האל שבאל.אס.די
מנחם בן מספר איך נולד מחדש בטריפ של אל.אס.די, מתי גילה את אלוהים והתנ"ך ומדוע פרק י"א בישעיהו הוא המפתח לגאולה עתידית. ואגב, מה זה בכלל ניו אייג' אם לא אחרית הימים? פרק מהספר החדש
עד היום אין שאלה שמעניינת אותי יותר מן השאלה הטכנית-כימית האם הטריפים שמסתובבים בעשורים האחרונים בשוק הסמים, הם אכן אותם טריפים מקוריים, עשויים כנגזרת כימית מפטריית הארגוט (הצומחת על צמחי שיפון ולכן היא קרויה בעברית שיפונית), שאותם ייצר הופמן במעבדתו בשווייץ של שנות הארבעים במפעל התרופות "סאנדוז". הטריפים האלה, עם כל סכנותיהם הגדולות, הפכו את החיים למיליוני בני אדם , וגם לי, בסיחרור פסיכדלי נפלא. נדמה לי שהם לא ממש זהים עם הטריפים הנמכרים היום, שאולי נעשים בייצור מעבדתי נטו, בלי קשר לפטריית השיפון המקורית, ולכן מוחמץ בהם איזשהו מימד גדול שלא חזר מאז.
אם אתם רוצים לאחל לי משהו טוב, תאחלו לי לטעום מחדש מן הטריפים המקוריים האלה שייצר ד"ר הופמן. זה מה שאני מאחל לעצמי. ואני בהחלט יודע שהאל.אס.די עלול לגרום לאובדני שפיות זמנייים או מתמשכים, ומכאן סכנתו הגדולה. לי אגב הוא הביא להתבהרות גדולה. כלומר, ההפך משיגעון. ועוד אגב אחד: הופמן אמנם ראה את האל.אס.די כ"ילד הבעייתי" שלו , אבל ניבא כי בתנאים מבוקרים עשוי האל.אס.די ליהפך מחדש לאותו "ילד פלא", שהיה פעם, בשנות השישים, ולחולל מהפכה נפשית ורוחנית חדשה.
לא היה להם פלאפון ולא מחשב, לא טלוויזיה ולא אינטרנט, לא מכונית ולא מטוס, לא עיתונים (אלא אם כן מגילת ספר עשויה להיחשב כעיתון) ולא רדיו. העולם היה ריק מאביזרים טכנולוגיים. רק שמים וארץ ואנשים ומילים. ואלוהים, כמובן. זה כל מה שהיה בערך. אף על פי כן הם כתבו לפני אלפיים וחמש מאות שנה ולפני שלושת אלפים שנה את הספרות המשוכללת ביותר שהיתה מאז ומעולם, בלשון הכי משוכללת, בסגנון הכי נהדר, ברוחניות הכי מפותחת, והגיעו במילים שלהם למקומות הרחוקים ביותר שדעת האדם ודמיון האדם הגיעו אליהם אי-פעם. גם היום, לאחר חציית האלף השני לספירה, אין שום טקסט עתידני יותר מהם ואין מודרניים יותר מהם. הם פשוט דיברו מפי אלוהים, שדיבר אליהם. לכן אין שום דבר שיכול להתחרות בהם, שלושת אלפים שנה אחרי שכתבו מפי אלוהים את נבואותיהם. הם הנביאים, נביאי ישראל, שכל מיליארדי העולם הנוצרי והמוסלמי מכירים באלוהיותם (תפתחו את הברית החדשה והקוראן ותקראו), ורק כאן משאירים אותם פחות או יותר בידי חובשי הכיפות ובתי הכנסת, כאילו הבשורות המופלאות שלהם לא ממש נוגעות לנו.
כדאי להזכיר לרגע כי גם את חייהם ואת גופם הפכו הנביאים למשל אלוהי: ישעיהו, למשל, גדול הנביאים, הלך שלוש שנים עירום ויחף, אשכרה עירום ויחף, במצוות אלוהים ("בעת ההיא דיבר ה' בידי ישעיה בן אמוץ לאמור לך ופיתחת השק מעל מותניך ונעלך תחלוץ מעל רגלך ויעש כן הלוך ערום ויחף. ויאמר ה' כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלוש שנים..." וגו').
ועל הושע, כזכור, ציווה אלוהים לקחת "אשת זנונים וילדי זנונים, כי זנה תיזנה הארץ מאחרי ה', וילך ויקח את גֹּמֶר בת דיבליים" (שימו לב לשם
בקיצור, הם היו של אלוהים בכל דבר, והם שלנו, בעברית אלוהית יפהפייה ומוארת בלי גבול, ואין שום עם בעולם שיש לו משהו רוחני המתקרב לכל זה. לכן, מי שיושבת על שיבר העברית, היא, בפוטנציאל, המעצמה מספר אחת בעולם. כי מה זה כל הנפט והנשק, הטכנולוגיה והכסף, ושאר מקורות העושר והאנרגיה של כל המעצמות, לעומת מגילת אסתר קטנה ומקסימה אחת כזאת, למשל, או כל הנביאים הגדולים והקטנים, אנרגיה אינסופית של אור רוחני.
חלק מנבואותיהם כבר התגשם באופן מושלם ומדהים: עם ישראל אכן מתקבץ לארצו מכל העולם אחרי אלפיים שנה. ובאמת, אחרית הימים התחילה עם ראשית הציונות ("וקיבצתי אתכם מכל הגויים ומכל המקומות"), משום שתפקיד העם הנושע בארצו הוא להושיע את כל העולם: "ונתתיך לאור גויים, להיות ישועתי עד קצה הארץ". לכן אנחנו באמצע אחרית הימים עכשיו, באמצע תהליך הגאולה, ופה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות (כפי שכתב כזכור משורר ההשכלה, דושמאן).
כדאי גם לזכור כי על פי הספירה העברית העולם קיים חמשת אלפים שבע מאות שישים ושמונה שנה, נכון להיום, ועל פי כמה וכמה מידרשים יגיע העולם לתכליתו ולסופו וייעלם כעבור ששת אלפים שנה. כלומר, עוד פחות ממאתיים ארבעים שנה נשארו לנו, לכל ההרפתקה האנושית והאלוהית המדהימה בלי גבול על כדור הארץ הזה. הגאולה הסופית בוודאי צריכה להתרחש בטווח הזמן הזה, ולמעשה הרבה קודם, משום שהנבואה מדברת על תקופת אושר מתמשך. אז עכשיו זה אחרית הימים, ואנחנו ממש בעיצומם. אחרית הימים זה בעצם הניו אייג' הסופי.
ובכל זאת, אם אני צריך לבחור, מתוך כל התנ"ך, את הנבואה הכי עתידנית, הכי מקסימה, הכי אחרית הימים (וקשה מאוד לבחור בין כל הנפלאויות), אני בוחר כנראה בחלק הראשון של פרק י"א בישעיהו. הנה הוא. קודם כל שנדע על מה אנחנו מדברים:
"ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה: ונחה עליו רוח יהוה רוח חוכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יהוה: והריחו ביראת יהוה ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח: ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי-ארץ והיכה-ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע: והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו: וגר זאב עם כבש ונמר עם-גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם: ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל-תבן: ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה: לא ירעו ולא-ישחיתו בכל-הר קדשי כי-מלאה הארץ דיעה את יהוה במים לים מכסים: והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד"
(ישעיהו יא, א-י)
קראתי אותו לראשונה בילדותי בשיעורי התנ"ך עם אחד המורים המצוינים שהיו לי בבית הספר העממי, והוא הואר לי מחדש באור גדול בזמן אותם מסעות האל-אס-די שלקחתי בשנים 70/ 1969.
למה אני בוחר דווקא בפרק הזה? קודם כל משום שזהו פרק גאולה, ואין חשוב מן הגאולה (כי כולנו מעוניינים באושר, ודווקא באושר מן הסוג המתגלה בטריפים ההם, אושר בסגנון "לוסי ברקיע היהלומים" או "שדות התות לנצח", אם להיזכר בשירים הטריפיים של הביטלס), ומשום שאני מאמין בו (ובכל התנ"ך) לגמרי כוודאות מוחלטת שבוא תבוא (כמעט הייתי אומר בלשון בג"ץ: "ודאות קרובה"). כלומר עוד ישרור אושר אין-סופי, ייכון שלום עולמי של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ושיעשע יונק על חור פתן". ממש כך. כי מדובר כאן, לעניות דעתי, לא רק במישור הסמלי, דהיינו, מצב של שלום, שבו מדינה-כבש חיה בשלום עם מדינה-זאב וכיו"ב, אלא בפועל ממש גם על אוטופיה טבעונית מן הסוג המתואר כאן, כש"אריה כבקר יאכל תבן". כלומר, בפועל ממש עתיד יונק להשתעשע על חור פתן ונמר עם גדי ירבץ. משום שהמהות התוקפנית, הרצחנית, הבשרית (גם במובן של אכילת בשר) תתבטל לחלוטין, תיעלם מן העולם, וכל זה יבוא כחלק ממצב הדעת החדש, כשהארץ תימלא "דיעה את ה' כמים לים מכסים" (ואני מזכיר לקוראים ולעצמי כי בזמן הטריפים שלי לא רציתי לאכול ולשתות דבר, ורק המים והפירות נראו נכונים, לא דוחים).
בצעירותי, באותם טריפים של אל-אס-די, חזיתי מבשרי, ברגעים מסוימים, את מצבי הגאולה המתוארים בחזונות אחרית הימים למיניהם. אני יודע בדיוק, למשל, מה זה "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" (הסליחה יכולה לרחוץ אותנו לגמרי. אני סלחתי לעצמי לגמרי ברגעים הטובים ביותר של הטריפ), ואני יודע גם מה זה למשל "והטיפו ההרים עסיס", כי העולם החומרי אכן יכול ליהפך ברגעים מסוימים, גאולים, להמשך נפשנו. וכל החומר בעולם איננו אלא רוח.
אבל מה שמיוחד בחזון אחרית הימים המסוים הזה, המנחה את כל ההבנות המשיחיות שלי, הוא הקישור המוחלט שיש בו בין הגאולה לבין פועלו של איש מסוים אחד, אותו "חוטר מגזע ישי" שסימן ההיכר הבולט ביותר שלו הוא הצדק והאמונה, והוא בעצם המשיח המצופה. שימו לב לתהליך: מצד אחד, "והיכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (כלומר הפעולה נעשית באמצעות הפה, השפתיים. כלומר, מילים!) ומצד אחר כפועל יוצא, "ומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים". או גם: מצד אחד "ושפט בצדק דלים", ומצד אחר, "וגר זאב עם כבש". כלומר, הגאולה בשלבה המכריע מתרחשת או מואצת באמצעות מעשי אדם אחד, משיחי, ואיש בעל אינטואיציה מוחלטת (וזו לדעתי משמעות המילים: "והריחו ביראת ה'" זו האינטואיציה).
מיהו אותו אדם, אותו "חוטר מגזע ישי"? אין לדעת, כמובן, אבל המבחן שלו הוא חד-משמעי: עצם גאולת העולם, עצם המצב של "וגר זאב עם כבש", עצם המצב של "ומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים". לכן, כמובן, אינני מאמין בשום משיח (ישו וכו') כי העולם איננו גאול, וזו ההוכחה המוחלטת ששום משיח עוד לא גאל אותו. וכולם מוזמנים לנסות.
מתוך "מי צייר את הרקפת? ספר לימודי אלוהים" שהופיע בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים"
נא להמתין לטעינת התגובות
