 |
/images/archive/gallery/162/226.jpg ג'ורג' גורדג'ייף
ארכיון  |
|
|
|
|
| הספרים שלו קשים לפיצוח לפחות כמו דמותו האניגמטית. תכירו: גורדג'ייף, אחד המורים החשובים והמעניינים שהסתובבו פה. תולדות הניו אייג' פרק 13 |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
1/9/2004 9:39 |
|
|
|
|
|
|
|
האמת, אם תסלחו לי על הביטוי, כוונתי המקורית היתה להתחיל את הפרק הנוכחי במשפט הבא: "אושו היה נוהג לפתוח משפטים במילים 'אנשים כמו בודהה, ישוע או אני'..." אבל אז צפה ועלתה לנגד עיני דמותו של גיא, שעל פי רוח הדברים הנושבת מתגובותיו אני מתכבד בזאת להעניק לו את משרת יו"ר אגודת הלוטנופוביה. מתגובותיו אני יכול גם להתרשם שהיו"ר הנכבד סיים בהצטיינות את מכללת יק"ם (יותר קדוש ממך) ולו רק בזכות העובדה שהוא טורח להזכיר לכל העולם ואחיו את העובדה המצערת, שלא לומר פלילית, שאני לא מבין את מהות היחסים בין מורה ותלמיד כתוצאה - לדעתו - מטראומות שעברתי עקב יחסי המפוקפקים עם אושו.
בלי כל קשר לנושא הכתבה, אני יכול לכתוב סיפור שהתרחש במאה השבע עשרה בציילון, גיא נוהג - וסליחה על ההשוואה - כמו הפלסטינים שגם אם הראיס יתאבד בשידור חי בטלוויזיה, יגידו שישראל רצחה אותו. דיאגנוזת גיא מבוססת על ההנחה שאני יצור מר נפש,
שרוט עד עמקי נפשי, ואפילו אויב האמת הרשומה כמובן בטאבו הנפשי שלו. אז עם כל הכבוד לחופש הביטוי, ועם כל הצניעות, יש לי חברים החולקים על האבחנה הזו. ומדובר באנשים לא וירטואליים, כלומר כאלה שמכירים אותי (ואולי גם את אושו) בקונפיגורציה הפסיכו-ביולוגית שלי ולא רק מגלישה באינטרנט.
ובכן, כבוד היו"ר, הזדיין נא בסבלנות, (בזמני לימדו דברים כאלה בפונה) שכן לא אחד אלא שניים ואולי אפילו שלושה פרקים על הראיס שלך נמצאים ברגע זה בתנור. תתכונן היטב, תקרא את "אמנות המיתה" או את "אני הוא השער" של אושו (שניהם בתרגומי, אגב) אֶסוף כמה שיותר אנרגיה ושמור את הדיאגנוזות היק"מיות שלך עוד קצת - שבועות מספר - עד שיגיע תורו של אושו לככב במדור הזה. אני מוכן להתנבא שכבר בשורה הראשונה, אולי אפילו בכותרת, תאהב אותי עוד פחות.
בינתיים נחזור לנושא הפרק הנוכחי העוסק באחד המורים הרוחניים ששימשו מודל לאיש המכונה אושו, ג'ורג' גורדג'ייף, ונתחיל אותו בכל זאת בצורתו המקורית. ובכן, אושו היה נוהג לפתוח משפטים במילים כמו "אנשים כמו בודהה ישוע או אני...". גורדג'ייף עצמו מעולם לא היה עד כדי כך צנוע אבל יש בכל זאת משהו משותף בינו ובין בודהה וישוע. שלושתם לא פרסמו בכתב אפילו מילה אחת בימי חייהם, בניגוד לאושו שפרסם, לפני ואחרי מותו, אלף ואחד ספרים שאת כולם אפשר לתמצת לחוברת של מאה עמודים לכל היותר. ובכל זאת יצרו שני הראשונים תנועות "זניחות" בשם נצרות ובודהיזם וגם גורדג'ייף, שפעל במשך חייו הרחק ממפלצות התהילה, קיבל את הכבוד הראוי לו רק אחרי שעזב את גופו והוא נחשב כיום, בעיקר באמריקה, לאחד המורים החשובים של המאה. לא בסדר הגודל של גאוטאם סידהארתא או בנה של הבתולה מנצרת, אבל 24 אלף אתרים באינטרנט זה בכל זאת משהו בימים טרופים אלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הלוגו של קבוצת גורדג'ייף הראשונה בפריז
|
|
|
 |
|
 |
|
המכון להתפתחות אנושית הרמונית
|
|
|
 |
|
|
|
הפרטים הביוגרפיים אודות גורדג'ייף מעורפלים משהו. הוא נולד באזור שבין יוון והים הכספי בסוף שנות השישים של המאה התשע עשרה למשפחה נוצרית אורתודוקסית אבל נחשף להרבה מסורות דתיות על ידי האוכלוסייה האתנית שבתוכה גדל. פרט לכך לא ידוע הרבה על ארבעים השנים הראשונות בחייו. כמעט כל הפרטים הביוגרפיים הידועים עליו כיום הם מגיל ארבעים ומעלה, מהתקופה שבה הגיע למוסקבה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ורובם לקוחים משני ספרים "פגישות עם אנשים מיוחדים" שנכתב על ידי גורדג'ייף ויצא לאור אחרי מות המחבר ב-1949 וספרם של תומס ואולדה הארטמן, "חיינו עם מר גורדג'ייף", שהופיע לראשונה ב-1964.
גורדג'ייף נדד בין מוסקבה, סנט פטרסבורג, קונסטנטינופול וברלין. תוך כדי נדודיו פיתח את התיאוריות שמאוחר יותר פרסמו אותו, למידה שהיתה מבוססת בעיקר על התבוננות עצמית ופגישות עם אנשים שניקרו על דרכו. ה"חוג" הראשון שהקים היה בפריז ב-1922, שם התאספה סביבו קבוצת אנשים שתרגלה את תורתו המבוססת על שילוב של רעיונות ורבאליים וריקודים המיועדים לעורר את הצד הפיזי של מטבע הרוח-גוף.
חסידיו המוקדמים בפריז התכנסו לימים שלמים, את הבקרים בילו בריקודים שנמשכו לפעמים שעות, ובערבים התקיימו שיחות ודיאלוגים עם המורה. מאוחר יותר עברה הקבוצה לפונטנבלו, דרומית לפריז, שם הקים גורדג’ייף את "המכון להתפתחות אנושית הרמונית", שפעל בווילה מפוארת שהיתה שייכת לאחד מבני האריסטוקרטיה הצרפתית מהמאה השמונה עשרה.
התמיכה הכספית לפעילויותיו של גורדג’ייף באירופה הגיעה בעיקר מאנגליה, שם זכו רעיונותיו לתהודה נרחבת, בעיקר בשל מאמציו של אוספנסקי. מאוחר יותר ביקר גורדג’ייף בניו יורק ושיקגו, שם התפתחה תנועה נרחבת של תלמידים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אוספנסקי
|
|
|
|
|
|
|
פרובוקציה שמייצרת חמלה
|
|
|
|
|
|
|
את הפירות האמיתיים קצר גורדג’ייף בעיקר בשנתיים האחרונות לחייו, 1948-1949. קבוצתו הלכה וגדלה אף שהוא עצמו סבל מבריאות לקויה שהוחמרה עקב תאונת דרכים שעבר. שנה לאחר מותו בפריז, פורסם ספרו הראשון "הכל וכל דבר". החלק הראשון נקרא "סיפוריו של בעל זבוב לנכדו: ביקורת בלתי משוחדת על חיי האדם".
הספר, הנקרא כמעט כסיפור מדע בדיוני, מטפל בנפילת האדם ובצמיחתן של ציביליזציות המבוססות על דחפים ואסוציאציות המתאימים למי שנוצר בצלם אלוהים. הספר נועד ליצור פרובוקציה אצל הקורא, פרובוקציה שתוצאתה הסופית היא חמלה. תלמידיו הנאמנים של גורדג’ייף נמנעים על פי רוב מניתוח של הרעיונות שבספר, מתוך אמונה שכל קורא אמור לקבל בעצמו את המיועד לו.
בין השאר מספר גורדג’ייף בספר על קדוש פרה היסטורי שגרם לטרנספורמציה דתית, חברתית ופוליטית בקהילה שבה חי. הוא השיג את מטרתו על ידי עיצוב מחודש של התודעה הקבוצתית בצורה שתחושת המצפון, החסרה בדרך כלל בחיי היומיום, הפכה לחלק בלתי נפרד מההתנהלות החברתית הפוליטית ואפילו הכלכלית של הקהילה. כתוצאה מהטרנספורמציה הזו נעלמו רעות חולות כמו עבדות והבדלי מעמדות.
שיטתו הרעיונית של גורדג’ייף היא מסובכת ובנויה על מרקם מורכב של הקשרים פנימיים. קשה בדיעבד לבחור ברעיון אחד מסוים כמייצג. גם ספרו של אוספנסקי, המקור הספרותי העיקרי ללימוד רעיונותיו, אינו מקל על המשימה עקב היותו אחד הספרים היותר קשים לקריאה שפורסמו אי פעם. מכך משתמע שגם לכתוב עליו היא משימה סיזיפית תחת אש. ובכל זאת, למען ההיסטוריה, ננסה להציג כמה מעיקרי רעיונותיו של האיש החכם הזה שאומץ (ולא תמיד במדויק) על ידי מורי ניו אייג' ופסיכולוגים מודרניים רבים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מקום אחרון בפולחן אישיות
|
|
|
|
|
|
|
אחד הדברים החשובים, אם לא החשוב ביותר, הוא הקביעה שכל רעיון או תיאוריה אינם המצאה מחייבת של המורה אלא חייבים להיות מומצאים מחדש על ידי התלמיד המגלה אותם בעצמו. "לימוד פסיכולוגיה," מצטט אותו אוספנסקי, "חייב להתחיל בלימוד עצמי." והלימוד העצמי, כפי שתלמידיו גילו במהרה, היה רחוק מאוד מישיבה פסיבית בסגנון נזירי. גורדג’ייף נהג להפתיע את תלמידיו בפעילויות בלתי צפויות, על פי רוב קשות וכמעט בלתי אפשריות, בדומה לשיטתו של מָרפָּה, המורה הטיבטי של מִילָרֶפָּה במאה השלוש עשרה.
אפשר לומר שגורדג’ייף לימד את חיי הרגע. מה שחשוב הוא השילוב בין התיאוריה והריקודים המקוריים שעיצב גורדג'ייף, שבמוסקבה זכו לשם "התעמלות קדושה" ובצרפת נקראו פשוט "תנועה". אצלנו הם מכונים "הריקודים המקודשים". בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית שבה בכל פרט מחייו של ישוע משמש כבר אלפיים שנה נושא לאינטרפרטציות שונות ומשונות, בחברה הגורדג'ייפית גורדג’ייף ההיסטורי כמעט ואינו מוזכר. לו היה קיים מדד לבחינת פולחן אישיות, תופעה המלווה כמעט כל קבוצה רוחנית-דתית, הייתי שם את אושו במקום הראשון, ואת תנועת גורדג'ייף במקום האחרון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צמתים של המחשבה, התחושה ונוכחות הגוף
|
|
|
|
|
|
|
לפני מותו מינה גורדג’ייף שישה מתלמידיו שהיו אחראים להפיץ את רעיונותיו, המוזיקה שלו והריקודים. המפורסם שבהם הוא כמובן פ.ד. אוספנסקי שהפיץ את השיטה באמריקה במשך כשלושים שנה.
תלמידיו של גורדג’ייף מאמינים שהמסורת המדוברת היא החשובה ולא הכתבים עצמם. ויתרה מזו, הם מאמינים שדיון בכתובים עלול לסכן את הפירוש האמיתי למונחים בשפה הגורדג'ייפית המיוחדת. העיקרון המרכזי בעבודתו של גורדג’ייף הוא לימוד תנאי החיים הבסיסיים מנקודת מבט של אחדות פנימית. האינדיבידואל חייב לבחון בצורה מיקרוסקופית רגעים של מודעות, צמתים שבהם נפגשים המחשבה, התחושה ונוכחות הגוף. לא מדובר בסוג האבחונים הדורשים חיטוט בעבר, ואין צורך להגיע למסקנות פסיכולוגיות. בניגוד למסורות אחרות הדורשות מהאינדיבידואל לשבור בצורה ממשית או סמלית את קשריו עם העבר, בדומה לבפטיזם בנצרות, במסורת הגורדג'ייפית החיים העכשוויים הם בדיוק מה שצריך האינדיבידואל כדי לפגוש את עצמו באופן פנימי.
הוא עודד את תלמידיו לקרוא את כתביו של אוספנסקי אבל הזהיר אותם שכל התורה חייבת לעבור תהליך חוזר ונשנה של אימות אינדיבידואלי המבוסס על חוויותיו האישיות של התלמיד.
למשל עמדתו הרדיקלית בדבר הרצון האנושי. גורדג’ייף טען, בפרט בתקופתו הרוסית, שלאינדיבידואל אין כל רצון משלו, אלא להפך, הכל נעשה דרכו, כתוצאה מקיבעונות ילדותיים, נסיבות תרבותיות, צרכים אינסטינקטיביים והתנהלותה הבלתי צפויה של האישיות.
עיקרון חשוב נוסף הוא החשיבות שגורדג’ייף מייחס ללימוד קבוצתי. גורדג’ייף האמין שהקונטקסט הקבוצתי עוזר לאינדיבידואל כמכשיר לבחינת החוויות האישיות. במרכזי גורדג’ייף בצפון אמריקה קנדה ומקסיקו מושם דגש מיוחד על עבודת יד הכוללת אומנויות מסורתיות כגון טווייה, כדרות, אריגת שטיחים, גינון ותרגום.
עוד אחד מהעקרונות החשובים הוא לימוד נוכחות הגוף. גורדג’ייף מתייחס לפרדוקס הקלאסי שבין רוח וגוף בצורה פרקטית באמצעות לימוד מדוקדק וקשוב לנוכחות הרב מישורית של הגוף. על מנת שהגוף יוכל לשמש נתיב לרצון האל עליו להיות מורגש בנוכחותו בדרך חדשה וכל האלמנטים שבו חייבים להיות בהרמוניה מושלמת זה לזה. כאשר גורדג’ייף מדבר על ההתפתחות ההרמונית של האדם הוא מתכון לשיווי משקל רגעי בין השכל, התחושה, ונוכחות הגוף.
בתיאוריה המיקרו-אקזיסטנציאלית שלו דורשת הנכונות לקבל השפעות רוחניות נעלות תודעה מתקדמת של הקיום הפיזי. האינדיבידואל אמור לקיים יחסי עבודה המשכיים עם אחרים. מידת ההבנה של "שני הנהרות", כפי שגורדג’ייף התייחס לעולם הרוחני והפיזי, תלויה ביחסי הגומלין של האינדבידואל עם חברי הקבוצה האחרים. מדובר על גילוי מחודש של האפשרות להתחבר אל האלמנט המסתורי והמקודש בחייו של התלמיד, ומעבר לו החברה כולה.
קישורים נוספים:
קבוצת גורדג'ייף בישראל
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
