 |
/images/archive/gallery/391/691.jpg הפגנה נגד חוק היובש.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| למרות שבתקופת היובש עלתה צריכת האלכוהול לנפש במאות אחוזים, יש לא מעט ארגונים שמנסים להחזיר אותנו אחורה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
יובל ג'וב הרגיל
11/11/2005 17:51 |
|
|
|
|
|
|
|
ראשית, גילוי נאות: אלכוהול ואני מכירים מהתיכון. אכלנו יחד כמה דברים טובים ושתינו יחד כמה דברים טובים. דווקא משום כך אני לא מפחד לכתוב עליו גם דברים לא נעימים. אבל כשישבתי בבר הקבוע שלי עם כוס בירה ביד, וקראתי בעיתון שחברות תעופה אמריקאיות שוקלות לבטל הגשת משקאות אלכוהוליים בטיסותיהם, נצמדתי אחוז חרדה לכיסאי. הנה הסינריו חוזר, זוכרים? פעם גם היה אפשר לעשן במטוסים, עד שעל הטבק הוכרזה מלחמה, והיום, 11 שנה בדיוק לאחר שווין מקלרן, איש המרלבורו הנצחי, האזרח האמריקאי תאב הניקוטין נאלץ לעשן בתוך מימייה, גם בצאתו לרחוב הפתוח.
כמו בכל מסע צלב מוסרני, כך גם המאבק נגד חברות הטבק נהיה ציד מכשפות. בני האור נקיי הריאות, כנגד בני החושך הקמים להרגם בעתרן וניקוטין. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאימפריה האמריקאית הנוצרית זקוקה בכל תקופת זמן קצובה לצאת למסע צלב כדי להגדיר את גבולותיה המוסריים ולמנוע את קריסתה. בדרך כלל מסעות הצלב הללו מתפשטים ליתר חלקי העולם, בעיקר למערביים שבהם, כולל ישראל. לעיתים קרובות יש למסעות הצלב הללו אינטרסים כלכליים ופוליטיים
מובהקים.
בשנות העשרים הייתה זו המלחמה כנגד האלכוהול, מה שמכונה "תקופת היובש" (Prohibition), בשנות השלושים היו אלה יצרני הכותנה שהצליחו ליצור לובי שגרם להוצאת הקאנביס אל מחוץ לחוק, בשנות החמישים היה זה סנאטור מקרתי שצד קומניסטים וסתם אנשים שאהבו ללבוש אדום, בשנות השישים היה זה הל.ס.ד שהציג את המלחמה בווייטנאם כיצירה אבסורדית הזויה במיוחד, ועל כך נענש, בשנות השמונים היה זה שלטון רייגן שגיבש את שיטת הפיקוח וסימון תכנים בתוכניות טלוויזיה ובתעשיית המוזיקה, וכאמור, לקראת סוף האלף האחרון היה זה המאבק בטבק שסימן את דמות השטן גירסה 2.0.
בהביטנו לאחור אל כל מסעות הצלב הללו, מתבקש לשאול כיצד המאבק באלכוהול של שנות ה-20 כשל, בעוד המאבקים בסמים אחרים הנציחו את עצמם עד ימינו. השאלה מקבלת משנה תוקף לאור העובדה, שאלכוהול הוא סם מזיק הרבה יותר מטבק ובוודאי שיותר ממריחואנה. ארגון הבריאות העולמי מגדיר את האלכוהול כסם קשה יותר מהטבק. מנתונים שהארגון פרסם לאחרונה, עולה שאלכוהול אחראי לקיצור 3.5% מתוחלת החיים של בני האדם ברחבי העולם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
כרזת מחזה בברודוואי מתקופת היובש
|
|
|
 |
|
 |
|
המוסלמים הצליחו
|
|
|
 |
|
|
|
מאז ומעולם היה יחסה של החברה האנושית כלפי אלכוהול אמביוולנטי. הנצרות והיהדות קידשו את הסם משמח לבב האנוש, אך גם הזהירו מפני קלות הדעת שהוא מביא. ביוון העתיקה בראו את דיוניסוס, אל היין, כמחווה לסם האצילי וההולל. מנגד, היה זה דווקא האיסלאם שאסר לחלוטין על צריכת משקאות אלכוהוליים. כמה פרדוקסלי שממציא מכונת הזיקוק הראשונה לאלכוהול במאה השמינית היה אלכימאי מוסלמי בשם ג'ביר אבן הייאן, שרצה לייצר חומר חיטוי והצליח. כשנפוצה שיטת הזיקוק המוסלמית לאירופה, חיבקו אותה אנשי ימי הביניים בחום, במיוחד כשגילו שאלכוהול מרוכז מצטיין בחיטוי מחשבות מיותרות. Aqua vitae או eau-de-vie, ובעברית "מי החיים", כך קראו אז לסם שהעלה סומק על לחיי אירופה.
האלכוהול והכלב בויתו בידי המין האנושי בערך באותו הזמן, לפני כעשרת אלפים שנה, אך בעוד הכלב נהיה חברו הטוב והנאמן של האדם, האלכוהול הפך לחבר המדיח והמופרע, שאמו של האדם מנסה להרחיק ממנו, בדרך כלל ללא הצלחה. כמו כל חבר מופרע, הצליח האלכוהול להשפיע על האדם ולהיות גורם בלתי נפרד מתרבותו וישותו.
בספר "הולדתה של הטרגדיה" מבסס ניטשה את משנתו האסתטית בדיוק על מוטיבים אלה. על-פי ניטשה, המאבקים והפיוסים המתמידים בין הדיוניסי הברברי, אפוף אדי האלכוהול, לבין האפוליני המעודן, המפוכח והלוגי, הם המקור לטרגדיה היוונית הקלאסית, לתרבות המערבית ולאמנות כולה. זה המקום לציין שרעיונות היין והיינג, המזרח אסייתים, הם אותה הגברת רק עם קימונו במקום אדרת.
האסלאם הצליח לנתק את הקשר הכה סבוך בין התרבות האנושית לבין האלכוהול, הרבה בזכות העובדה שממילא מרכזי השליטה שלו היו רחוקים ומנותקים גיאוגרפית ממרכזי הייצור האלכוהוליים, אבל גם כך היה לו צורך בקביעת חוקים דתיים נוקשים אשר נכתבו בשריע'ה - ספר החוקים המוסלמי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עטיפת ספר מ-1926
|
|
|
|
|
|
|
עליית הפשע המאורגן
|
|
|
|
|
|
|
בנוסף לאיסלאם, הניסיון המקיף והרציני השני להוצאת אלכוהול מחוץ לחוק התרחש כאמור בתחילת המאה הקודמת בארה"בבסוף המאה ה-19 הוצפו חופי אמריקה בגלי הגירה ענקיים, בעיקר מאירלנד וארצות מזרח אירופה. מנהגי השתייה של המהגרים האירופאים בשילוב הרגלי הפריצות שהיו קיימים בדרום ובמערב הפרוע, הניעו רבים לנהות אחרי תנועות ההתנזרות שהתבססו על פרוטסטנטיות אדוקה. מדינה של תושבים פרוטסטנטים כאלה הייתה קנזאס, ואכן ב-1880 היא הייתה המדינה הראשונה בארה"ב שאסרה ייצור או מכירת אלכוהול בגבולותיה. מיד לאחר מכן, הקימה באוהיו קבוצת אנשי-עסקים חדורי תחושת שליחות, את "הליגה נגד מסבאות" - גוף שהחזיק משרדים בכל רחבי ארה"ב, גבה תרומות והפיץ טונות של חומר תעמולה, עוד הרבה לפני שהמציאו את המושג דואר זבל. אילי הון כמו פורד, רוקפלר ודופונט התגייסו גם הם, והטילו את מלוא כובד משקלם למערכה. הליגה נגד מסבאות תמכה בכל מועמד שהבטיח ליבש את מדינתו, ובבחירות לקונגרס בשנת 1916, הביעו כבר 19 מדינות בעד חוק היובש.
יצרני האלכוהול הריחו את הסכנה, אך ניסיונות ההתאחדות שלהם היו מאוחרים מדי. הם ניסו להתנער מהמשקאות הקשים והציגו את הבירה כלחם נוזלי, אך מלחמת העולם הראשונה חרצה את דין שניהם: תחילה נאסר על המזקקות השימוש בתבואה "בשל הצורך הלאומי", ואילו המבשלים הגרמנים הוצגו כגיס חמישי, רודף בצע ומושחת. הניצחון במלחמה היה גם ניצחונן של תנועות ההתנזרות, וב-16 בינואר 1919, אושר בקונגרס התיקון ה-18 לחוקה. מהומות הפועלים המהגרים כנגד החוק החדש בארץ מבוהלת מן המהפכה הרוסית, סתמו את הגולל על מתנגדיו: בתוך שנה נכנס החוק לתוקפו, ואדי האלכוהול נאטמו בבקבוק המוסר של אמריקה ל-13 שנה. או כך לפחות חשבו המתנזרים.
"אחד הכללים הבסיסיים ביותר בכלכלה הוא שאי אפשר לאסור פעילויות שבהן שני הצדדים מרוויחים, וכישלון חוק היובש מוכיח את זה היטב", כתב מרק תורנטון, ד"ר לכלכלה מאוניברסיטת אובורן בארה"ב שחקר את הנושא. ואמנם, תקופת היובש קיצצה את המסים שהרוויחה הממשלה מייצור אלכוהול. את הרווחים הענקיים מהתעשייה החלה לקצור המאפיה. שנות היובש הביאו לשיאים חדשים את עוצמתו של הפשע המאורגן ברחבי ארה"ב, שכמויות הכסף האדירות שגלגל כתוצאה משליטה בשוק השחור של האלכוהול, רק חיזקו את שליטתו ואת חדירתו אל תוככי הממסד. תוך שנים ספורות הוקמו אלפי מזקקות במחתרת בעזרת כספי המאפיה.
במפעלי אלכוהול אלו הפך ייצור הבירה ללא כלכלי, בגלל אחוזי האלכוהול הנמוכים והנפח הרב שהיא תופסת. היצרנים, שפעלו תוך סיכון גדול, העדיפו להשקיע במשקאות מרוכזים ולכן גם מזיקים יותר. עד שנת 1927 הורעלו למוות 12,000 איש ברחבי ארה"ב כתוצאה משתיית כוהל מפוגל, ורבים אחרים סבלו מנזקים בלתי הפיכים כתוצאה משתיית כוהל מתילי שזוקק במזקקות ביתיות. זה לא מנע מהאלכוהול לפתח אפיל סקסי שהשתלב כמו קרח בוויסקי עם אופנת הג'אז המתפתחת של אותם ימים. במהלך תקופת היובש עלתה צריכת האלכוהול לנפש בארה"ב ב-750 אחוז(!), והתקציב הממשלתי למלחמה באלכוהול גדל ביותר מפי שלושה. בשנת 1933 הכיר הממשל האמריקאי בכישלונו, ופנה לכלות את זעמו בילד החלש בשכונה - הקאנביס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חביות אלכוהול בלתי לגאלי בשיקאגו
|
|
|
|
|
|
|
ההיסטוריה חוזרת?
|
|
|
|
|
|
|
אם נדמה שתקופת היובש תלמד את העולם המערבי אחת ולתמיד שהוא והאלכוהול נישאו בחתונה קתולית, לטוב ולרע, הגיע המאבק המצליח בתעשיית הטבק ושינה את התמונה. התביעות הייצוגיות נגד חברות הטבק, שהביאו חוקי חובת האזהרה על חפיסות הסיגריות, הגבלות הפרסום והגבלת המקומות המותרים לעישון, עוררו את קהילות מתנזרי האלכוהול מתרדמתם. כיום, תנועות אנטי-אלכוהול הולכות וצוברות כוח והישגים פוליטיים בארה"ב ומחוצה לה, בדינמיקה המזכירה את הימים שקדמו לתקופת היובש.
מזה כעשור קיימת חובת הדפסת אזהרה על בקבוקי אלכוהול בארה"ב ובמדינות נוספות, שרובן מושפעות מהמדיניות האמריקאית כמו קנדה, מקסיקו, רוב המדינות הדרום אמריקאיות, דרום קוריאה, יפן, ניו זילנד ואוסטרליה. בארצות האיחוד האירופי מתקשים להגיע לנוסח אחיד של חובת הסימון, כשאירלנד והסקנדינביות מהוות סמן קיצוני במלחמתן חסרת הפשרות בתרבות השתייה שהן עצמן תרמו לעיצובה במשך מאות שנים. מנגד מצויות מדינות כמו ספרד ואיטליה שניצבות כמו דודות גאות מאחורי הרגלי השתייה המבורכים של אזרחיהן.
חובת סימון הבקבוקים אשר מתפשטת ליותר ויותר מדינות, באה במקביל להגבלות נוספות על צריכת אלכוהול, כמו הגבלת שעות המכירה, הגבלת נקודות המכירה בשטח נתון, והגבלת השתייה במקומות ציבוריים. כמו במלחמת הטבק כך ריח המלחמה באלכוהול הוציא מחוריהם את התובעים הייצוגיים, שמקווים לשבור את הבקבוק ולקוות ללקט חופן מהמטבעות שיתפזרו לכל עבר. לאחרונה הוגשה לבית משפט באדינבורו תביעה של 12 אלכוהוליסטים סקוטים כנגד חברות האלכוהול, שלטענתם עוללו להם נזקים של פגיעה בכבד, הרס משפחות והתמכרות שהובילה לאבדן עבודה. "משפט האלכוהול" יהווה משפט תקדימי בבריטניה ובאירופה, וינסה לקבוע תקדים עולמי, לאחר שמשפטים דומים בארה"ב כשלו.
"קשה להאמין שמערכת המשפט הבריטית תלך רחוק יותר ממערכת המשפט האמריקאית", טוען וודפורד ברנס, משפטן אמריקאי המייעץ לחברות האלכוהול בקו ההגנה שלהן. "בניגוד לחברות הטבק, חברות האלכוהול מעולם לא שיקרו או הסתירו מידע מהציבור. יתרה מכך, חברות האלכוהול תמיד תמכו בהגבלת השימוש באלכוהול לגיל בגירות בלבד, גיל שבו האדם אחראי ומודע למעשיו. הנקודה המשמעותית ביותר, שמגובה בכמות הולכת וגדלה של מחקרים מדעיים, היא שאלכוהול הוא מוצר בריא. הבעיה מתחילה כשאנשים לא אחראיים מפריזים במינון ומזיקים לעצמם".
לסיום ממליץ ברנס לג'ים פרייס, העו"ד שמייצג את חבורת האלכוהוליסטים, "לרדת מהעץ וללכת לבר הקרוב לשתות בירה צוננת". העניין הוא שגם וופורד ברנס יודע שבאותו הבר הקרוב אולי אפשר לשתות עדיין בירה צוננת, אבל לעשן שם אסור. כמו כולנו גם הוא מבין שיש יותר מדי סימנים דומים בין המלחמה כנגד השימוש בטבק לבין המלחמה כנגד השימוש באלכוהול.
כמו מלחמת הטבק, כך גם בישראל מלחמת האלכוהול הולכת וצוברת תאוצה אם כי כמו בכל דבר ישראלי, זו תאוצה שמתנהלת בעצלתיים. "בשנת 94' הוגשה הצעת חוק שתחייב תוויות אזהרה על בקבוקי אלכוהול", מסביר ד"ר חורחה גלסר, מנהל המחלקה לטיפול בהתמכרויות במשרד הבריאות. "ההצעה עברה בקריאה טרומית, אך היא נקברה שם, לשמחתן של תעשיות האלכוהול למיניהן".
לטענתו, "לחברות אלכוהול יש לובי חזק והן משלמות לאנשים הנכונים כדי שזה לא יקרה". כיום, נושא הדגל בניסיון העברת החוק מחדש הוא ח"כ שאול יהלום. את אף אחד לא מעניינת העובדה ששום מחקר בעולם עוד לא הצליח לקשור בין קיומן של תוויות האזהרה או הגבלות בפרסום אלכוהול, לבין ירידה בצריכתו. רוסיה היא המדינה הלא מוסלמית היחידה שבה חל איסור גורף לפרסם מוצרי אלכוהול בטלוויזיה ובעיתונות, ואותה רוסיה היא גם מדינה מובילה בצריכת אלכוהול לנפש, עם האחוז הגבוה ביותר של מקרי תמותה משתיית אלכוהול מפוגל שמיוצר בתנאים לא נאותים. מזכיר לכם משהו?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
מתוך C2H5, המגזין לתרבות אלכוהול וברים של איגוד הברמנים הישראלי. באדיבות זמן אמיתי - ביה"ס לברמנים ותרבות השתיה.
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
