 |
/images/archive/gallery/113/796.jpg משתתפי פסטיבל שנטיפי
צילום: אבי הזאב  |
|
|
|
|
| מיה הוד בילתה שלושה ימים בשנטיפי והבינה שגם הפסטיבל שמתיימר להיות אלטרנטיבה לאלטרנטיבה, הוא לא יותר מאשר קניון בתוך הטבע |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מיה הוד
30/5/2004 10:11 |
|
|
|
|
|
|
|
החלום
היו היו קבוצה של חברים, שרצו ליצור אלטרנטיבה למציאות שבה אנו חיים. הם בחרו חג, הקימו מאהל, הזמינו חברים, רקדו, שרו ובילו יחד, ועל הדרך גם עשו קצת כסף. אחרי שנה, ראו כי טוב, הזמינו עוד חברים, וכך הלאה עד לשנטיפי השמיני במספר.
היקיצה
עם השנים המעגל התרחב, וגם העיניים של הגרעין היוצר. בשנה השמינית של השנטיפי, שכחו המארגנים מה הביא אותם לכל זה. הכל נסוב סביב היצרנות והמכירה: דוכני בגדים, תכשיטים, קישוטים ופינוקים. ובנודניקיות האופיינית של הודו, גם מציעים לך כל הזמן צ'אי, לימונדה, ארטיק, פופקורן ובידי (סיגריות הודיות) לתוך הפה.
את הרווחים האמיתיים מהפסטיבל, המארגנים לא מרוויחים ממכירת כרטיסים (על פי ספירותיהם הגיעו 6,000 אנשים, 4,000 קנו כרטיסים, השאר מתנות, הפקה, תקשורת ובסטות). ואותם בסטיונרים - הם שילמו הון עתק רק כדי להעמיד דוכנים (2,000 ש"ח לדוכן בגדים, 6,000 לדוכן בגדים). מה קורה לכם אנשים, התחרפנתם? וכל זה לפני סחורה, עובדים והוצאות נלוות. רבים מבעלי הבסטות יצאו בהפסדים לא קטנים, כי הגיעו פחות אנשים מהמתוכנן, הביאו אוכל מהבית, או סתם לא קנו. המציאות האלטרנטיבית הפכה לאותה מציאות שבה היחסים מסתכמים במסחר, והפסטיבל הוא לא יותר מאשר מעין קניון בתוך הטבע.
התנאים
מלבד תחושת האדנות שנידפת מנותני השירותים לנופשים, המארגנים התחילו לזלזל במעגל האנשים שביקש מהם את האלטרנטיבה. רוצים דוגמאות? תור בן שעה וחצי (מָדוד) לשירותים (ותארו לעצמכם מה היה קורה לו באמת היו מגיעים 8,000 אנשים לפסטיבל),
הופעות מתבטלות, ואלה שלא, מתקיימות באיחור של שעתיים. ואם זה היה קורה פעם אחת, מילא, טעות. אבל זו לא טעות, זה חלק מהקטע, כי זה מאוד טרנדי לאחֶר. ומהחגיגה הצוענית הכל כך יפה, שמי שהגיע אליה אחרי שהצליח להחזיק מעמד עד 3 לפנות בוקר, נאלץ להיאבק במוזיקת הטראנס מהקלאב מד הסמוך כדי לשמוע משהו. לא חבל?
המארגנים התחילו להרגיש בבית. ובבית אפשר להגיד "היום לא היה לנו כוח לנקות", או "מחר אקיים את מה שהבטחתי, אני עסוק עכשיו" או "אני הולך לישון, תסתדרו כבר".
המשיח
עוד עניין שתפס נפח הרבה יותר מן הדרוש, הוא הקבוצות המיסיונריות שהקימו את אוהליהן במקום והציעו פעילויות שונות, הופעות ואוכל חינם. ואנחנו, ברוך השם, אוכלים. אז מתחבקים חיבוקים ריקים עם החב"דניקים, ואוכלים כדי לחסוך כמה ג'ובות על החוף, את הספרים לוקחים כדי לעשות מהכריכה פילטרים, ובהופעה שרים באנגלית: "איי וונט משיח נאוו". נו באמת...
המשמעות מתהפכת, הסמלים ריקים, החיבורים עקרים.
הנחמה (יש שתיים)
· ההופעות, כשכבר התקיימו, היו מצוינות. שי בן צור ושלמה בר עם מאיר בנאי נתנו את הלב. והיו גם לא מעט גילויים יפים של להקות צעירות, כמו למשל המופע "וליבי ער".
· הפסטיבל היה גן עדן לילדים. פעילויות, מופעים וסדנאות תיאטרון, תיפוף, דיג'דירידו ושירה, וכל זה על רקע הים ובליווי הורים. מי צריך יותר מזה?
השמות
זה מה שנשאר. השמות.
על שלטי חנויות הבגדים כתוב "בגדי אור", כל כמה מטרים יש דיקט מצויר ועליו רשומה מילה אחרת: "התמזגות", "אהבה", "הרמוניה".
מילים נבובות שבין השימוש בהן לבין משמעותן, מרחק באורך כל הילדות שהיו בפסטיבל וענו לשם 'גאיה'.
קריאות לסיום:
- מארגנים יקרים, כדאי לעשות בדק בית, ולחפש לאן נעלם הקסם.
- בסטיונרים חביבים, אל תסכימו להעמיד דוכנים בסכומים לא הגיוניים. העבירו את השמועה על העשיקה הזאת הלאה, ובשנה הבאה התמקחו - ואם אין עם מי לדבר, ותרו.
- מיסיונרים פעלתניים, כבדו את עצמכם ואותנו, ואל תרדו לרמה של להציע אוכל כדי שנשמע תורה. כך יגיעו אליכם האנשים שנפשם באמת חושקת בדבר האל, והשאר, האל כבר ידאג להם.
- אורחי פסטיבל כמהים, עמדו על מה שמגיע לכם בחומר וברוח, ואם אין תמורה, הזמינו כמה חברים לחוף, הביאו אוכל, כלי נגינה וג'אגלינג, ועשו לכם פסטיבל משל עצמכם.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
