עכשיו זה מוכח: אבות נוטים להפגין קשיחות עם בניהם ורוך עם בנותיהם
הקלטות רצופות של שיחות הורים עם ילדיהם חשפו שהיחס הרגשי של האבות לצאצאיהם תלוי במגדר
הרעיון שלאבות יש פינה חמה בלב לבנותיהם ושהם נוקשים יותר עם בניהם הוא קלישאה מוכרת. החוקרת ג'ניפר מסקרו ביקשה לברר באיזו מידה ההנחה הזאת נכונה. היא שכנעה 52 אבות טריים להעניק לה הצצה אינטימית במיוחד ל־48 שעות מחייהם דרך מכשירי הקלטה שתיעדו את יחסיהם עם ילדיהם, שהיו בגילאי שנה עד שנתיים.
מסקרו ועמיתיה באוניברסיטת אמורי ובאוניברסיטת אריזונה לקחו כל אחת מההקלטות הללו, וקודדו אותם כדי לראות אם היו בהן תבניות שהתבססו על מין הילדים. ההבדלים היו מרשימים.
כשהיו עם בניהם, האבות נטו לעסוק במשחקים קשוחים יותר. הם גם העדיפו להשתמש בשפה הקשורה בהישגים, כגון "גאווה", "ניצחון" ו"המקום הראשון". אבות לבנות שרו יותר והשתמשו במילים רגשניות, במיוחד בעניינים הקשורים לעצב. הם גם נטו לנקוט מילים אנליטיות יותר, כגון "הכול", "מתחת" ו"הרבה".
"היסטורית, זו סוגיה רגישה למחקר", הסבירה מסקרו בריאיון עם ה'וושינגטון פוסט'. "אי אפשר לשאול אנשים על כך, ולכן מעולם לא הייתה לנו תפיסה טובה על האופן שבו מינו של הילד משפיע על התנהגותם של הוריו".
עד לאחרונה מחקרים מעטים בדקו את התפקיד של אבות בגידול ילדיהם. חלק מכך נובע מההיסטוריה של התפקידים המגזריים בארה"ב ובחברות מערביות אחרות: עד הדור הנוכחי האב הממוצע לא בילה זמן רב עם ילדיו.
מחקר אחד, שהוצג בוועידת מחקר סוציולוגי בשנת 2014, מצא שהאבות העובדים כיום מתייחסים לצאצאיהם בממוצע 35 דקות ביום. זו עלייה ניכרת – פי שבעה מחמש הדקות שקודמיהם הקדישו לילדיהם בשנת 1974 – אבל רק מחצית מהזמן שאמהות במשרה מלאה נמצאות עם ילדיהן.
ניתוח ההקלטות של מסקרו ועמיתיה, שפורסם ב'ביהייוורל ניורוסיינס', כתב עת של 'האגודה הפסיכולוגית האמריקאית', הוא מרכיב אחד של מחקר גדול יותר העוסק ביחסים הוריים. המחקר קטן ומוגבל לאבות המתגוררים עם בנות הזוג שלהם, ועוסק במה שנחשב לשלב מפתח בהתפתחותו של הילד. בגיל שנה לרוב נגמרת הנקתו של הפעוט, והוא מתחיל ללכת. לעתים קרובות בזמן הזה יחסיו של האב עם ילדיו מתחילים לפרוח.
המאמר ב'ביהייוורל ניורוסיינס' חשף גם את התוצאות של ניסוי אחר, שבו הוצגו בפני האבות תמונות של ילדיהם, כשעל פניהם הבעות עצובות, שמחות ונייטרליות. במקביל נערכו סריקות אם־אר־איי במוחות האבות. גם במקרה הזה היו התוצאות מדהימות.
בהתבסס על הממצא שהאבות נוטים לשוחח יותר על רגשות עם בנות ולהקשיב להן, מסקרו חזתה שאבות יגיבו באופן חריף יותר לבנותיהם. ההנחה התבררה כנכונה: תגובות עצביות רבות יותר נצפו באזורי התגמול ועיבוד הרגשות של מוחות האבות בזמן שצפו בתמונות של בנותיהם שמחות.
תגובתם לתצלומי הבנים הייתה צפויה מעט פחות, אמרה החוקרת. הם נטו להגיב בקשיחות רבה יותר להבעות פנים נייטרליות. מסקרו אמרה שאינה בטוחה כיצד להסביר זאת, אבל החוקרים הבחינו ב"רמז אפשרי", לדבריה: תגובתו של האב להבעת הפנים הנייטרלית של בנו נראתה קשורה למשך זמן המשחקים הפיזיים יותר שלהם.
כל היונקים החברתיים עוסקים במשחקים כאלה בגיל צעיר, ומדענים סברו שהם עשויים להיות כלי חשוב לאימון כשירות חברתית. "משחקים קשוחים הם המצב המיוחד שבו סוג התנועה הזה נחשב ראוי, אבל במהלכם צריך גם לשים לב לרגשות שותפך למשחק ולבדוק: האם הוא עדיין נהנה? אני חושבת שמרתקת האפשרות שההבחנה בהבעות פנים בעלות משמעות לא מפוענחת היא חשובה", אמרה החוקרת.
מסקרו, פרופסור לרפואה מונעת ולרפואת משפחה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אמורי, הסבירה שבהתבסס על המחקר אין עדיין די מידע שיאפשר להגיע למסקנה על עתיד הילדים. כמו כן אין עדויות שיסבירו עוד על המקור לתגובות המוח של האבות – למשל, האם הן נובעות ממרכיב גנטי כלשהו או שהן עניין של הסתגלות לנורמות חברתיות מגדריות.
"אין לקחת ממצאים כמו אלה בהכרח ככוונה רעה או כעניין שלילי, אלא כחלק מהתנהגותם של אבות", היא אמרה. "זה באמת יכול להצביע על כך שאבות מנסים לעשות כל שביכולתם כדי להכין את ילדיהם לעולם".
אקו"ם