות, חדר שינה להורים ופרוזדור ארוך. "אוי, איזה טעם יש לקיבוצניקים האלה", צנח יקירי על הספה, וזינק בצעקה. ובכן, היא היתה קצת פחות רכה משחשב. "תעזוב שנייה", התעלמתי מהעיצוב. "שים לב, רגע. זה ממש בית. ואפילו לא קטן".
זה היה האות להתחיל בחגיגות. לטייל עם הילדים, אבל גם לאפסן אותם בחדר משלהם כשצריך; לרדת לדשא למטה ולנפנף בעליזות על המנגל, אבל לא פחות מזה - לפתוח להם טלוויזיה ולשכוח לשעה שהם איתנו; להתכנס כולנו למשחקי שבץ-נא בסלון ולהתפזר מקץ שעה איש איש למאורתו. זה פשוט היה זה. נופש משפחתי עם אפשרות מובנית לזוז הצידה ולנשום. אני כותבת על זה, כי מדובר באירוע נדיר. אני חושבת על זה, כי פעם בטיפשותנו רצינו לטוס לחו"ל ולשכור קרוואן. אני מספרת על זה, כי לפחות במשפחה שלנו, "פינה לעצמי" היא לא מותרות. היא פשוט האופציה היחידה לשרוד.
אז מה אתה אומר, אני פונה ליקירי מבעד למסך הבניון שלו. "היה כל כך נעים שם, למה שלא נשחזר את זה?". גבר או לא, איזו חלוקת קשב יש ליקירי. "את יודעת מה?", הוא מפתיע. "למה לא, בעצם. אני בטוח שגם הילדים ישמחו".
אני לא מתאפקת ורצה לומר להם, לילדים. כלומר, לילד החמוד שלי שיידע להעריך את המאמץ; שנהנה כל כך בבריכה של הקיבוץ, שהציע לנו לגדל פרה כמו שעושים בקיבוץ אורטל, שהגיע למסקנה שבחדר האוכל הרבה יותר טעים מאשר במטבח של אמא שלו.
"נוסעים שוב למרום גולן", אני פותחת את דלת חדרו, מזדקפת מרוב גאווה. הילד מרים עיניים ממשחק הגיים-בוי שלו. "מה, דווקא לשם?", הוא אומר באכזבה. "חשבתי שתשמח", מטפס לי העלבון במעלה הגרון. "אוף, אמא", מתפרצת לילד התל אביביות במלוא גועליותה, "מה פתאום למרום גולן? הרי כבר היינו שם, לא".
אי אפשר להשאיר תגובות. אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
|
| |
|
|
|
