ראשי » מדע ומחשבים » מדע » מדעי החיים והחברה

בלי להכיר אתכם: כך ניתן לגלות אם תהמרו בקזינו

האם אנחנו באמת מחליטים בעצמנו אם להיות ליברלים או שמרנים, איך להשקיע את כספנו וכיצד לנהל את הזמן שלנו ביעילות? מחקר חדש שבוצע באוניברסיטת בר אילן מראה שכמות החומר האפור שנמצאת אצלנו בראש היא אולי זו שבאמת קובעת בשבילנו

בסוף שנות התשעים נאלצו עדיין נהגי המוניות השחורות בלונדון לחשב לבד מסלול מחדש בין עשרות אלפי הכבישים בבירת אנגליה - בלא כל וייז שיעשה את זה בשבילם. למעשה, בניגוד לעמיתיהם הישראלים, כל מי שביקש להיות נהג מונית במטרופולין הענק נדרש לעבור הכשרה ממושכת, שבסופה מבחן ניווט קפדני.

במבחן התבקש המועמד להפגין אלתור ובקיאות בבחירת המסלול הקצר ביותר לביג-בן, לכיכר פיקדילי וליתר אתרי העיר שהוצגו בפניו. מי אמר שקל להיות נהג מונית מורשה בלונדון.

בשלהי אותו מילניום החליטה פרופ' אלינור מגוויר מאוניברסיטת UCL בעיר לסרוק במכשיר אם-אר-איי את מוחותיהם של נהגי מוניות. מגוויר, חוקרת מוח חלוצית, לא התעניינה בכישורי הנהיגה שלהם, אלא יותר במנגנונים המוחיים הקשורים בזיכרון מרחבי ומאפשרים להגיע לרמה גבוהה של הכרת הסביבה. היא הפנתה את הזרקור למה שקורה בהיפוקמפוס, אזור במוח הקשור באפסון זיכרונות חדשים, וביניהם גם זיכרון מרחבי.
 
לקבוצת המחקר שלה בחרה בנהגים גברים, בריאים באופן כללי, בגיל ממוצע של 44 שנים, ימניים ובעלי ותק של בין שנה וחצי ל-42 שנה במקצוע. מולם העמידה קבוצת ביקורת רצינית של חמישים נבדקים שאינם נהגי מוניות, אבל זהים להם בכל היתר.

אז החלה מגוויר לבדוק - האם יש הבדל מוחי בין מי שנדרש להפגין כישורי ניווט עילאיים ובין מי שלא? הדמיות המוח שעברו כל המשתתפים הראו מסקנות חד-משמעיות, הרבה יותר משציפתה החוקרת. הראשונה שבהן הייתה שנפח החומר האפור בהיפוקמפוס של נהגי המוניות הלונדונים גדול באופן משמעותי מזה של בני קבוצת הביקורת.

כדי להבין את הממצא המובהק, צריך להכיר קצת את החומר האפור, המהווה מרכיב חשוב במערכת העצבים המרכזית שלנו. את צבעו מקבל החומר האפור מהגוף של תאי המוח. החומר הלבן, שכנו, מקבל את צבעו מהצינורות המחוברים לגוף התאים. באופן גס אפשר לומר שתאי החומר האפור אחראים על ייצור פקודה - כמו "נא להרים את היד", "נא לחוש עכשיו חום או כאב" – ואילו תאי החומר הלבן הם שמאפשרים להעביר אותה במהירות אל האיברים הרלוונטיים.

אם נחזור למחקר נהגי המוניות, הממצאים הראו שככל שהמונית שלך צברה יותר זמן על הכביש, כך יש יותר חומר אפור בהיפוקמפוס שלך. האם הִצלחת להחזיק במקצוע כי מלכתחילה יש לך יותר חומר אפור, או שהמוח הוא שהתאים את עצמו לתפקיד? במאמר ההוא, שהתפרסם ב-PNAS (כתב-העת הרשמי של האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב), נאמר כך: "נראה שיש יכולת לשינוי פלסטי מקומי במבנה המוח של אנשים בריאים בתגובה לדרישות הסביבה".

מגוויר לא עצרה שם. אולי, תהתה, לכמות הניסיון בנהיגה או למתח הנלווה לתפקיד, יש השפעה משלהם על רמת החומר האפור בהיפוקמפוס. כשש שנים אחרי מחקר המוניות היא יצאה לבדוק מה קורה במוחם של נהגי אוטובוס בלונדון.
 

 
מגוויר בחרה נהגים שמבלים על הכביש אותו מספר שעות כמו נהגי המוניות ומצויים פחות או יותר באותה רמת מתח, אלא שבניגוד לנהגי המוניות, הנדרשים לאלתֵר, מורגלים נהגי האוטובוס במסלולים קבועים מראש. גם כאן השתמשה מגוויר במכשיר דימות, וגם כאן גילתה כי בקרב נהגי המוניות ישנה רמה גבוהה יותר של חומר אפור באותו אזור במוח.

בקרב נהגים שפרשו, כך גילתה, חזר החומר האפור לרמתו המקורית. למגוויר לא נותר אלא לקבוע שיכולת ניווט, הבנה מרחבית וזיכרון קשורים ברמת החומר האפור באזור מסוים במוח.

ולא רק היכולות הללו. בשנת 2003 התפרסם ב-Journal of Neuroscience מחקר שהשווה בין מוחותיהם של מוזיקאים מקצועיים וכאלה שאינם. בטכניקה מיוחדת מצאו החוקרים הבדל ניכר בכמות החומר האפור לטובת המוזיקאים המקצועיים. גם כאן המסקנה הייתה שהמוח "הִגמיש" את עצמו לדרישות הסביבה.

הפרמטר הזה, שהולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות בחקר המוח קשור, כך מתברר, גם בנטיות פוליטיות. על פי מחקר שפורסם לפני כשש שנים, השאלה האם אתה ליברל או שמרן טמונה כנראה במבנה מוחי וברמת החומר האפור.

כך, לאט-לאט ובעזרת שיטות הדימות המתקדמות, מצליחים חוקרים למתוח קו בין עוד ועוד מאפיינים אישיותיים או דפוסי התנהגות לבין אותו חומר אפור, ומעוררים שאלה פילוסופית של ביצה ותרנגולת: מה משמעות הבחירות שלנו - האם הן בחירות בכלל, או שהכול כתוב במוח?

לפני כמה שבועות פורסם בכתב-העת Nature Communications מחקר שהראה שגם לקיחת סיכונים - או הימנעות מהם - קשורה ברמת החומר האפור. כך, אחרי שנים של ניסיונות למצוא ביטוי ביולוגי להתנהלות השונה אצל בני אדם, צצה מעל פני סריקות המוח תשובה.

בגרדיאן, בוושינגטון פוסט, בסיינס דיילי, באינדיאן אקספרס, בחדשות הבי-בי-סי, ברשת איי-בי-סי ובאתרי מדיה רבים וטובים אחרים הקצו מקום מכובד לדיווח על המחקר, שהיה תוצר של שיתוף פעולה בינלאומי נרחב, כולל ענף ישראלי משמעותי. טווח הגילאים הרחב שאיתו עבדו החוקרים – 18 עד 88 שנים - הראה שניסיון וחוכמה שבאים עם הגיל הם לא בהכרח העומדים מאחורי החלטות שקולות יותר; יש מצב שהאחרונות הן פשוט תולדה של פחות חומר אפור במוח.
 

 
במהלך חיי היומיום נתקל האדם בסיכונים מסוגים רבים - בריאותיים, מקצועיים, ספורטיביים, אתגרי באנג'י או צניחה חופשית. המחקר החדש התמקד בסיכונים כלכליים, ובדק עד כמה מבנה המוח שלנו משפיע על החלטות הנוגעות לכספים.

כל הנבדקים, צעירים וקשישים כאחד, הועמדו מול סיטואציה כלכלית שיוצגה במעין רולטה בלתי מזיקה. באדיבות המחקר הם יכלו לבחור בין קבלת חמישה דולרים "בטוחים" לבין לקיחת סיכון והגרלת סכומים גדולים יותר, כאשר גם סיכויי הזכייה משתנים.

פעם עמד הסיכוי לזכות בעשרים דולרים על 25 אחוז, פעם היו אלה 33 דולרים בהסתברות אחרת וכן הלאה. בחלק מהמקרים ההימור היה עמום, וסיכויי הזכייה לא היו ברורים. הזכייה המרבית הייתה 120 דולרים, לא סכום שהולך ברגל. בהתאם להחלטות שקיבל כל משתתף חושבה אצלו רמת לקיחת הסיכונים האישית, ולבסוף נמדד נפח החומר האפור באזור האונה הקודקודית - ותכף נבין למה דווקא בה.

הדרך לתוצאות ולניתוחן לא הייתה פשוטה. תוכנה שפותחה ב-UCL אפשרה לחוקרים להפריד בין מרכיבים שונים ברקמה כפי שהם מיוצגים בתמונות המוחיות - החומר הלבן, החומר האפור, הגולגולת, נוזל השדרה ואחרים. רק אז אפשר היה לגשת לממצאים ולגלות את הקשר המובהק בין החומר האפור לבין לקיחת סיכונים. המהמרים הפרועים, כצפוי, לא הגיעו מהדיור המוגן הקרוב לקולג', אבל הירידה בלקיחת סיכונים התגלתה כקשורה יותר במבנה המוחי, ולא תלויה בכך וכך האביבים שחלפו מאז לידתו של הנבדק.

"ברור שאם ניקח קבוצת אנשים ונסתכל על נתון הגיל בלבד, נראה בקרב קשישים ומבוגרים ירידה בנטילת סיכונים", מסבירה ד"ר שרון גילאי-דותן, חוקרת מוח מהחוג למדעי הראייה והאופטומטריה בפקולטה למדעי החיים בבר-אילן, והצלע הישראלית במחקר.

"ובכל זאת, אם לוקחים את ריכוז החומר האפור או דחיסותו באונה הקודקודית - הוא מסביר כל כך טוב בפני עצמו את הנטייה לקחת סיכונים, שהגיל הוא כבר לא פקטור. הרי גם בגיל מבוגר יש כאלה שייקחו יותר סיכונים ויש כאלה שפחות, כך שהגיל לבדו לא אחראי להבדלים. מצאנו לשמחתנו לא רק שמחקר שעשינו בעבר משתחזר ומקבל חיזוק, אלא גם שנטייה לקחת סיכונים נראית במוח בצורה מאוד טובה לאורך השנים".

את מחקריה בתחום התחילה גילאי-דותן באותו קמפוס של מגוויר בלונדון - "המֶכה של האם-אר-איי, דיסנילנד לחוקרי מוח", כהגדרתה. המחקר הקודם שהזכירה, פרויקט שסלל דרך למחקר הנוכחי ולאחרים שיבואו בעקבותיו, התחיל כשעשתה פוסט-דוקטורט ב-UCL.
 

 
גילאי-דותן ושותפיה למחקר הראו לראשונה שקיים קשר בין נטילת סיכונים לבין נפח חומר אפור. הם בדקו בגירים בגילאי 18 עד 35 והוכיחו שככל שיש יותר חומר אפור באזור האונה הקודקודית, כך גובר הסיכוי שהחבר'ה ייקחו סיכונים כלכליים. גם אז הוכנסו המשתתפים לסיטואציה כלכלית שבה התבקשו לבחור בין הימור בטוח לבין הימור מסוכן באופן יחסי, וגם שם הועמדו בפני מצבי הימור עמומים.

את המחקר האחרון עשתה כבר גילאי-דותן ממעבדתה החדשה באוניברסיטת בר-אילן, יחד עם שותפיה - פרופ' יפעת לוי מאוניברסיטת ייל וד"ר מיכאל גרוב מטריניטי קולג'. הפעם נבדקה קבוצת גיל רחבה יותר. הרעיון לבחון גם את מוחם של קשישים קשור בעובדה שכמו המילימטרים שהולכים לאיבוד עם הגיל וכמו הסידן המתפוגג, גם כמות החומר האפור יורדת מאליה.

"מנקודת מבט אבולוציונית יש בממצאים הרבה היגיון", מסבירה פרופ' יפעת לוי מהמחלקה לרפואה השוואתית ונוירו-ביולוגיה באוניברסיטת ייל. "אנשים מבוגרים יסתכנו פחות מצעירים מכיוון שיש להם פחות זמן לחיות ולתקן את הנזק שייווצר כתוצאה מהחלטות שגויות. צעירים לעומת זאת יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים, מתוך הנחה שגם אם יפסידו בטווח הקצר, יש להם סיכוי לרווח בעתיד.

"דרך נוספת לנתח את זה היא שמבוגרים יכולים להסתפק בפחות – פחות מזון, פחות כסף - ולכן הם פחות זקוקים לאפשרות הכלכלית של רווח נוסף. צעירים צריכים לדאוג לצאצאים, והאופציה הבטוחה עלולה לא להיות מספקת בדרך להשגת מה שהם רוצים.

"אם למשל בכמות המזון הבטוחה אין די לצורך מחיה, עדיף להסתכן במעבר למקום אחר עבור סיכוי למזון רב יותר. לכן גם פעמים רבות ממליצים לצעירים להשקיע את חסכונותיהם באפיקים בעלי סיכון גבוה יחסית, כמו מניות, ולזקנים פחות".

מחקריה של לוי, שנמצאת זה שבע שנים בייל, מתמקדים בנוירו-אקונומיקס - תחום די חדש המחבר בין חקר המוח לכלכלה, במטרה להבין את הבסיס הנוירולוגי של קבלת החלטות. יחד עם שותפים אחרים היא עוסקת בימים אלה במחקר הקשור גם במתבגרים. נתונים מסריקות מוח כבר נאספו, אבל לדבריה עוד מוקדם להגיע למסקנות.

עד כמה הדילמות הכלכליות שהוצגו למשתתפים במחקרים משקפות את החיים האמיתיים? "נכון שזו סיטואציה מעבדתית מאוד", אומרת גילאי-דותן. "הנבדקים גם לא הועמדו במצב של אפשרות להפסד - ואנחנו יודעים שמנגנונים שקשורים בנטייה לקחת סיכונים לגבי רווח אינם חופפים לגמרי את אלה שקשורים בהפסד - אבל יש מקום מסוים לעשות הכללה. התוצאות הן כל כך חד-משמעיות, שקשה להתעלם מהן".

איזה יישום פרקטי יכול להיות למחקר כזה?
"אני חושבת שזה יכול לתת תמונה רחבה יותר לקובעי מדיניות. למדינה חשוב לדעת מה התפלגות החששות באוכלוסייה, או מה היכולת לקחת סיכונים - אם זה בענייני פוליסת ביטוח, אם כדי לעשות רגולציה מסוימת, ואם כדי לנסות לחנך נוער או מבוגרים לכלכלה נבונה. למחקרים מהסוג הזה יש המון השלכות על התנהלות.
 

 
"אם אנחנו יודעים שהחומר האפור באזור האונה הקודקודית מנבא את הרצון לקחת סיכונים, אפשר ללכת לבתי חולים ולמוסדות שיש בהם ריכוז גדול של סריקות מוחיות, לקחת עשרות אלפי סריקות, לחלק אותן לפי גיל בחתך אנונימי לגמרי, ובעצם לראות מה הנטייה הממוצעת של אנשים לקחת סיכונים. כך אפשר לנסות להבין איך האוכלוסייה מתנהגת, אילו נטיות יש לה, ובהתאם לזה לפתח או לשנות מדיניות ולחזק צדדים חלשים".

בניגוד למחקר המוניות של מגוויר, שהתמקד בהיפוקמפוס, גילאי-דותן ושותפיה בדקו כאמור את נפח החומר האפור בצד הימני-האחורי של האונה הקודקודית, ולא בכדי. אם נתייחס למוח כאל פטרייה, האונה הקודקודית כשמה כן היא - ממוקמת ממש בראש הפטרייה, כשהיא גולשת מאחור עד לשכנתה האונה העורפית, ועד לאונות הרקה בצדדים.

לפני הכול היא נחשבת לאונה ה"מרגישה", כיוון שמתנקזים אליה כל סיבי התחושה, אבל היא הרבה יותר מורכבת מזה: יש בה מיפוי של תנועות הידיים והרגליים, תאים שקשורים בהערכת גודל ובעיבוד שפה, ותאים שקשורים למיפוי המרחב - כלומר, להבנה שהוואזה שעל השולחן נמצאת לשמאלך.

"המוח נראה סימטרי מאוד אנטומית, אבל תפקודית הצדדים שלו שונים לגמרי", אומרת גילאי-דותן. "למשל, רק פגיעה בצד ימין של האונה הקודקודית תוביל במקרים רבים לתופעה של הזנחה, neglect, שמתבטאת בהתעלמות מצד שמאל של הגוף. אנשים שסובלים מופעה כזו הם בעלי ראייה תקינה, אבל בשל הפגיעה הם יוותרו על גילוח בצד השמאלי של הפנים, יתעלמו מהקפה בצד הזה של השולחן או יוותרו על הפירה שמונח בחלקה השמאלי של הצלחת".

בשנת 2007 הונחה סוף-סוף אצבע על הסיבה הפיזיולוגית שבגינה אנשים מסוימים מתקשים כל כך עם מתמטיקה. הודות לתאי האונה הקודקודית, התברר, מסוגלים רוב בני האדם לעבד מִספרים באופן אוטומטי כמעט. כשיש שינוי במבנה האונה או פגיעה מסוימת בה, נוצרת הדיסקלקוליה, לקות למידה מתמטית. השאלה מה הקשר בין כל הפונקציות התלויות באונה הזו מעסיקה חוקרי מוח רבים, וההיפותזות נערמות זו על גבי זו.

בדרך למחקר על נטילת סיכונים הספיקה גילאי-דותן לחשוף עוד מידע שנותנים לנו התאים האפורים: בני האדם, כידוע, שונים מאוד זה מזה בהערכת הזמן שלהם, וגילאי-דותן הראתה שגם התכונה הזו נעוצה בשיעור החומר האפור במוח. אחר כך פנתה למומחיות אנושית אחרת, כדי לבדוק אם גם כאן אפשר להאשים אותו.
 

 
"יש אנשים שמיד כשהם רואים רכב, הם יודעים איזה דגם הוא, איזו שנה, ואם אלה הטאיירים המקוריים או שהחליפו אותם. לא מדובר על אנשי מקצוע, אלא על אנשים עם אהבה אמיתית לדבר. שותפיי ואני עשינו מחקר התנהגותי שבודק בעזרת תהודה מגנטית את היכולת לזהות מכוניות, והאם גם כאן יש בכוחו של החומר האפור לנבא את היכולת הזו. הרי ראינו שבכישרון מוזיקלי קיים קשר כזה.

"כמו כן רצינו לבדוק האם זיהוי מכוניות הוא יכולת מולדת, כמו זיהוי פרצופים - או שזו התמחות, כמו שרדיולוגים מפתחים יכולת מדהימה לראות בצילום שבר שאף אחד אחר לא רואה. מצאנו שזיהוי מכוניות דווקא לא דומה מבחינת מיקום הפעילות המוחית לזיהוי פרצופים, אבל החומר האפור יעזור לנו גם לגביו".

למחלקה לאופטומטריה ומדעי הראייה בבר-אילן הגיעה גילאי-דותן אחרי שלוש שנים ב-UCL. כשהבינה שאין לה כוונה לוותר על המולדת, ארזה פקלאותיה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, ושבה לכאן, למעבדה שבה היא חוקרת מנגנונים ראייתיים הקשורים במוח. "כמשפחה היה לנו ברור שאנחנו חוזרים לישראל, אבל לא פשוט היום למצוא משרה אקדמית בארץ. כשעלתה האופציה בבר-אילן היא ממש התאימה לי, כי במחלקה היה חסר חוקר שמגיע מתחום המוח, ואותי מערכת הראייה העסיקה מאוד.

"באופן כללי מחקרים במדעי המוח ובפסיכולוגיה לא כל כך מתייחסים לעיניים ברצינות - הן שם, הן צריכות לתפקד ונעבור הלאה. מאז שהצטרפתי למחלקה, אני מתחילה להבין שלעיניים יש המון משמעות, ושהפונקציות הבסיסיות בתפקוד שלהן הן לא משהו זניח. אני נפגשת עם ילדים שסובלים מבעיות בתנועות העיניים, ורואה איך זה משפיע על התפיסה שלהם. אחד מהם למשל נמנע מלהזיז את העיניים, פשוט עושה הכול כדי להימנע מזה, והוא סובל מבעיות תפיסה לא פשוטות, כמו חוסר יכולת לזהות חיות.

"החיבור של הפונקציות הבסיסיות לתפקודי מוח אחרים הוא תחום שמעשיר את המחקר שלי. למשל, במחקר החומר האפור דיברנו על כל מיני מפות שיושבות באונה הקודקודית, ואחת מהן היא מפה של שדה הראייה. אני אישית חושבת שלקיחת סיכונים קשורה גם לתנועות עיניים. אנחנו מתייחסים אליהן כמובן מאליו, אבל אם לא היינו יכולים לבצע תנועות כאלה, היינו מוכנים לשלם המון בשביל לקבל אותן חזרה ואני משוכנעת שהקשר בין הפונקציות הללו עוד יובהר".

לקראת סיום אני לא יכולה שלא לחזור לשאלת השאלות, שטורדת אותי מתחילת השיחה - אם מרכיבי המוח ושיעוריהם מחליטים בשבילנו איך נתנהג ומה נבחר; אם בסוף כמות החומר האפור היא שתקבע איפה נגור, למי נצביע ואיך נחשב מסלול – מי בעצם אנחנו? האם יש לנו אופי ותכונות, או רק ערמת תאים ותו לא?

"בסוף המוח הוא זה שמגדיר אותנו מכל הבחינות", אומרת גילאי-דותן. "יש משהו בסיסי שאתה נולד איתו, אבל יש טווח שיכול להתגמש, ואתה יכול לעבוד עליו. אם מישהו נולד עם איי-קיו 100, אני מאמינה שיהיה לו קשה להגיע ל-170, אבל אולי הוא יוכל להיות 120-110.

"זה נכון גם לגבי ההחלטות הכלכליות, שבהן עסק רצף המחקרים שלנו. החינוך בנושא הזה הוא לא חזק בארץ. אנשים לא יודעים איך לגשת לסופרמרקט, איך להתנהל כלכלית. זה משהו שצריך ללמד בבתי הספר. יכול להיות שאם אתה נותן לאנשים את הכלים האלה, אתה בעצם משנה להם את היכולת לקבל החלטות מסוימות. אולי אפשר לאמן את המוח, ליצור שינוי קוגניטיבי. כאן צריכה להישאל השאלה האם זה ישנה את החומר האפור. ואת זה, כרגע, אנחנו לא יודעים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg