 |
/images/archive/gallery/113/710.jpg אניטה דיאמנט, מחברת הספר ''האוהל האדום''.
צילום: ארכיון  |
|
|
| הספר שגרם לי להפסיק להשתמש בטמפונים |
|
| וגם לרצות להיות אשה שלישית של מישהו. כרמל וייסמן על "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
כרמל וייסמן
27/5/2004 9:39 |
|
|
|
|
|
|
|
אני שונאת שאומרים על משהו "חובה לכל אישה" אבל אני הולכת להגיד את זה בעצמי על הספר הזה. אני מכירה כמה גברים מה"סוג החדש" שניסו לקרוא את הספר הזה וחוו אותו כלא יותר מאשר סיפור אנושי חביב. "חמוד", הם אמרו על המסמך הנשי המרטיט והעמוק הזה, מה שהזכיר לי שוב שאישה היא זן שאם אינך נמנה עליו, גם טובי המנתחים הפלסטיים לא יעזרו לך לחוות אותו.
התנ"ך שלנו עשיר בסיפורים על בניו של יעקב שמהם השתרשרו שבטי ישראל, אבל האם מישהו זוכר שליעקב היתה גם בת בשם דינה, שמלבד החדשות על היוולדה, היא מוזכרת בתנ"ך רק עוד פעם אחת. וכך מתנהל לו הסיפור התנכ"י: דינה יוצאת לטייל ברחובות שכם ובן המלך חומד אותה, שוכב (אונס?) איתה ולאחר מכן שולח את אביו ליעקב להציע חתונה ומיזוג בין העמים. יעקב דורש שכל בני שכם יחתכו את העורלה לכבוד המיזוג, והם עושים את זה כמו גדולים, אבל בזמן שכולם שם עוד מתאוששים מחוויית הברית, שניים מבני יעקב יוזמים פשיטה על שכם ורוצחים את כולם בקטע של נקמת
כבוד אחותם. מאוד בוגר, לא?
אניטה דיאמנט, שמאוד התחברה לדינה ורצתה לדעת עליה יותר ובכלל על חיי הנשים המקראיות, שהתנ"ך מאפשר לנו רק הצצות חטופות ולא מספקות לעולמן, תפרה סיפור משלה. סיפור שדרכו אנחנו חווים את החוויה הנשית הגולמית של פעם, כשהנשים היו מקבלות מחזור באותה תקופה של ירח מלא ופורשות לאוהל אדום ענק שם היו מתרחשות גם הלידות וההנקות והחגיגות הנשיות המיוחדות. אותו אוהל שאליו היו נכנסות כולן על מנת לטעון את הבטריות שלהן ולצאת חזרה מפתח האוהל כשהן מסוגלות להכיל את כל מה שעולם הגברים מטיל עליהן.
ומבלי שזה יהיה כתוב במפורש בשום מקום בספר, הבנתי שהרעיון במחזור הנשי הוא שטיפה החוצה, היטהרות וניקיון, ומה שעושה כל תרבות הטמפונים הוא לתקוע לנו את זה בפנים, וכביכול לאפשר המשך התנהלות רגילה, מבלי להבין שאלו הם אכן ימים לא רגילים, ובזה ייחודם. וזה, אומרת אניטה בין השורות, בדיוק מה שמרחיק אותנו מהקצב הפנימי שלנו ודופק לנו את הנשיות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
גבר לשתי נשים
|
|
|
 |
|
|
|
הכתיבה החושנית של אניטה משכה אותי לנבכי נשמתן של ארבעת אמותינו ובייחוד רחל ולאה, שאוהבות אחת את השנייה כמו שרק אחיות יכולות, אבל גם מתחרות ביניהן על אותו גבר. וזה דבר שרק נשים מבינות, זה קונספט תחרות מורכב ושונה לגמרי מאיך שמהות זכרית מפרשת תחרות. איך אישה לאישה היא גם זאב וגם כבש, ובכלל, איך זה לחלוק בעל עם אחותך? לפני כמה שנים ראיתי את הסרט התורכי היפהפה "ברדל", שמביא את סיפורה של משפחה מרובת בנות שבה הגבר נושא אישה שנייה כדי שתלד לו בן.
"ברדל" המחיש בקלות את סוג הקשר שיכול להירקם רק בין שתי נשים. המקום שבו נפגשות התחרות והחמלה ויוצרות אהבה גדולה, המקום שבו מינוס ומינוס יוצרים פלוס. יכולת שנשים היום קצת איבדו, כי כשמטפחים את האינדיבידואליות בצורה כל כך מוגזמת, מאבדים את היכולת השבטית לחלוק ולהיות חלק. היום, מתוך האגו המפותח מדי שלנו, אנחנו רוצות גבר אחד לעצמנו ונהיה מוכנות להרוג את כל מי שתיגע בו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
