התגלו מכתבים נדירים של הסופר היהודי הגדול שטפן צוויג
עשרות מכתבים לא ידועים של שטפן צוויג, מגדולי הסופרים במאה העשרים, נמסרו לספרייה הלאומית והם שופכים אור חדש על יחסו לציונות ולעולם הספרות והמו"לות
עשרים ושישה מכתבים ושש גלויות, כולם מכתבים לא מוכרים שכתב שטפן צוויג, אחד מגדולי הסופרים במחצית הראשונה של המאה העשרים, נמסרו לאחרונה לספרייה הלאומית. המכתבים שופכים אור חדש על אישיותו של צוויג, יחסו ליהדות ולציונות, דעותיו על עולם המו"לות והספרות.כמו כן ניתן למצוא בהם הוכחה לכושר הניבוי של צוויג, שהצליח לחזות את עליית הנאציזם 12 שנים לפניי שאדולף היטלר אחז בשלטון. התכתובת המרתקת התקיימה בין שטפן צוויג לבין מעריץ יהודי צעיר בן 16, הנס רוזנקרנץ, נער חובב ספרות ושירה מהעיר קניגסבורג (עיר בפרוסיה שבאותה תקופה הייתה חלק מגרמניה). חליפת המכתבים החלה בשנת 1921 כאשר רוזנקרנץ ביקש את עצתו של צוויג כיצד עליו לנתב את חייו כך שיוכל להיות בעתיד סופר, והיא הסתיימה בשנת 1933, בסמוך לעליית הנאצים לשלטון.
את המכתבים מסרה לספרייה חנה יעקובסון, תושבת בת ים בת 92, שהייתה בתו החורגת של רוזנקרנץ, שהיה נשוי לאמה. ד"ר סטפן ליט, מהספריה הלאומית, אומר כי מדובר בתכתובת יוצאת דופן מסוגה, כיוון שבאותן שנים זכו רובם המכריע של הכותבים והמעריצים של הסופרים רק לתשובות לאקוניות ממזכירי הסופרים הגדולים ורוב הסופרים כלל לא קראו את מכתבי מעריציהם.
זאת ועוד, צוויג זיהה ככל הנראה בנער הצעיר כישרון כתיבה ובמשך שנים רבות תמך בו מקצועית, מוראלית ואף כספית. צוויג אף נפגש עם רוזנקרנץ מספר פעמים וכאשר רוזנקרנץ היה רק בתחילת שנות העשרים לחייו והקים הוצאת ספרים, הפנה צוויג את ידידיו הסופרים לבית ההוצאה של רוזנקרנץ. צוויג אף הגדיל לעשות, בכך שהפנה אליו את התרגום הגרמני של היצירה "ז'אן דארק", מאת אנטול פרנס, בתרגומה של פדריקה צוויג, אשתו הראשונה של שטפן צוויג, מה שכמובן סייע מאוד לרוזנקרנץ, מבחינה כספית ומקצועית.
בתכתובת הארוכה בין השניים, ובניגוד למנהגו, התייחס צוויג לנושאים יהודים, וכך לדוגמא כתב במכתבו הראשון: "אין דבר שאני שונא יותר מאשר הסגידה העצמית של העמים וסירובם להכיר במגוון של צורות עם ושל סוגי האדם ולחוותם כיופייה של ההוויה. מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים.
יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית...", ובהמשך הוא כותב "על היהודי להתגאות (ההדגשה במקור) ביהדות שלו ולהתפאר בה, אך אין זה יאה להתרברב בהישגים שהשגת במו ידיך, לא כל שכן בהישגיו של גוף המוני והומוגני שאליו אתה משתייך... גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי – הבעייתי תמיד... אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה (ההדגשה במקור); עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחייה אותה".
במכתב אחר התייחס צוויג לרעיון שהעלה רוזנקרנץ הצעיר לגבי האפשרות שהוא יעלה לארץ ישראל. צוויג, שביקר במדינות רבות ברחבי תבל, אך מעולם לא ביקר בארץ ישראל, התבטא כי אינו תומך ברעיון הציוני. במכתב זה סיפר על חבר שבנו עלה לארץ ונפטר ממחלת המלריה ומאז הפך האב ל'שבר כלי', כהגדרתו של צוויג.
למרות הסתייגותו מהמפעל הציוני, העריץ צוויג את תיאודור הרצל ובאחד המכתבים כתב: "בימים האחרונים קראתי ביומניו של הרצל: כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור, כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה וסוציולוגיה... אנחנו, שהיינו קרובים אליו, היססנו למסור את כל חיינו בידיו... אמרתי לו שאיני יכול לעשות דבר כלשהו אלא בשלמות (ההדגשה במקור)... האומנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא... לך לשם (לארץ ישראל) רק אם אתה מאמין (ההדגשה במקור), לא מתוך גועל מן העולם הגרמני הזה או מתוך טינה המחפשת מוצא בבריחה".
ד"ר סטפן ליט מציין כי יש במכתבים כמה תובנות מעניינות של סופר מצליח, בנוגע לשאלה מה לדעתו צריך כדי להפוך לסופר. בין שלל העצות הוא מציין: חשוב ללמוד באוניברסיטה שכן השכלה רחבה הכרחית למי שרוצה לכתוב; חשוב להכיר מדינות ותרבויות אחרות ובמיוחד ללמוד כמה יותר שפות.
"למד עכשיו שפות! זה המפתח לחירות. מי יודע אולי תהיינה גרמניה ואירופה מחניקות כל כך, שהרוח החופשית לא תוכל לנשום בהן"; "עליך לקצר במבוא" הוא מורה לתלמידו וכן "שירים צריכים להיות רגישים ואמפטיים ופחות יבשים"; ועוד עצה שנותן שטפן צוויג לסופר הצעיר – להתייחס במאמרים ולתת מקום של כבוד לסופרים אחרים.
אולם על אף העצות הטובות, התמיכה בבית ההוצאה לאור של רוזנקרנץ, ואפילו הסיוע הכספי בשעה שבית ההוצאה שלו נקלע לקשיים בשנת 1929, רוזנקרנץ לא הצליח לממש את שאיפותיו הספרותיות. בתחילת שנות השלושים הוא התחתן עם לילי היימן, גרושה ואם לילדה צעירה מאוד. המשפחה עלתה לארץ בדצמבר 1933 ולאחר מספר שנים התגייס רוזנקרנץ לבריגדה היהודית, כקצין ביחידה שלחמה באיטליה במלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הוא חלה במחלת ריאות שממנה לא התאושש כל ימי חייו.
לאחר המלחמה הוא התגרש, שינה את שמו לחי עטרון והחל לכתוב בג'רוזלם פוסט ובעיתון הארץ. ב-25 באוקטובר 1956 התאבד רוזנקרנץ, כפי שעשה שטפן צוויג 14 שנים לפניו. בתו החורגת, חנה יעקובסון, שמרה איתו על קשר במהלך כל השנים, גם לאחר שנפרד מאמה. יעקובסון ששירתה כקצינה במשטרת ישראל, סיפרה לאנשי הספרייה הלאומית כי אביה החורג היה בעל השכלה רחבה מאד ובעל ידע עצום בספרות ואמנות. לאור ממצאים ארכיוניים באירופה עולה כי הוא גם התכתב עם סופרים נוספים ובהם תומאס מאן, קלאוס מן, פרנץ גולדשטיין ואחרים, אך לא ידוע מה עלה בגורל מכתבים אלו.
"תרומתה של יעקובסון לספרייה הלאומית היא מרגשת וחשובה, שכן היא מסייעת לנו להכיר טוב יותר את פועלו, אישיותו וכתיבתו של שטפן צוויג, שארכיונו נמצא בספרייה הלאומית. המכתבים האלה פותחים לחוקרים ולציבור הרחב המתעניין בסופר, צוהר נוסף לחייו הסוערים והמרתקים של אחד הסופרים החשובים והדגולים בעולם", אומר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית.
ביום רביעי, 23.11, יתקיים בספרייה הלאומית ערב מיוחד שיוקדש לשטפן צוויג,לרגל קבלת המכתבים. המכתבים יעלו בקרוב לאתר הספרייה וגם יוצגו לציבור רחב כשעה לפני תחילת האירוע.
אקו"ם