 |
/images/archive/gallery/151/875.jpg סולחה 2003.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| בשבוע הבא יתקיים בפעם השלישית "דרך הסולחה", שלושה ימים של בניית אמון ופיוס בין יהודים וערבים, בהשתתפות שייחים, רבנים, קאדים ואפילו נציג משבט הזולו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שירה הוכמן
12/8/2004 8:50 |
|
|
|
|
|
|
|
מפגש אמיתי ומרגש צפוי להתקיים בשבוע הבא בפארק שוני. יהיו שם פעילי שלום מצפון אירלנד, דרום אפריקה, סנגל ושבט הזולו, נזיר טיבטי ונזיר יפני, קאדים, שייחים, רבנים, מוזיקאים, אנשי שיח ואקדמיה וכל מי שמקנן בו הרצון להידברות, שלום ופיוס, לשלושה ימים של בניית אמון ופיוס.
הכל התחיל כמובן בין שני אנשי חזון. האחד, גבריאל מאייר, יהודי בן למשפחת רבנים מפורסמת מארגנטינה, והשני, אליאס ג'אבור, ערבי נוצרי משפרעם, איש סולחות ידוע בעולם הערבי. שניהם פעילי שלום ותיקים. הם נפגשו בבית התקווה, מרכז שלום בינלאומי בשפרעם, אותו הקים ומנהל ג'אבור. באותם ימים חלם גבריאל על יצירת מעגל אנושי תומך, בגובה העיניים, של בני אברהם. החיבור היה מיידי. החל בפעילותם למען אותה המטרה, דרך המוזיקה - אהבתם הגדולה – ועד
להולדתו של הרעיון שהוביל בסופו של דבר ל"דרך הסולחה".
בדצמבר באותה שנה, ימי החנוכה, הרמאדן והכריסמס, נחגגה הסולחה הראשונה בחאן אמירי הגליל. היהודים בישלו את ארוחת האיפטאר (ארוחת סיום צום הרמדאן), ההיהודים הדליקו נרות חנוכה, הנוצרים הדליקו נרות כריסמס צבעוניים וכל האירוע לווה בברכות ושירים שמחים לכבוד חג המולד.
וכך, מה שהחל כאירוע גלילי קטן לקירוב לבבות ולשיתוף בין העמים, התעצם והפך בארבע שנות קיומו למפגש רב משתתפים. בקיץ שעבר הגיעו 1,800 יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים ואנשי שלום מכל העולם למטעי הזיתים במע'ר בגליל כדי לחגוג את הסולחה.
השנה האירוע יתקיים בראשית חודש אלול, חודש הסליחות במסורת היהודית המקדים את יום הכיפורים, ונחשב לזמן של פתיחות, הבנה ומחילה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ריקוד הזולו. סולחה 2003
|
|
|
 |
|
 |
|
אומנות השלום
|
|
|
 |
|
|
|
הסולחה הוא תהליך עתיק יומין המושרש במסורת הערבית, שמטרתו להביא לפתרון סכסוכים בין אנשים, קבוצות ומשפחות. מתוך כוונה לשים קץ לסכסוך עורכים אנשי הסולחה מפגשים בין הצדדים היריבים, כל אחד בנפרד עד שמתקבלת הסכמה הדדית לסולחה.
ישנם מספר שלבים בסיסיים בתהליך: ראשית, הודאה - כל אחד מהצדדים מודה קבל עם ועדה ולוקח אחריות על חלקו בסכסוך ועל מעשיו, בקול רם ובפה מלא. בביצוע הסולחה ובכל תהליך הפגישות והשיחות, הכל חייב להיות גלוי וברור, על מנת שיהיה מובן שכל אחד מהצדדים מוכן להתגבר על העבר למען העתיד.
השלב השני הוא הבעת חרטה על ידי שני הצדדים ורצון לשינוי. השלב השלישי הוא שלב בקשת סליחה וקבלתה. הצדדים מסכימים לסלוח שכן ללא הסליחה לא יהיה שלום - פנימי וחיצוני. "הסולחה הוא תהליך ארוך ומעניין שיכול להימשך גם זמן רב", אומר אליאס ג'אבור, פעיל בהסדרת סכסוכים בין ערבים ליהודים. "אך למרות זאת לא מרימים ידיים, אסור לוותר על הזכות לפיוס. איש סולחה חייב להיות עם לב גדול ורחב, ראש פתוח והמון סבלנות וסובלנות לשונה ממנו, לשכן, לזה שאולי מכעיס אותו. וכמובן אהבה אין סופית. קבלה ללא רצון לשנות זו האומנות של עשיית השלום".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לאן ממשיך החזון?
|
|
|
|
|
|
|
בתחילת הדרך נקרא המפגש "סולחה". לאחר הסולחה הראשונה הוא הפך ל"דרך הסולחה". "העמקה במשמעותה של המילה סולחה מלמדת שסכסוך שהיה, נפתר עם סיומה של הסולחה", אומר גבריאל מאייר. לצערי, גם לאחר מספר מפגשי סולחות שהתקיימו, עדיין שני העמים נלחמים זה בזה, לכן הבנו שאנו, הלכה למעשה, נמצאים בתהליך, בדרך לסולחה".
זו הפעם הראשונה בה נערכת הסולחה מחוץ לגליל. מארגני האירוע שמים פעמיהם דווקא אל ירושלים, שם נולד הרעיון. "אני רואה בעיני רוחי שיירה של אנשים הצועדת מהגליל, דרך ישובים ערבים ויהודים במשך שלושה שבועות, כל הדרך לירושלים, שם יחברו אליהם המוני אדם, ובתמיכת המנהיגים הרוחניים נגיע עד למקומות האנרגטיים והעוצמתיים שבמזרח ירושלים - הכותל, מסגד אל אקצא וכנסיית הקבר. שם נביא נחת לאברהם אבינו". אמן.
דרך הסולחה יתקיים בתאריכים 17-19 באוגוסט בפארק שוני. פרטים נוספים באתרהאינטרנט.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שני הורים שכולים
|
|
|
|
|
|
|
אין לי את הפריבילגיה לאבד תקווה
|
|
|
|
|
|
|
היום אני יכול להגיד בפירוש שזה הרגע שהחלטתי להצטרף ולהיות פעיל בפורום, שבו התחלתי להאמין שפיוס ושיתוף פעולה זו הדרך היחידה לסיים את הסכסוך. יצאתי מהמקום של לרצות נקמה, כי הבנתי שזה כמו כדור שלג, שרק גדל וגדל ומרחיק אותנו מהפתרון. אנחנו משפחות שכולות שלא רוצות נקמה, ומבקשים מכל הציבור לא לנקום בשמנו. אנחנו רוצים להבין את הצד השני. הישראלי את הפלסטיני והפלסטיני את הישראלי.
אני רוצה שזה יהיה ברור שאני או החברים בפורום הם לא מקרה בודד, מדובר היום ב- 500 משפחות ישראליות ופלסטיניות. יש לנו כוח לשנות ולהסביר לציבור שהוא יכול להביא את השינוי, הציבור צריך להוביל את המנהגים לסיים את הסכסוך הזה.
רוני הירשנזון, קיבוץ רמת אפעל, שכל את שני בניו, אמיר ואלעד
ביום ראשון, 22.01.1995. בוקר של שמש הפציע באמצע החורף, יומי נראה רגוע ושקעתי בתכנון הימים הקרובים. בשעה עשר דומני מתחילות להגיע הידיעות, "פיגוע התרחש בצומת בית ליד. יש הרבה נפגעים, כנראה גם הרוגים, רובם ככולם חיילים". אני חושב לעצמי כמה הורים דואגים עכשיו. אמיר בני נשאר בבסיס שבסנור - טירון צנחנים שנשאר שבת. כך חולפות השעות והידיעות מוסיפות לזרום. מדי פעם מגיח מישהו ואומר: "שמעת רוני, יש כבר כעשרים הרוגים, אולי יותר".
בשעה ארבע אחרי הצהרים הטלפון מצלצל. אלעד, בני הצעיר בן ה-14, אומר בקול רועד "אבא בוא הביתה, באו מהצבא". כך, בהינף של משפט אחד, עובר אדם מעולם אחד לעולם אחר, עולם שמי שלא נמצא בו לעולם לא יבין את משמעות ההימצאות בו.
עוברים ימי השבעה, עובר גם ה"פסטיבל" התקשורתי לפיגוע כה גדול, 21 חיילים נפלו - מספר בלתי נתפס. הימים הם ימי אוסלו, והימין ונפגעי הטרור מתקיפים את ראש הממשלה רבין ז"ל וקוראים לו להפסיק את תהליך השלום כי "אין עם מי לדבר - עם אויבים לא מדברים". אני הולך ברחוב ועל לוח מודעות אני רואה את תמונתו של אמיר יחד עם אנשים נוספים: "אלה קורבנות תהליך השלום", קוראת הסיסמה במודעה. מתנגדי ההסכם לא בוחלים באף דרך, הם לוקחים את אובדני ורותמים אותו לשירות מתנגדי ההסכם - מתנגדי השלום.
הכאב והזעם מביאים אותי לחפש דרך, דרך "להשתמש" בשכול הפרטי שלי - לצורך הפחתת האיבה בין שני העמים החיים על חלקת הארץ הזאת. הרי זה ברור שבסופו של יום יאלצו להתפשר עליה. כל עם יאלץ לוותר על חלומותיו, שאינם ברי מימוש.
יחד עם אחרים הקמתי את "חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות", ומאז אנחנו פועלים יחד; ישראלים ופלסטינים, כדי למנוע שכול נוסף, להניע את הציבור, ולהשפיע על קובעי המדיניות לבחור בדרך הפיוס, הפשרה והדיאלוג, ולהכיר כל אחד בצרכיו של האחר.
כך, מאז נפילתו של אמיר, אני פועל ועושה כמיטב יכולתי לקצר את ימי הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים.
כמעט מידי שבוע אני פוקד את קברו של אמיר בהר הרצל ורואה את השורות המתארכות של הקברים החדשים. את עיני אני נושא תמיד אל המקום הריק הבא, ובליבי אני אומר: "מי הוא זה
הנאיבי, שלא לומר "הפראייר" שמסתובב בינינו, ולא יודע שמקומו כבר מוכן?". לא תיארתי , בחלומותיי הגרועים ביותר, שבני הצעיר הוא זה.
ב-28.09.2000, באותו היום שאריק שרון עלה להר הבית ופתח את שערי הגיהינום, נפל במארב של החמאס בסמוך לצומת נצרים חייל גבעתי. דוד בירי, חברו הטוב ביותר של בני אלעד שהיה לו כאח. אלעד, שהיה גם הוא חייל, שם קץ לחייו והשאיר מכתב שהסביר שאינו יכול לשאת עוד את הכאב והצער על אובדן אחיו ואובדן חברו שהיה לו כאח.
איבדתי את שני בני. לא אשקוט, אעשה כל שיעלה בידי כדי לקצר את ימי הסכסוך. אין לי את הפריבילגיה לאבד תקווה - נותרו לי כאן עוד שלוש בנות ושישה נכדים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
