שיגעון: כך גורם הסמארטפון לילדים לאבד את השפיות
מחלקות האשפוז הפסיכיאטרי בישראל קורסות תחת עומס בני הנוער שהגיעו למצבי קיצון בגלל הסמארטפון. ד"ר גדעון רצוני, מנסה להציל כמה שיותר ילדים מהצד האפל של הטכנולוגיה וחושף את המתרחש מאחורי חומות בית החולים
כשד"ר גדעון רצוני נכנס לתפקידו כמנהל מחלקת נוער בבית החולים הפסיכיאטרי שלוותה, האייפון עוד לא היה קיים; עשור יחלוף עד שסטיב ג'ובס יציג את הפלא החדש בכנס בסן-פרנסיסקו. גם הרשת החברתית פייסבוק לא קרמה עדיין לייקים וסטטוסים, ותעשה זאת רק שבע שנים אחר כך. אפליקציית האינסטגרם עוד לא הייתה בכלל בתכנון; נצח בן 14 שנה יעבור עד שהיא תופץ בחנויות האפליקציות.
ד"ר רצוני, שמנהל את המחלקה כבר עשרים שנה, מחזיק באחת מנקודות המבט המעמיקות ביותר שאפשר למצוא היום בישראל בכל הקשור לפסיכיאטריה של בני נוער, ודווקא בשל כך האבחנה שלו מפחידה: "יש עלייה ברורה בפניות לחדרי מיון פסיכיאטריים כתוצאה מפגיעות של רשתות חברתיות. היום, כמעט בכל משבר של נער או נערה יש מעורבות של סמאטרפון, פייסבוק וכיוצא באלו. שם זה נמצא. שם החיים שלהם מתקיימים".
נשמע כמו קטסטרופה בהתהוות.
"כל תחום התקשורת, החל במחשבים, עבור ברשתות חברתיות למיניהן וכלה בסמארטפונים, עבר שינוי חברתי מהותי מאוד בשנים האחרונות, ואני בכלל לא בטוח שאנחנו יודעים לאן הולכים מכאן. צריך לומר שיש בשינוי הזה גם צדדים חיוביים. אתה רואה ילדים שחשופים היום יותר לדברים שפעם לא היה להם סיכוי להגיע אליהם - שפות, ידע, האינטרנט פתח המון אופציות שלא היו קיימות פעם. הוא מאפשר לאנשים שגרים רחוק ללמוד כאילו הם גרים קרוב למוקדי הידע.
"אבל לצד זה יש שינויים גדולים בתקשורת בין אנשים. פעם ילדים היו נפגשים. היו גם מדברים בטלפון, אבל בעיקר נפגשים. חלק ניכר מהאינטראקציה הייתה פנים אל מול פנים - יושבים ועושים דברים ביחד. היום חלק גדול מהאינטראקציה מתרחש בטלפון או במחשב.
"מדהים לראות למשל כמה קבוצות ווטסאפ יש לילדים, ואיך הם כל הזמן עסוקים במי אמר למי מה, באיזו קבוצה ולמה. יושבים ארבעה ילדים במזללה, מתקשרים זה עם זה ועם עוד עשרה שלא נמצאים לידם, מתקשרים אבל לא מביטים בעיניים. השתנתה השפה. אצל בני נוער השינוי הזה מוביל לקצוות שלא בהכרח נמצאים אצל מבוגרים. למשל, מוסד ה'חרם'.
"פעם, כדי להחרים מישהו היה צריך לעבוד. לארגן את החרם, לדבר עם שאר הילדים. היום זה קורה באפס זמן ובכמעט אפס מאמץ. אתה פשוט מוציא את המוחרם מהקבוצה הכיתתית או של החבר'ה, וזה קורה. או שתיצור קבוצה חדשה בלעדיו. אתה יכול לכתוב ולשלוח מסר פוגעני והרסני שמגיע להמוני אנשים בכמה שניות. חלק מהנערים והנערות בכלל לא מודעים ליכולת ההרס הזו.
"צילום חושפני של נערה, אפילו אם מראש נעשה בהסכמה, רגע אחד שבו הוא מועבר לקבוצה - והנערה הזו תמצא את תמונתה פשוט בכל מקום. כל בית הספר, כולל המורים והתלמידים, כולם יכולים לראות אותה בסיטואציה המביכה ביותר. בחצי דקה חייה יכולים להיהרס לחלוטין".
ואחרי כמה שעות היא תגיע אליך.
"בנקודה הזו, בקצוות, הנערים והנערות מתחילים להגיע לכאן. אנחנו רואים לא מעט ילדים שכתוצאה מתקשורת בפייסבוק ובווטסאפ מגיעים למצבי קיצון. עד היום בבוקר אף אחד לא ידע עליהם דבר, אבל בצהריים כל בית הספר קיבל בבת אחת תמונה אחת שלהם בסיטואציה מביכה. אם יהיה להם מזל, בלילה הם יגיעו לחדר המיון שלנו אחרי ניסיון אובדני שלא צלח".
יש דרך לדעת איך נער או נערה יגיבו לסיטואציה מסוימת?
"ככל שהנער או הנערה בריאים יותר ושלמים נפשית, הסיכוי שלהם להסתבך מלכתחילה נמוך יותר. הם מראש מודעים יותר, ויש להם מערכת תמיכה סביבתית טובה יותר. כשיש הורה שאתה יכול לגשת ולדבר איתו, מצבך טוב יותר.
"ככל שהנער יציב, בשל, בריא-רגשית יותר, התגובות יהיו קיצוניות פחות. ויחד עם זאת צריך לומר שגם ילדים במצב נפשי טוב, כששמים אותם בפינה בבת אחת - עולמם יכול להיחרב. דווקא בני אדם ערכיים ומוסריים יותר עשויים להיות רגישים יותר לפגיעה. גם הצד הזה קיים".
אני מעריך שמעבר לענייני תקשורת בינם לבין עצמם, יש לנוער גם בעיות אחרות בעולם הטכנולוגי.
"היום ילדים נחשפים להרבה מאוד דברים שלא היית רוצה שילדיך ייחשפו אליהם. למשל, משחקים אלימים או מיניים. הדבר המדהים הוא שההורים מודעים לכך ואומרים 'כל הילדים משחקים במשחק הזה'. אם זה הנימוק שלך כהורה, אתה בבעיה. משחקי רשת אלימים משפיעים על ההתפתחות של הילד. מי שנחשף לאלימות כל הזמן בתוך משחק, נעשה קהה.
"אם ילד נחשף לסרטים פורנוגרפיים, הרבה מאוד עיוותים נכנסים למערכת המינית שלו. אלה לא אנשים מבוגרים שיודעים לעשות את ההפרדה בין המציאותי לווירטואלי. מבחינתם, הרבה פעמים זה עולם אחד. המצב הזה גורם למתח גדול. ילדים נחשפים מוקדם מדי למשהו שהם לא מבינים, הם לא מכירים את הנורמה וכבר מראים להם את הקיצון ביותר. אנחנו חיים בעולם ברמת סיכון גבוהה הרבה יותר".
יש למבוגרים כלים להתמודד עם המצב המדאיג הזה, או שאנחנו נמצאים כרגע בשלב כיבוי שרפות?
"אענה לך באנלוגיה. היו כבר מגפות בעולם שהפילו חללים רבים. מה הדביר אותן? יש שיגידו לך אנטיביוטיקה, יהיה מי שיאמר חיסונים. ואני אגיד שזה שטויות במיץ עגבניות. מה שעזר למגר מגפות הן תעלות ביוב סגורות וסבון לרחיצת ידיים. כלומר, מניעה. במקרה שלנו המניעה נמצאת בחינוך.
"כשהורים מסוגלים לתקשר עם ילדיהם ולהעביר להם מסרים הגונים ואמינים, פתוחים מצד אחד אבל גם ברורים מצד שני. כי ילד שמונעים ממנו הכול מנסה לבדוק, ילד שנותנים לו הכול - מתבלבל. צריך להיות איזון בין להיות פתוח מספיק ללהיות ברור מספיק. ככה בונים קשר אמין עם הילד. יכולת לדבר עם ההורים זו מיומנות שרוכשים בגיל צעיר מאוד".
איך מתמודדים עם השפה המשתנה-תדיר של הנוער? כשאנחנו הגענו לפייסבוק הם כבר לא היו שם מזמן, אלא עברו לסנאפצ'ט. כשנגיע לשם הם יהיו במקום אחר, שנכיר רק בעוד כמה שנים. איך מוצאים שפה משותפת?
"מכיוון שהתשובה היא קודם כול מניעה, וזו מתחילה בחינוך ובקשר עם הילדים, פחות משנה אם אני יודע מה זה סנאפצ'ט או לא. מה שמשנה הוא שהילד יבוא לדבר ולהתייעץ איתך. שבבית הספר יהיה לו עם מי לדבר. העניין הוא להבדיל בין טוב לרע, והאבחנה הזו לא השתנתה מאז בריאת העולם ועד ימינו. היא רק פושטת ולובשת צורה".
איך בונים בפועל את האמון?
"צריך להשקיע. כשהורים אומרים לי שהילד מרביץ ומשתולל, אני שואל אותם מה הם עושים. חלקם עונים לי ביושר: 'אנחנו שולחים אותו למחשב כי ככה יש שקט בבית. אנחנו עסוקים, עובדים הרבה שעות ולא מסוגלים להתמודד'. במצב כזה קשה אחר כך לדבר על קשר ולסמוך על ההורה. חייבים לעצור ולחשוב היטב על התגובות שלנו למקרים יומיומיים, שמהם נבנה האמון אט-אט.
"זה השלב הראשון. השלב השני - האנטיביוטיקה, אם לחזור לאנלוגיית המגפות של פעם - הוא להבין מה קורה בחיים שלהם. אם אבין מה מעניין אותם, יהיה לי קל יותר לתקשר איתם. אני רוצה לשמוע לפעמים את המוזיקה שהם אוהבים. אין סיכוי שאוהב או אפילו אחבב אותה, אבל אני רוצה לדעת. אם יש סדרה שהם אוהבים, חשוב לי לשבת ולראות איתם פעם איזה פרק. להכיר את עולמם. לדעת מה הם אוהבים וממה הם נהנים.
"כשזה יקרה, הקִרבה תתרחש מאליה. כשהורה מגלה מספיק פתיחות ויש גבולות, הם יודעים לבוא ולדבר איתנו. אבל זה דורש מאיתנו ההורים להיות קצת פתוחים ולא להסתכל מלמעלה. להבין שהעולם שלהם אמנם שונה משלנו, אבל אולי הוא לא פחות מעניין וטוב משלנו".
אחרי נבואת הזעם הזו, אפשר לחשוב שדעתו של ד"ר רצוני על הימצאותם של טלפונים חכמים בידיהם של ילדים תהיה נחרצת. אבל הוא מצליח להפתיע כשאני שואל אותו אם היה מעדיף לגדל את ילדיו בשנות השמונים, נטולות הסלולר, או כיום.
"לכל תקופה יש יתרונות וחסרונות. החוכמה שלנו כהורים היא להסתגל לתקופה הנוכחית. הדינוזאורים לא נכחדו כי הם פתאום נהיו חלשים. בכל תקופה שחיו בה הם היו הכי חזקים. אלא שהם לא היו גמישים מספיק, ובשלב מסוים השתנתה הטמפרטורה, והם נכחדו. לכל תקופה הקסם שלה, ולכן אנחנו צריכים להסתכל על ההווה והעתיד כתקופה של הזדמנות שצריך ללמוד איך להתמודד איתה".
אז נשאל ישירות: באיזה גיל מומלץ לתת לילד טלפון חכם?
"אין תשובה כללית. יש ילדים שהייתי נותן להם סמאטרפון כבר בגיל עשר, כי אני סומך עליהם ויש לי איתם קשר נכון. אפשר גם להרכיב מערכות בקרה שונות על הטלפון וזה כמובן בסדר גמור. לעומת זאת, יש ילדים שהייתי נזהר מלתת להם מכשיר גם בגיל 14. צריך להבין שזה עולם שבו אי אפשר להימנע לתמיד מלתת לילד סמארטפון. צריך ללמד אותם להשתמש בו נכון".
ומה לגבי הורים שמחליטים, אידיאולוגית, לא לתת לילד שלהם טלפון אישי?
"אם ניקח מקרה של ילדה בכיתה ד' שאין לה סמארטפון בכיתה ולרוב חברותיה יש - היא יכולה להתייחס לזה בשתי דרכים. האחת היא 'אני נמצאת מחוץ למעגל החברתי והכול בגלל ההורים שלי'. השנייה היא 'יש לי כוח, ואין לי טלפון כי זו אידיאולוגיה'. אתה כהורה צריך להחליט האם ההחלטה שלך לא לתת לה מכשיר מחלישה או מחזקת אותה. האמירה הכללית שלי היא שאם אתה סומך על הילד, אז הסמארטפון הוא כלי חברתי סביר".
גם בגיל תשע?
"השאלה היא פחות הגיל ויותר איפה נמצאים החיים החברתיים. אתה הרי לא רוצה לנתק את הילד חברתית. אם כולם יקבעו דרך הווטסאפ להיפגש אחר הצהריים ורק לילד שלך אין טלפון חכם, ניתקת אותו. אני מאמין שכשאתה יודע מי הילד שלך, אתה יודע גם מה הוא יעשה עם הטלפון".
הריאיון עם ד"ר גדעון רצוני (61) מתנהל בלשכתו הצנועה במרכז לבריאות הנפש שלוותה, השייך לשירותי בריאות כללית וממוקם בהוד-השרון. כמה מטרים מכאן, מעבר לגדר, נמצא תיכון מוסינזון ובו למעלה מאלף תלמידים. ספק אם מישהו מהם מודע לכך שבמרחק קצר מאוד נמצאים כמה עשרות נערים ונערות הנתונים במצבים נפשיים טראומטיים, כאלה שקשה לאדם רגיל לדמיין.
"יש לנו כאן שלושים מיטות", מספר ד"ר רצוני, "34 נערים ונערות מאושפזים ועוד ארבעה המוגדרים 'חולי יום'. אנחנו לגמרי ב'אובר בוקינג'. יש עוד מחלקות נוער רבות בארץ, גם הן כולן בתפוסה מעבר למלאה. משך האשפוז התקצר במשך השנים בגלל השתפרות המערכת, ועדיין התפוסות גבוהות.
"כאמור, עולם הטכנולוגיה הוא גורם מרכזי לכך, אבל כללית יש תחושה שהעולם קצת משתגע. המשפחות היום יציבות פחות, החיים מסוכנים יותר, וכמובן יותר אלימים. גורם אחר שצריך לקחת בחשבון הוא העלייה במודעות לענייני בריאות הנפש. הדבר פועל בשני מישורים: יש יותר פניות ויותר אבחונים, וירידה בסטיגמה שמודבקת למי שנמצא בטיפול נפשי".
פעם פסיכיאטריה נתפסה כטיפול שפונה למי שהספיק לעבור תלאות רבות בחייו, כלומר בהכרח למבוגרים.
"וזו סטיגמה מופרכת לחלוטין. קשיים רגשיים יש לילדים, נוער ומבוגרים, ובכל שכבות האוכלוסייה. קיימת היום הרבה יותר נגישות לשירותי בריאות הנפש מאשר בעבר. הדבר תלוי ברמת הפתיחות של האנשים, לפעמים תלוי מאיזה מגזר הם מגיעים, אבל כללית אנשים נמצאים בטיפול יותר מאי פעם. ועדיין, בית החולים נושא איתו את הסטיגמה הגדולה ביותר. השירותים שניתנים בתוך הקהילות, במרפאות, סטיגמטיים הרבה פחות".
מה גרם לפתיחות הזו, להפחתת הסטיגמה?
"בעיניי, חלק גדול מכך נזקף לזכות המודעות לבעיות קשב וריכוז. זו בעיה שכיחה שאפשר למצוא כמעט בכל כיתה, בטח באזורים המבוססים. זו סיבה נפוצה מאוד להגעה לטיפול בתחום בריאות הנפש, ולכן מכירים יותר את התחום כולו".
בעיית קשב וריכוז מוגדרת כבעיה נפשית?
"רק שליש מהילדים הללו סובלים מבעיית קשב וריכוז בלבד. בשני שליש מהילדים הבעיה נלווית להרבה קשיים נוספים - התנגדות, מרדנות, חרדות, דימוי עצמי נמוך. אלה קשיים ובעיות התנהגות שמצריכים הסתכלות נרחבת מעבר למתן תרופה לקשב וריכוז.
"העניין הזה נותן לנו פתח. ההורים קשובים יותר, מערכות החינוך רגישות יותר, ובכלל הנושאים מדוברים יותר. מכאן קצרה הדרך לטיפול בדברים אחרים, כמו מצבי חרדה בילדים, סמכות הורית, רגישות הילדים למדיה. כולנו פתוחים יותר לקבל את העובדה שיש קושי, ובעקבות כך גם פתוחים יותר לטפל בו".
לדברי ד"ר רצוני, גם להתנהלות המדינה יש חלק בשינוי המצב לטובה: "ברפורמה האחרונה בתחום בריאות הנפש, שנערכה לפני כשנה, נפתח סל שירותים רחב יותר. חלק לא קטן מהאוכלוסייה יכול לקבל היום יותר שירותי בריאות נפש מבעבר, כי הקופות חייבות לספק אותם. הן מגדילות את המאגר של הטיפולים, את מאגר הרופאים והמטפלים.
"מצד אחד יש בתהליך הזה משהו מאיים, כי פתאום רופא הילדים מקבל מידע שקשור לתחום הנפש, וצריך טופס 17 לטיפולים. אבל מנגד, זה הופך את התחום לעוד אחד מענפי הרפואה. בשקלול הדברים, לדעתי לטווח הארוך זהו תהליך שובר סטיגמות".
הטיפול בבעיות קשב וריכוז מוכיח את עצמו?
"כשהייתי ילד, אני זוכר כמה חברים לכיתה שנחשבו למופרעים. הם זזו, פטפטו, קפצו - המורים ביקשו מהם לשתוק ולא עזר כלום. הם נשרו לאט-לאט, הסתבכו ולא הגיעו לאן שהיו יכולים להגיע. יותר מקרים של אלכוהול, יותר סמים.
"היום, לעומת זאת, כשאתה מאתר קושי כמו בעיית קשב וריכוז או חרדה, ומטפל בו כראוי ובזמן, הילד מתפתח באופן נורמטיבי ויגיע להישגים שהוא אמור להגיע אליהם, חברתיים ולימודיים. בהקשר הזה צריך לציין שבישראל בחלק מהאזורים נעשים יותר אבחונים וחלקם הם אזורים עם תת-אבחונים. גם בגלל עניין תרבותי אבל גם בגלל נגישות ומספר רופאים. באילת, למשל, לדעתי אין פסיכיאטר ילדים קבוע. משפחה שמעוניינת בטיפול צריכה לעבור למרכז".
השם "שלוותה" יכול להישמע כמעין לשון סגי נהור לבית חולים פסיכיאטרי, בערך כמו ש"בית החיים" הוא בית עלמין. אבל כשאנחנו משוטטים עם ד"ר רצוני בשבילי הקמפוס הירוק, בניסיון למצוא זוויות צילום שחלילה לא יופיעו בהן מאושפזים, השלווה אכן ניבטת כמעט מכל פינה. "חלק מהפרכת הסטיגמה שיש לבית חולים כמו שלנו מתבטאת בירוק הזה", מסביר ד"ר רצוני. "ההפך בדיוק מהפנטזיות שיש לחלק מהאנשים על מסדרונות חשוכים ותאים סגורים".
איך באמת גורמים לנער או נערה לרצות להתאשפז כאן? אני מניח שזה לא פשוט.
"רוב הנערים והנערות לא רוצים להגיע למיון פסיכיאטרי, ורובם הגדול חוששים מכך. כאמור, הרבה סטיגמות ופנטזיות. בדרך כלל הם יגיעו עם ההורים המודאגים, לעתים מלווים בעובד סוציאלי. לא זכור לי מקרה של נער או נערה שהתדפקו על השער וביקשו להתאשפז, וגם אם דבר כזה יקרה פעם, לא נוכל לאשפז אותם ללא הסכמת האפוטרופוס.
"כשהם מגיעים לכאן, הם נבדקים בידי רופא, פסיכיאטר ילדים ונוער, ואנחנו מנסים לבדוק מהן האופציות לטיפול לפני אשפוז. אשפוז הוא בהחלט לא האפשרות הראשונה מבחינתנו. אפשר להפנות למרפאה, לטיפול משפחתי או פסיכולוגי. כשרמת הסיכון עולה מעבר לסף מסוים שאנחנו קובעים, וכשהיכולת של התמיכה הסביבתית היא פחות משהילד זקוק לה, אנחנו כבר מתקרבים לאשפוז. כשזה קורה, הכי חשוב בעיניי לאפשר לילד ולהוריו להוריד את הסטיגמות לחלוטין.
"איך? קודם כול אני אומר להורים להישאר עם הנער לילה. יש כורסה, הם יכולים לישון כאן. שנית, וזה מה שמוכיח את עצמו הכי טוב, יש מפגש עם שאר המאושפזים. המאושפז החדש רואה שלוותיקים אין קרניים. ילדים שמסיימים טיפול אומרים לא פעם שלא פחות משהטיפול עזר להם, עזרה הסביבה התומכת מצד שאר החברים במחלקה".
כיצד בנויה המחלקה?
"זה נושא מעניין. אנחנו נמצאים בבניין ישן ומתכננים מחלקה חדשה. כיום יש לנו ארבעה מאושפזים בחדר, והסטנדרט העולמי החדש הוא שניים בחדר. ישבנו עם הילדים ושאלנו מה הם היו מעדיפים, ובאופן גורף הכיוון היה ליותר ילדים בחדר. הקבוצה חשובה כאן מאוד. בסוף החלטנו שבכל חדר באגף החדש יהיו שלושה או ארבעה מטופלים.
"יש אגף בנים ואגף בנות. החוקים כאן בנושא הזה נוקשים הרבה יותר מאשר בחוץ. לא רק שמשעה מסוימת לא עוברים בין האגפים, אלא שאין בנים בחדרי בנות או בנות בחדרי בנים. לגבי מגע פיזי, נערים ונערות בתיכון חילוני מתחבקים, נותנים נשיקה על הלחי, אבל כאן קיים איסור נגיעה מוחלט. בין בנות לבנים, בין בנות לבנות ובין בנים לבנים. כמובן גם בין המטופלים לצוות. הסיבה פשוטה: אצל חלק מהנערים והנערות כאן הבלמים משוחררים כתוצאה ממצבים נפשיים עדינים, ולכן אנחנו מרחיקים את הגדר ואת האיסור כדי לא להגיע למצבים לא רצויים".
הטיפול מתמקד בנער או בנערה, או גם יוצא החוצה?
"כדי להתמודד עם המצבים הקשים שמגיעים לכאן, למשל נערה שעברה חרם וניסתה להתאבד, צריך לעבוד בכמה מעגלים. הראשון הוא כמובן האישי, לעזור לה להתמודד מבחינה רגשית עם המשבר שעברה. פגיעה, דחייה, מנגנוני העמידה שלה קרסו - צריך לשקם אותם. המעגל השני קשור למשפחה. ילד הרי גדל בתוך משפחתו, ובמצב כזה גם המשפחה עוברת טראומה נפשית: 'למה לא ראינו, למה לא עשינו'.
"לפעמים צריך לעזור למשפחה לבנות מערכת יחסים אחרת עם הילד כדי לשפר את התקשורת ביניהם. המעגל השלישי הוא של בתי הספר. אנחנו מבקשים מהורי כל ילד שמתאשפז את האפשרות לתקשר עם המוסד החינוכי שהוא למד בו, כדי לבנות את החזרה שלו לשם. אנחנו יוצאים לבית הספר, משוחחים עם הצוות, וכאן זה כבר מאוד תלוי מה הילד והמשפחה רוצים.
"לא אפתיע אותך אם אספר שרוב המשפחות רוצות עזרה. בלי עזרה, יהיה לילד קשה להשתלב חזרה בלימודים. בכלל, נושא הלימודים חשוב לנו מאוד. ילד שנכנס לפה בגלל דיכאון אבל בעוד שלושה ימים יש לו בחינת בגרות באנגלית, אין סיבה שהוא לא יעשה אותה. אנחנו מטפלים בהרבה טכניקות בדיכאון, אבל בו זמנית משרד החינוך שולח לכאן את בחינת הבגרות, ובהמשך, כדי שלא ייווצרו פערים, הוא לומד כאן את החומר שחבריו לומדים בכיתה".
מה ממוצע השהייה באשפוז?
"70-65 יום, אבל יש מי שנמצאים פה שבוע ויש מי שנשארים חודשים. ואז הם משתחררים, וקורה דבר מוזר: טראומת יציאה. מתברר שיותר משקשה להיכנס לכאן, קשה לצאת. הם מוצאים פה קבוצה שבה הם מרגישים שווים, כמי שעברו משהו מאוד לא קל בחייהם. באופן שיישמע אולי משונה, רובם הגונים כלפי השונה הרבה יותר מאשר מי שבחוץ. פעם הופיעה פה תזמורת המשטרה. באחד השירים ראיתי שלושה נערים רוקדים יחד - חילוני, חרדי וערבי. כאן הם באותה קבוצה. החזרה לעולם האמיתי, שבו החלוקות אחרות, קשה מאוד".
לא התירו לנו, כמובן, לצלם את הילדים המאושפזים, אך בשעות שבהן שהינו בקמפוס בית החולים יצא לי לראות לא מעט מעשרות הנערים והנערות המאושפזים כאן. והרי החדשות: אין להם מבט מזוגג בעיניים, הם לא נראים מסוממים מתרופות, ולא דומים בשום צורה ואופן לקריקטורה של מאושפזים פסיכיאטריים. למעט המיקום ומדי בית החולים, אפשר בקלות לחשוב שהם חברים במחנה של תנועת נוער רגילה.
כשלילד נשברת הרגל ברור שהולכים למיון. מי בעצם מגיע לכאן, מה הסימפטומים?
"הספקטרום רחב. החל במצבי סיכון אובדני ועד דיכאונות משמעותיים והסיכון שמתפתח מכך מוביל לבית החולים. ישנן התפרצויות קשות שבהן קיים מצב שהילד מסכן את עצמו והסביבה. מצבי פסיכוזה, אי שקט, שמיעת קולות דמיוניים או מחשבות שווא שבעטיין הנער נכנס למשבר נפשי קשה.
"תחום נוסף שמביא בני נוער לאשפוז הוא הפרעות אכילה. לא מדובר במישהי שלא אכלה יומיים כריך, אלא במקרים שכבר טופלו בעבר במרכזים להפרעות אכילה וכלום לא עבד.
"ככלל, ילד לא מגיע לאשפוז כשיש לו רק בעיה אחת. אם אתה מגיע לשערי האשפוז, יש לך כנראה קושי גדול שמורכב מדיכאון ואובדנות. או מאובדנות וחרדה קשה. לכן נדיר ביותר שאשפוז כאן הוא התחנה הראשונה, למעט מצבים פסיכוטיים שפתאום פורצים על רקע סמים או מחלה. יש היום מרכזים לבריאות הנפש מחוץ לבית החולים, ולשם בדרך כלל מגיעים לפני שבאים אלינו".
יש הבדלים בין הבעיות שמביאות לכאן בנים ובנות?
"בנים עם הפרעות התנהגות קשות בדרך כלל לא מגיעים לאשפוז, כי הם כבר מסובכים בעניינים משפטיים ומשטרתיים. בנות יגיעו, כי ההתנהגויות לרוב קיצוניות פחות. בנות מגיעות יותר על רקע אובדני".
וההשפעה של הטכנולוגיה מבדילה בין המינים?
"אצל בנות, נושא החשיפה והמיניות רגיש יותר. בכל מה שקשור לחרמות ועניינים חברתיים אני חושב שזה דומה. הבנים והבנות חשופים לדברים מאוד דומים".
הזכרת מקודם שהמודעות עדיין תלוית מגזר, לפעמים.
"נכון. בציבור החרדי, למשל, נגישות לפסיכיאטר לא הייתה קיימת פעם. היום יש שירותים כאלה בבית החולים 'מעייני הישועה' בבני-ברק. זה שינוי עצום. גם בקרב האוכלוסיה הערבית חל שינוי והתפתחו בה שירותים".
האם יש מאפיינים ייחודיים לבני נוער מהמגזר הדתי לאומי, שלפחות בתיאוריה נמצאים איפשהו באמצע על הסקאלה מבחינת התנהגות מינית בשנים אלו של חייהם?
"לציבור הדתי לאומי יש יותר מנגנוני הגנה. אם אתה מאמין, מצבך בדרך כלל טוב יותר ממצבו של אדם שלא מאמין, כי מראש יש מנגנונים ששומרים עליך. ערכים הם דבר שמגן. מנגד, מי שיוצא דופן בחברה כזו, מצבו קשה הרבה יותר.
זו חברה שמקבלת את השונה פחות טוב מהחברה החילונית, ויש לכך יתרונות וחסרונות. אין לי ספק שנושא האובדנות קשה יותר בחברה הדתית בגלל המרכיב של האיסור הדתי החמור. לכן לפעמים הנושא הזה מוסתר, ואני חושב שזה יכול להיות מסוכן. הכלל שמור טוב יותר בחברה הדתית כי הקבוצה מוגנת יותר, אבל השונים בחברה הזו נמצאים במצב קשה יותר, וחייבים לשים לב לכך".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם