 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב מבינה שאיפה שהוא בדרך, היא הפכה להיות מכונה של שגרה אמהית |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  |
|
עינת ניב
21/12/2005 12:30 |
|
|
|
|
|
|
|
דווקא שיחת טלפון סתמית עם ג,' שיחה שמככבים בה שלושת משפטי המופת "מה קורה,"? "כולם בריאים"? ו"נדבר אחרי שהילדים הולכים לישון," דווקא השיחה הזו מטלטלת השבוע את עולמי. איפשהו באזור בירור המחלות (הילדה של ג' קדחה מחום שבוע, הילדה שלי מורחת בהיחבא נזלת על הקירות) נשמעה לפתע צעקה חדה.
"אויש," זו ג' מצדו השני של הקו, קצת מבוהלת וקצת אדישה. "פסיכו זה כאן. חכי." אני מחייכת. הסיכוי שבנה בן השש של ג' דקר במספריים קטומי ראש את בתה בת השלוש וחצי נמוכים מאוד. אבל הסאונד היה משכנע, וברקע אני שומעת את ג' פוצחת בנאום המתבקש: "איך זה קרה? את הרי יודעת שאני לא מרשה, נכון"? (בכי של ילדה קטנה.( ברור שקיבלת מכה. הרי אמרתי לך שזה יקרה אם תקפצי מהמיטה. רגע, תראי לי איפה כואב לך."
המונולוג של ג' ממשיך עוד קצת, אלא שמשהו מוזר קורה פתאום. מתברר שאני מכירה את השורות בעל פה. "זה שום דבר," אני לוחשת בטלפון, ממש יחד עם ג.' "הנה, אמא תיתן לך נשיקה וזה יעבור." "טמבלית, קפצה מהמיטה והחליקה על השטיח," מסכמת ג' מקץ דקה. אני רוצה לומר לה שנדבר מאוחר יותר, אבל במקום זה נפלטת האמת. "תשמעי," אני אומרת, "היכרתי את השורות שלך בעל פה."
ג' מסרבת להיעלב. "או-קיי," היא חותכת. "וזה אומר מה."? "לא יודעת," אני עייפה מכדי לחשוב. "שאנחנו עובדות על אוטומט, לא."? "הא," היא מתעוררת לחיים. "לא בכל מקום, יקירתי. בעבודה את גם על אוטומט."? אני חושבת רגע, למרות שאין מה. ג' צודקת. התשובה היא לא. "בעבודה זה בלתי אפשרי," היא מתחילה בניסוח התיאוריה. "אבל בבית אף אחד לא יפטר אותך, וכדי לשרוד צריך לנהל חלק מהחיים על אוטומט, וכאן נכנס החלק של"...
"של הילדים," אנחנו אומרות יחד, ואחר כך נאנחות יחד ומתגעגעות יחד לימי הכלום המתוק שלנו בקפה של "אורנה ואלה," ובסוף נשבעות לדבר שוב כשהילדים יירדמו, ויודעות שבטח נעשה את זה, רק לא בטוח שהיום. האמת בחוץ, החרא כבר נאמר, לדוש בו לא יעשה עכשיו טוב לאף אחת מאיתנו.
הצרה היא שמרגע שהוחזר האלחוטי למקומו, אין משפט שאני יכולה להפנות לגמדי הבית, מבלי לחשוד בעצמי שאני מדקלמת את רצועה מספר 32 או 61 של "האמא האוטומטית" שהפכתי להיות. אני קוראת להם לאכול, אני אומרת שצחצוח השיניים של הערב חשוב אפילו יותר מזה של הבוקר, אני שואלת "אי אפשר לעשות פה אמבטיה בלי להציף את כל הבית,"? ואני אומרת ואומרת עוד 30 משפטים לפחות, ושונאת את עצמי יותר ויותר עם כל משפט.
"אני לא אמא, אני מנהל בנק," אני נמלכת בדעתי ובכל זאת מייללת ל-ג' בטלפון, דקה אחרי שנכנסו למיטות וקיבלו את הנשיקות האוטומטיות שלהם. "הכל פה חוקים וכללים שאי אפשר להתמקח עליהם."ג' נבהלת. "תפסיקי," היא אומרת. "ילדים צריכים מסגרת. הם גם צריכים ארוחת ערב ונשיקה לפני שהם הולכים לישון. אלה באמת פעולות אוטומטיות, אבל אין ברירה."
"אני בת 35 בשבוע הבא," אני גועה פתאום בבכי. "חייבת להיות ברירה." ג' חושבת קצת. "אז תיסעי קצת," היא אומרת בפשטות. "קחי עשרה ימים וסעי לניו יורק או משהו. עשיתי את זה, ותאמיני לי - כולם מאוד שמחו כשהבאתי להם את המתנות האוטומטיות שלהם".
אי אפשר להשאיר כאן תגובות. אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
