מה למדתי על שידור חי ואיך זה ישנה את העולם
כשביקשו ממני בעיתון לעשות ניסוי חברתי ולשדר את חיי, לא ידעתי למה אני נכנס. השידורים הראשונים היו מעין תוכנית טלוויזיה אישית, אבל ככל שהזמן חלף הסמארטפון קיבל חיים משלו
התוכנית המקורית הייתה לפתוח את הכתבה במילים "רבותיי, עברתי שבועיים של טירוף". אבל לא. אם יש מסקנה אחת ברורה מהשבועיים שחלפו עליי בקיום עשרות שידורים חיים מחיי האישיים, היא שהכול הרגיש לי יותר מדי טבעי. צר לי לאכזב. התותבת בדמות מצלמה בטלפון החכם שהתלוותה אליי הפכה מהר מאוד ליד שלישית.
עוד כותרות ב-nrg:
- ארדואן: ייתכן שמדינות זרות היו מעורבות בהפיכה
- קרוז סירב להביע תמיכה בטראמפ, הקהל זעם
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אולי זו הוכחה לאופי שלי, אולי לאופיו של המין האנושי בכלל, אולי ליכולת של פייסבוק להתאים את מוצריה לחיינו ולשלב אותם ביומיום שלנו. מה שבטוח, מתחילת השבועיים הללו ועד סופם זיהיתי בעצמי אי אילו תהליכים שעוברים על כל הדור הזה. אבל קודם כול אספר לכם איך לעזאזל נכנסתי לכל ההרפתקה הזו.
לפני שלושה שבועות קיימתי את השידור החי הראשון בחיי הקצרים. היה זה ימים ספורים אחרי שכתב ערוץ 10 עקיבא נוביק שידר את כניסת האח"מים לאולם חתונתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, ושם ללעג את הפוליטיקה והתקשורת ביחד. אני, בפשטות, רציתי גם. בפגישת מחזור של חברים מהישיבה, היססתי בדיוק רגע לפני שהפעלתי את השידור וקפצתי למים. עברו עוד שלוש שניות עד שהבנתי שכן, זה אשכרה עובד. עשרות צופים הצטרפו באחת והציפו בתגובות, והשמחה הייתה גדולה.
למחרת קרא לי העורך לחדרו. הוא הכיר אותי מספיק כדי להבין שאני גם ככה עומד לשעבד את עצמי לדבר הזה, והורה לי לקחת לעצמי שבוע שבו אשדר את עצמי למוות. בסוף השבוע, אמר, שב עם עצמך ותספר מה עבר עליך. זו הייתה הגשמת חלום. הביזנס והפלז'ר הפכו לתאומים סיאמיים. הסכמתי מיד, רק הוספתי הערה קטנה. בחור כמוני לא ייתן להזדמנות חייו להיות מצומקת כל כך. שבוע זה כלום זמן, אמרתי לעורך, חייבים שבועיים.
לא אסקור כאן את לוח השידורים החיים המלא מהשבועיים הללו: הוא נמצא בחשבון הפייסבוק שלי (מענדי גרוזמן, עם עי"ן. תהיו נחמדים ותעקבו), ואם משעמם לכם מספיק תצפו בהם. לא לשם כך התכנסנו. ביום האחרון, אחרי שהמצלמה כבתה והותירה אותי בדד, התיישבתי בשעת לילה מאוחרת מול המסך ועברתי על כל מה שעוללתי לעצמי ולחברי הפייסבוק שלי.
לא היה קשה להעלות מחדש את המחשבות שהתרוצצו במוחי לאורך כל תקופת הניסיון הזו, כי כל סצנה מצולמת הזכירה לי שביב מחשבה אחר. הבחנתי בשידורים נבחרים, זכורים במיוחד. כבר בעיצומה של החוויה שמתי לב להבדלים שבין השידורים הראשונים לאחרונים. בתורה הזו יש מוקדם ומאוחר, ולכן רשימת המסקנות המלאה תוגש לצד ציוני דרך כרונולוגיים בתקופת המבחן הנבחרת. דו"ח השידור החי, 2016.
בדקות הספורות של שידור הלייב הראשון ניתצתי לרסיסים גבולות שעליהם שמרתי במשך שנים. חלקים מחיי שלא בדיוק תואמים את זיהויי כחרדי צפו ברגע. אל תתלהבו, לא מדובר בסודות גדולים, ובכל זאת, התרחשויות שמעולם לא העזתי לפרסם באמצעות תמונה או סרטון חדרו את הסינון הקבוע עם הפעלת המצלמה. חשבתי שאוכל לשלוט בכך, אבל מהר מאוד גיליתי כמה לא.
כשאתה הולך על שידור חי, אתה הולך על שידור חי. נכון, אתה יודע שאתה בשידור ומסוגל עקרונית להחליט מה אתה מעוניין לחשוף ומה לא. עקרונית. רק עקרונית. בפועל, המסוגלות הזו נעלמת מהר מאוד. ניסיתי, לא הלך. הדינמיקה עושה את שלה, והעסק מתגלגל. מה שקורה בחי נשאר בחי, ואפילו כעת, כשהסרטונים כבר ברשת, אני לא מרגיש בנוח לפרט בכתב מה בדיוק הוצג שם. ברמה הכי אישית, הייתי מרוצה. לפעמים מישהו צריך להכריח אותך להפסיק להתבייש במי שאתה - אז הוכרחתי.
לא רק אורח החיים צף ועלה, אלא גם פרטים אישיים של ממש, שלך ושל החברים שמסתובבים ליד אזור הסכנה. יש נפילות כל הזמן. בשידור הראשון שאלתי חבר שעמד לידי אם הוא פנוי מבחינה זוגית. הוא ענה שלא, ותוך כדי התבלבל ואמר שבעצם כן. לא חפרתי, אבל כולנו יכולים לשער שהוא מן הסתם שרוי באחד מן המצבים האפורים הללו, בין הפנוי לתפוס.
ערב לאחר מכן צילמתי אספת חברים סולידית של שעת ערב מאוחרת. ארבעה היינו, ואחד מהם הזדרז לשתף את העולם עם "גרוזמן, תספר לצופים על הדייט שיש לך מחר". הוא לעולם לא היה מעז לפרסם פוסט ובו המידע הלא-חשוב הזה, לעולם לא היה כותב זאת בתגובה. אבל בלייב הכול מרגיש נוח להיאמר. מישהי שיצאתי עמה בעבר סימסה לי באותו רגע: "וואלה. דייט. סמיילי. בהצלחה". לא קרה שום אסון, אבל הבנתי שהעסק הזה הרבה יותר מסוכן ממה שחשבתי.
בסופו ובתחילתו של דבר, ההתלבטות המרכזית שליוותה אותי היא עד כמה אנו מצליחים לביים את מה שאנו מציגים בפני מצלמת הלייב האימתנית של הפייסבוק. אל תצפו לתשובה נחרצת, אבל בגדול: הרבה פחות ממה שאתם חושבים. עוד נשוב לשאלה הזו.
שלושה שחקנים מציגים על במת השידורים החיים: המשדר עצמו, החברים שנמצאים בסביבתו ומצולמים בעל כורחם, והצופים שמשתתפים באופן פעיל באמצעות שליחת תגובות. שלושת השחקנים עברו שינויים במהלך התקופה. נתחיל בחברים, כי חייבים להקדיש פרק מיוחד לשותפיי לדירה שסבלו בלי שעשו דבר רע. הם לא ידעו דבר וחצי דבר על כך שאני בכלל בתפקיד, ומבחינתם חברם בסך הכול התלהב קצת יותר מדי מהכלי החדש של פייסבוק.
גם בהקשר שלהם, אחזור שוב על המסקנה שעמה פתחתי: מהר מאוד הדבר הפך להם טבעי. הם לא אהבו אותו כל הזמן, וגם ביקשו ממני להירגע, אבל בסך הכול לא נרשמו פיצוצים גדולים. בואו נגיד שהעובדה שלא שטפתי כלים הפריעה להם יותר.
הנה דוגמה: בבוקר יום שישי הראשון הפעלתי את השידור החי ונכנסתי ללא הזמנה מראש לחדרו של אחד השותפים שהיו שרוי בעיצומם של שלבי ההתעוררות. הוא לבוש בגופייה ועיניו חצי עצומות, אני מחייך ומבקש ממנו להגיד שלום ל-46 הצופים שהיו מחוברים באותו רגע. שיא החדירה לפרטיות עבר בשלום. אילו הייתי מצלם אותו בסרטון במצב דומה ומעלה לפייסבוק הוא היה דורש ממני להוריד, ובטח עושה זאת בצרחות נוראיות.
עכשיו הוא עיקם פרצוף, ואז חייך, ואז שאל מה יש לך, ואז המשיך כאילו לא קרה כלום. להוריד את הסרטון הוא לא ביקש. היחס של החברים לשיגעון נע בין "תזיז את המצלמה ממני" ובין "בוא רגע, היי צופים, מה המצב". החברות ביני לבינם נותרה כמקודם.
באשר לשחקן הראשון, הלוא הוא אני: אין דרך להשוות בין מערכת היחסים ביני לבין המצלמה בתחילת הדרך לבין תמונת המצב בסופו של התהליך. אופי השידורים השתנה, ואפשר לתת בהם סימנים. השידורים הראשונים היו מעין תוכניות טלוויזיה אישיות. לא מתוכננות אלא מאולתרות, אבל עדיין, תוכניות אירוח לכל דבר ועניין.
בערב הראשון הפעלתי את המצלמה כשבסלון דירתנו נכחו כמה אורחים. עוד הרגשתי שאני מחויב לדבר ללא הרף אל המצלמה, כי הרי אנחנו בשידור ויש להתנהג בהתאם. כך גם הרגישו כל הנוכחים. בין האורחים הייתה ידידה, בת למשפחה חב"דית שעזבה את העולם הדתי. בתוך דקות השידור הפך לתוכנית שבה אני והיא משוחחים על העולם החב"די, מנתחים אותו לאורך ולרוחב. הצופים התייחסו לשידור באופן דומה, הגיבו בצורה עניינית, הוסיפו שאלות על הנושאים המדוברים, חלקו והעירו. ככל שהזמן חלף, השידורים הפכו ליותר ויותר משוחררים, ובסוף הם איבדו כל רסן. עוד נגיע לזה.
השחקן השלישי הוא היהלום שבכתר: הצופים. בלעדיהם אין קטע. העין בוחנת בחרדה את הכיתוב שבצד המסך המציג את כמות המחוברים. כשהמספר עולה הלב מתרונן, וכשיורד - הלב יורד יחד איתו. גם הצופים עברו שינויים, וניתן היה לזהות בהם ארבעה שלבים. בשידורים הראשונים, הרשמיים, הם הגיעו בהמוניהם והשתתפו בצורה פעילה.
בהמשך, כשפחות טרחתי לעניין, המספרים נותרו גבוהים, מכיוון שההתלהבות מהאפשרות החדשה חברה למציצנות הטבעית. בשלב הזה, תוך כדי השידורים נשלחו תגובות לא מעטות בנוסח "למה אני פה?" ו"אני לא מאמין שאני צופה בזה". לאמור: גם רצו לצפות, גם הרגישו מטומטמים, לכן ציינו במפורש שהם מודעים למחלתם העצמית והשיגו בכך חצי רפואה.
השלב הבא היה כואב: ירידה חדה במספרים. אנשים קלטו את הקונספט, והמשיכו הלאה. הם טענו שהשידורים משעממים והביאו כהוכחה את מצב הצפייה הירוד. בשלב הזה הם ראו בשידור חי משהו גדול, שמחייב הצדקה בצורת עניין רב וכמות צופים מרשימה.
השלב האחרון, בינתיים, היה ההבנה שאם עד היום שידור חי היה מתכונת ששייכת לטלוויזיה ולכן מתיימרת להביא משהו גדול מהחיים, כאן מדובר ביצירה חדשה: שידור חי פייסבוקי. הוא לא אמור להשיג יותר ממה שפוסט פשוט משיג. כמו שיש פוסטים משעממים, יש גם שידורים חיים משעממים. השידור החי החליק לתוך הפיד, אנשים נכנסים להציץ לכמה דקות, וממשיכים הלאה. בטח כשרק התחילו להעלות התמונות לפייסבוק, גם צילום מנה במסעדה נתפס כמעשה מוזר. אבל התרגלו. גם לשידורים מתרגלים.
חייבים לומר את המובן מאליו: שידורים חיים הם עניין ממכר מאוד. לא הרגשתי שאני בשליחות עיתונאית. נהניתי מכל רגע, ומשידור לשידור הייתי שרוי בציפייה. זה אולי לא מפתיע, אבל עוצמת ההתמכרות הייתה חידוש גם עבורי. אני משער שגם לולא המשימה העיתונאית, הייתי צובר בסופו של דבר שעות שידור חי לא מעטות.
המשימה רק גרמה לי לנסות הכול מהר יותר. מה שאני עשיתי עכשיו, אחרים יעשו בקרוב לאט-לאט. גולשי הפייסבוק יפתחו שפה שידורית, כמו שהפוסטים ייצרו שפה משל עצמם: סמיילים, תיוגים, משפטים כמו "הרגע הזה ש" ו"היום הזה מיותר כמו". השידורים החיים עוד בחיתוליהם, האפשרויות נבחנות ברגעים אלה ממש על ידי מיליוני בני אדם. אני הקטן, בין השידור הראשון לאחרון, הבחנתי בכמה ייחודיים מתוכם.
אחד מהם היה בעת משחק כדורגל ששודר בטלוויזיה. אני לא מבין בספורט, ושפכתי את זעמי בלייב כועס במיוחד. זה היה אחד השידורים הזכורים לטוב, הפגנת מחאה של קהילת הלא-מבינים-כלום-בספורט-שמשועממת-כשכל-החברים-מרותקים-למסך. התגובות זרמו. בזמן המחצית מספר הצופים בשידור שלי עלה פלאים, בכפליים ויותר. אלו היו דקות ספורות של מפגש בין האוהדים השרופים לחננות שלא מבינים מה קורה סביבם, וכשתמו הפרסומות נותרנו רק אנחנו. עם עצמנו.
בכל הנוגע לקבוצת חברי הפייסבוק שלי, השבועיים שבמהלכם גיליתי את השידורים היו גם השבועיים שבמהלכם הם הלכו והתפשטו כפטריות על גבי הפיד. זו הייתה נקודת זמן קריטית, ומעניין היה לראות כיצד מה שקורה לי במכוון, קורה לאחרים שלא במכוון. כולנו עוד בשלבי למידה.
לקראת סיומה של התקופה - שבמהלכה שטפתי כלים בשידור, צילמתי עוברים ושבים ברחובות בני ברק וקראתי לצופים כריכות אחוריות של ספרים בחדרי - הבנתי שהאפשרות לשדר חי בסמארטפון מכילה בתוכה סתירה מובנית. הסמארטפון הוא מכשיר אישי מאוד, מחובר לבעליו שמחזיק בו בתוקף, וכמעט שלא יתיר לזולת להציץ בתוכו. הוא ביד, הוא בכיס, הוא קטן והוא גמיש. כשמשדרים ממנו בחי אמנם יודעים שעשרות או מאות צופים בך, אבל הם כולם נמצאים בתוך הסמארטפון, והרי אתה מרגיש כל כך בנוח איתו.
זה הסוד. הלייב הפייסבוקי הוא פחות האח הגדול עם מצלמות פזורות בכל פינה, ויותר שבב שחודר לתוכך ומתעד את חייך מבפנים.
ומילה על צורת הצילום. בהתחלה החזקתי את הסמארטפון בתנוחה אחידה, מול הפנים. בהמשך הטכניקות התגוונו. הנחתי אותו על השולחן, בצד המיטה, על אבן ברחוב, על הרצפה. בצהרי יום שישי בשוק מחנה יהודה, הסמארטפון קיבל חיים משלו. הוא עבר מיד ליד, כולם רצו לקבל ממנו נתח. הניחו אותו על המדרכה והביטו בו מלמעלה, מישהו תפס אותו ועלה על באסטה כדי לצלם את רחבת השוק הפתוח מגבוה.
לסמארטפון יש נטייה לחמוק איתך לכל מקום. כבר שנים שאני מתעורר והסמארטפון הוא החבר הראשון שאני מדבר איתו, בודק מה קורה בפייסבוק, מי כתב בווטסאפ. בשבוע השני לניסוי כבר הרגשתי מספיק בנוח להפעיל את השידור רגעים אחרי שפתחתי את עיניי. זה היה שיא נוסף. דיברתי עם עצמי, עם אחרים, התלבטתי בקול גדול אם לקום או להפעיל נודניק לעוד עשר דקות. הכול במיטה החמה.
בסוף השבוע שעבר התקיים פסטיבל הבירה בתקוע. נסענו לשם קבוצה של חברים, ושתינו לא מעט. זה היה שלב שבו התהליך שעברתי אני, ועברו גם חבריי בלי לדעת, עמד בשלב מתקדם. איש לא נרתע מהשידור. איש לא ניסה לעניין את הצופים. הוא פשט פעל. חלק מהזמן התייחסנו אליו, חלק מהזמן צרחנו לתוכו. שפכנו לו את נשמתנו. החזקנו אותו ביד, בלי בחירת זווית צילום הגיונית. הנחנו אותו על בליטה בקיר.
ברגעים המתים הללו הוא קלט גם כמה קולות לא מתוכננים, ובהם שיחה אישית שהורדה מהקיר בבוקר שלמחרת. המוזיקה התנגנה בעוצמות מטורפות, והטלפון היה חלק מהחגיגה. בסוף הערב הרגשתי שהגיוני לגמרי להפעיל אותו דקה לפני שנרדמתי. 22 דקות של שינה מצויות עד עצם היום הזה ברשת. למזלי הוא נפל וכיבה את עצמו. בתום שבועיים של שידורים חיים, נרדמתי בלייב.
אז מה המסקנות שלי מהשבועיים הללו? כשאני מגבש אותן, חשוב להזכיר שחלק משמעותי מהחוויה היו גם הקולות הביקורתיים שנשמעו מסביב. לא אחד ולא שניים דאגו מאוד לשלומי. מה עובר עליך, אתה עושה בושות, למה אתה עושה את זה לעצמך. התווכחתי איתם, אבל לאחר מכן התווכחתי עם עצמי. אני יודע שהייתי במשימה, אבל נניח שהייתי עושה זאת על דעת עצמי, האם אז הביקורת שלהם הייתה מוצדקת? לא בטוח.
מי לא התקשר. בני משפחה, חברים קרובים. אחד מהם הציע טיפול. אני אכן צריך, כמו כולנו, אבל בלי קשר לשידורים החיים. היו שטענו שהשידורים מוכיחים שיש לי בעיה, אחרים סברו שרק התוכן שמוצג בהם עלול לגרום נזקים. למשל, כשהשתכרתי בשידור.
את הטענות האחרונות לא הבנתי: אז מישהו שתה, אז מישהו בידר את עצמו ואת האחרים. הם התרגלו שבני אדם מבלים עם כמה חברים קרובים, אבל הנה, העולם משתנה. אתה וארבעים איש מבלים יחד, וזה נורמלי. את הטענות הראשונות קיבלתי בקלות רבה יותר, אבל גם אותן לא לגמרי. אף אחד לא מגדיר כמוזר מישהו שכותב שישה או שבעה פוסטים ביום, אבל שבעה שידורים חיים הם בעיה. הסיבה להבדל היא שהשידורים עדיין חדשים בעולמנו. אולי עוד יתרגלו אליהם. אולי לא.
קולות הביקורת הללו הזכירו לי מאוד קולות שלחשו לי באוזן כאשר התחלתי להיות פעיל נלהב ברשת החברתית. גם אז טענו שאפסיד מזה, שצילומי הסלפי והפוסטים הספונטניים יתקעו אותי בחיים. ממרחק הזמן, המציאות הוכיחה שהם טעו.
מה אגיד לכם, מחשבות רבות עולות בי היום. על מסננות שאנשים מייצרים לעצמם, על פחדים, על חששות מיותרים. וגם על גבולות שנמתחים. היו שמאוד אהבו את ההצצה שאפשרתי לחיי, היו שהביטו עליה בהתנשאות. הסוג השני מוכר לכולנו לא מהיום, הם רק מצאו נושא חדש להיתלות בו. אבל ממתי צריך לרצות את כולם.
אני מדבר גבוהה גבוהה, אבל נראה אותי משדר עכשיו, אחרי שהתירוץ שלי הסתיים. תחושה חזקה של עצבות ממלאת אותי. אני מרגיש כאילו אני נפרד מחברים טובים שליוו אותי נאמנה במשך שבועיים והיו חלק מחיי.
תשדרו, אנשים, אין לכם במה להתבייש. שכולם ישדרו. יצפו הרבה, יצפו קצת, לא משנה. ומלאה הארץ שידורים חיים, ואולי תבוא גאולה לעולם. בסוף הטובים ינצחו.
אקו"ם