 |
/images/archive/gallery/124/508.jpg
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אמירה נירנפלד כיבסה תחבושות הגייניות מבד פלאנל בניסיון להבין איך זה יכול להשפיע על הנשיות שלה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אמירה נירנפלד
20/6/2004 8:29 |
|
|
|
|
|
|
|
בעת כתיבת שורות אלה אני ומושא הכתיבה שלי הסתנכרנו. אני במחזור ובא לי למות. כרגע, אין דבר שמגעיל אותי יותר מעצמי - הבטן ההריונית שלי משתפלת לה מתוך המכנסיים, אחרי כל שורה שאני מקלידה מתעורר בי הצורך לזנק על המקרר ולעכל גם את קופסאות הפלסטיק שבו, וזה עוד לפני שהזכרתי את ברז הדם שנפתח אצלי אחת לחודש. אין ספק, תענוג להיות במחיצתי ברגעים אלה. פרויד היה חוגג.
בספר ההדרכה לבנות הנעורים הנושא את השם "איילת מקבלת", נראית איילת, דקת הגזרה וארוכת הריסים, מוטלת בתחתוניה הצחורות על מיטת אפיריון בגווני סגול, כשדובים וכריות פרוותיות מקיפים אותה מכל עבר. ספר שבהחלט יכול לשמש גם כמילון מקוצר לנערה שעומדת
להיכנס לעולם מיזוגני - יש בו מהכל, החל מהסטריאוטיפ המתאר את המחזור הנשי כנשיות מתפרצת וחייתית, דרך הסברים גרפיים על הווסת והשחלות ועד התייחסות למחזור החודשי כסוד שאין לדבר עליו. ה"סוד" הוא התימה המרכזית של הספר, הרי לא סתם הוא נושא את השם אפוף המסתורין "איילת מקבלת" (מקבלת מה? מכתב מתנה, מה?). ואף יותר מזה - השם הזה הוא מעין הזמנה לכת סודית ששם הקוד שלה הוא "קיבלתי". ככה, רק "קיבלתי". אמא שלי, שלמרות גילה המופלג עדיין חברה בכת, אף מקצינה ועושה כל שביכולתה להסתיר מאבי כל שריד אפשרי של המחזור החודשי - מבחינתה יש לרוקן את פח השירותים אחרי כל תחבושת שנזרקת לתוכו ואם ניתן אף להעלותה באש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מילא הריח, מה עם הרעל
|
|
|
 |
|
|
|
מבחינה מסוימת, ההיסטריה שאמי מגלה כלפי אותן תחבושות הגייניות היא מוצדקת, שכן אין דבר מצחין יותר מתחבושת הגיינית משומשת. עקרונית, עניין הריח היה אמור לסיים את הדיון, אלא שכאן הוא רק מתחיל. שירה לוריא, שביחד עם שותפתה אילנה דגני פועלת בכל מיני דרכים שונות להשבת הקשב של האשה לעצמה (הן מפעילות אתר ופורום באינטרנט, מנחות מעגלי נשים, טקסי מעבר הרצאות ועוד) מייצרת תחבושות הגייניות רב פעמיות מבד כותנה טבעי. לטענתה, ריח הווסת הוא בסך הכל הקצנה של ריח הגוף שלנו. התחבושות ההגייניות הרגילות, היא מסבירה, שצבען לבן צחור, עוברות לצורך העניין שטיפה בכלור, הן מכילות ניילון, פלסטיק וג'ל, שבמגע עם נוזלי הגוף פולט חומר רעיל שנקרא דיוקסין. כשמדובר בטמפונים, המצב אפילו גרוע עוד יותר מפני שכל אותם חומרים רעילים חודרים פנימה. המגע בין דם הווסת לתחבושת ספוגת הכימיקלים, אומרת לוריא, הוא הגורם לריח הלא נעים. אבל מילא הריח, הבעיה היא שנשים רבות מפתחות צורות שונות של אלרגיה לאותם פדים וטמפונים.
תחבושות הבד, המורכבות משכבת מגבת העטופה בפלאנל, מיוצרות על ידי לוריא ושותפתה בשיטה כמעט ביתית. הן תופרות וגוזרות את התחבושות ביד, על פי הזמנה, ולכל תחבושת אופי משלה - חלקן צבעוניות, חלקן בעלות צבע אחיד וחלקן עשויות מבדים צבעוניים ומקושטים. לתחבושת יש כנפיים, אלא שבניגוד לאחיותיהן הפלסטיות, אלה הרב פעמיות נסגרות על התחתון עם תיק תק, מה שמבטיח שהן לא תזוזנה ממקומן לעולם. או כמו שאחותי סיננה כשהבחינה בהן מבצבצות מהתיק שלי: "נו, שמיכת פלאנל בין הרגליים במקום חיתול".
ועכשיו הגענו לשאלה המטרידה: מה לעזאזל עושים איתן אחרי השימוש? ובכן,
כשהתחבושת מתלכלכת יש להשרות אותה במים ולאחר מכן, אחרי שרוב הדם יוצא החוצה, אפשר לכבס אותה במכונת כביסה או ביד. מבחינת הטרחה, אומרת לוריה, אין כאן טרחה גדולה יותר מלעטוף את התחבושות בנייר ולהעיפה לפח האשפה. ואל תדאגו לשאר הבגדים במכונה, לאחר ההשריה במים, הדם הוא רק כתם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
התחבושות. בד פלאנל מלטף ונעים
|
|
|
|
|
|
|
הצד השני של המטבע המיזוגני
|
|
|
|
|
|
|
המחיר של התחבושות ההגייניות והטמפונים והזבל שמכניסים לתוכן מוכיח לנו שוב את מה שאנחנו כבר יודעים: העולם שבו אנחנו חיים מדחיק את הנשיות ואת הצרכים הנשיים מהמרכז ובונה אותן מחדש על פי תפיסת הקוקה קולה ("צעירה, רזה ומאושרת"), לפיה את צריכה ללכת עם ביקיני במשך כל ימי השנה (כי את הרי רעננה, כמו שמבטיחים לך בפרסומות הטמפונים).
נשיות סטיריאוטיפית א-לה פרויד (אשה במחזור היא ההוכחה לתיאוריית ההיסטריה המפורסמת שלו) היא בסך הכל התגובה של גוף שלא מקבל את הצרכים שלו. אשה בזמן וסת אולי לא צריכה ללבוש ביקיני וללכת לים כשטמפון תחוב בין רגליה. אשה בזמן וסת צריכה להקשיב לכאב הווסת, שקורא לה לנוח ולא להתנהג כאילו כלום לא קרה.
עם זאת, בעיני, גם תפיסת הנשיות הרוחנית וההליכה אל האוהל האדום, היא איננה השינוי התפיסתי אליו אנו צריכות לשאוף. תפיסה זו היא צידו השני של המטבע המיזוגני שנגעל מהווסת. כי גם היא רואה בנשיות מעין "סוד", משהו מיסטי, קסום, שאף גבר לעולם לא יבין. אם כן, שני הצדדים, גם ה"נגעלים" וגם ה"מתלהבים", עושים בסופו של דבר את אותה מיסטיפיקציה לווסת הנשית. במקום לקבל אותה כמשהו טבעי, קיים ומובן מאליו, שני הצדדים רואים בה משהו מסתורי, קסום, אפל. לוריא ודגני קוראות לנו, הנשים, להחזיר את המהות הנשית למרכז. בינתיים, למרבה הצער, היחידי שעומד במרכז בדיון הזה הוא פרויד.
האתר של שירה לוריא ואילנה דגני:
פורום בנות מדברות על הכל
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
