 |
 |
|
|
|
|
| כרמל וייסמן שתתה פפסי אצל המכשפות בצ'יצ'יקסטננגו וזבחה סיגרים לאל המאיה העתיק והזדוני משימון
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
כרמל וייסמן
29/7/2004 9:47 |
|
|
|
|
|
|
|
ב-1997 ביקרתי בסיילם, מסצ'וסטס, עיירה הידועה כמוקד (תרתי משמע) למכשפות העולם. מלבד העובדה שבימי הביניים שרפו שם הרבה אנשים, כיום פועלת העיירה במתכונת דיסנילנד של מכשפות, כמיטב המסורת האמריקאית.
בהמשכו של אותו טיול, הגעתי לצ'יצ'יקסטננגו, גם בגואטמלה, המכונה צ'יצ'י. צ'יצ'י מפורסמת כעיירת שוק
ססגונית, אך מעטים מודעים לכך שהיא היא סיילם האמיתית, מקום מושבם של 300 מכשפים ומכשפות מבני המאיה. באותו טיול הכרתי גם את "משימון", הגלגול העכשווי של אל מאיה עתיק וזדוני, בדמות בובת עץ עטוית סמרטוטי יוקרה. עד היום מכשפות רבות חיות בצ'יצ'י, וגם משימון הסיר את הכפפות ועבר לחמוד דולרים של תיירים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הילינג עם פפסי
|
|
|
 |
|
|
|
המפגש הראשון שלי עם שאמאנים של ממש היה ב-97', בכפר צ'אמולה שבמחוז צ'יאפאס במקסיקו. נכנסנו לכנסיה קתולית תמימה למראה אך במקום ספסלים ומזבחי קדושים מצאנו רצפה מרופדת קש שעליה שוכבים מטופלים מעולפים ורופאי אליל רוכנים מעליהם.
המחזה היה מדהים: שאמאנים מדליקים עבור המטופלים נרות צבעוניים, מנופפים מעל לראשם בתרנגול כפרות, ממלמלים לחשים שונים ולבסוף מאוששים את המטופל עם בקבוק קולה או פפסי. באותה הזדמנות סיפרו לי שפעם היו טורחים להכין במיוחד בירת צמחים לסיום הטיפול, אך למה להשקיע כשהמשקה האמריקני השחור המפוצץ בקפאין עושה את אותה העבודה?
השילוב של פולחנים פאגאניים בתוך מבנים קתוליים עובד יופי במרכז אמריקה, כשהקדושים הנוצריים נתפשים כעוד מימד של אלילי המאיה העתיקים. כשהגעתי לעיירת השוק הגוואטמלית, צ'יצ'יקסטננגו, המליצו לי לבקר בכנסייה מאחורי השוק. חשבתי שאמצא גם שם שאמאנים עם פפסי, אבל הסצנה הפאגאנית של צ'יצ'י עטתה אופי שונה לגמרי.
בפתחה של הכנסייה הסתובבו מספר גברים ונשים, חלקם לבושים בתלבושות מסורתיות ססגוניות וחלקם בג'ינס ולאקוסט מערביים לחלוטין, כשקטורת בעלת ריח חריף בידיהם. דלת הכנסייה כמעט לא נראתה מבעד לעשן הקטורת המשכר. חלק מהמנופפים בקטורת שוטטו ברחבת הכניסה כשהם ממלמלים לחשים בקיצ'ה, שפת המאיה המקומית, וחלק אחר היה עסוק בהצתת אש או כיבויה במדורות קטנות שבערו על הרחבה.
בהיעדר יכולת להבין מה הם עושים צעדתי פנימה. הכנסייה הכילה ספסלים וסממנים קתוליים ולכאורה לא היה בה שום דבר "חשוד" מבחינה "הלכתית", למעט שדירה של נרות בין הספסלים. אך תוך כמה שניות הבחנתי שבאי הכנסייה מתנהגים בצורה לא שגרתית. כאן אמנם לא היתה קטורת אך אנשים רבים מלמלו בקיצ'ה מעל שדירת הנרות.
זוג צעיר שכרע ברך בחשש ליד אחת הזקנות הממלמלות, קיבל ממנה סימן ושני בני הזוג החלו לזחול על ברכיהם במהירות לאורך שדירת הנרות וחזרה, כמו במרתון של חלזונות. יצאתי חזרה אל עבר הפתח, מוקפת בקטורת ובמדורות, ותפסתי גבר מקומי שנראה אמין ומסודר, כדי שישפוך אור על העניין.
הבחור סיפר לי שיש אתר פולחן באוויר הפתוח, עם פסל של אל המאיה "פסקואל נבאח", על גבעה במרחק עשר דקות הליכה. הוא הציע שנעלה, והוא כבר יסביר לי הכל בדרך. ממנו למדתי שבצ'יצ'י חיים כ-300 מכשפים ומכשפות וכפי הנראה - יש מספיק פרנסה לכולם, שהדלקת אש במדורה קטנה מסמלת הטלת כישוף, ושכיבוי טקסי של המדורה מסמל הסרת כישוף.
החיים בצ'יצ'י מתנהלים סביב כשפים, מברכות ועד עין הרע. הזוג שזחל בכנסייה, למשל, קיבל ברכת פוריות. על הגבעה של פסקואל נבאח התקיימו פולחנים דומים וגם שם עמדו מכשפים מסורתיים לצד מכשפים בג'ינס שחזרו על לחשים בעזרת ווקמן(!). "וזה עובד?", אני שואלת את המדריך המאולתר שלי. "בשביל מי שמאמין, כן", הוא עונה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
