 |
/images/archive/gallery/162/229.jpg
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| יוסי רז על משמעות הקידה וההשתחוות כתרגול רוחני |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
1/9/2004 10:09 |
|
|
|
|
|
|
|
נזירים במזרח נוהגים לקוד בפני המורה שלהם, בפני אדם אחר, בפני חפצים, בניינים, פסלים ותופעות טבע. יש הנוהגים לקוד לפני כל פעילות ולאחריה, ויש הנוהגים לקוד כחלק מהתרגול הרוחני שלהם.
באחד הביקורים שלי ביפן פגשתי בחור מערבי שהתקבל למנזר זן, בו התירגול העיקרי כולל כשלושת אלפים קידות ביום בממוצע (קידה בסגנון המקוצר), ופעם בחודש על כל נזיר לקוד (בסגנון המלא) בכל שלוש דקות למשך שבועיים תמימים.
הקידה בסגנון המלא היא מעין השתחוות: הנזיר יורד על ברכיו ומכופף את פלג גופו
העליון עד שמצחו נוגע באדמה.
שאלתי את ידידי, מסקרנות, כיצד הדבר אפשרי ומה זה נותן לו. הבחור הנחמד ענה בשקט ובחיוך, שכאשר מצחו נושק לאדמה בכל שלוש דקות במשך שבועיים, בהתחלה המצח מתמלא בפצעים, שריטות, לכלוך, בוץ וכאב. לאחר כמה ימים, הכאב נעלם והלכלוך כבר איננו מורגש. כששלב זה מגיע הוא מבין שהוא ויתר על ה"אני" הנפרד שטיפח במשך עשרות שנים. "כשהמצח שלי נוגע אלפי פעמים בתולעים, בשתן ובצואה שברצפה, אני כבר לא חושב את עצמי עליון או נעלה מכל יצור חי, אבן או צמח".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
לתרגל גאשו זה לזרום כמו מים
|
|
|
 |
|
|
|
הקידה היפנית מסמלת מתן כבוד למישהו או למשהו, החשוב לפחות כמונו. ולמרות זאת, בעיניים מערביות, הקידה עדיין נראית מנהג תמוה. הייתי אומר יותר מזה: אילו היו מבקשים מבחור ישראלי לקוד בפני הבוס, בפני המורה, בפני השכן, בפני הקופאי בסופרמרקט, הוא בוודאי לא היה מחזיק מעמד במשימה המוזרה הזאת יותר מכמה שעות. פרט למאמץ הפיזי, היה מופיע כמובן גם קושי רגשי.
מדוע אנחנו מרגישים מטופשים ומגוחכים כשאנחנו מוותרים? מדוע להיות בסוף התור זה נחשב "להיות פראייר"?
במערב, החל מהלידה ועד יום מותנו, אנחנו עוברים תהליך של "טיפוח האני". אנחנו לומדים לטפח "אני" אישי, נפרד, בעל זהות משלו. תינוק שלוקחים לו צעצוע, מבין די מהר שהבכי מחזיר לו את הצעצוע. ההורים שלו מלמדים אותו לפתח "אני" שלא מוותר. בבית הספר מלמדים אותו להיות תחרותי, לנצח במגרש הכדורגל, להצליח במבחן, להיות הראשון. וכך זה ממשיך גם בחיים שלאחר בית הספר; אני יותר טוב, אני יותר מהיר, אני יותר עשיר, אני יותר יפה, אני יותר חכם, אני יותר סקסי. "אני" יותר מ"אתה". אני נפרד ממך.
התפיסה המזרחית לעומת זאת מלמדת אותנו להתבונן ב"אני" הזה ולראות שהוא בסך הכל בועת אשליה. בועה שיצרנו כדי לנתק את עצמנו מהכל, וליצור לנו זהות נפרדת ונוחה. גם הרייקי היפני, כדרך להתפתחות רוחנית, טוען כי ברמה האנרגטית הבסיסית כולנו זהים ושווים. כולנו גלי אנרגיה רוטטים. אנחנו אחד, כי הכל אחד. ככל שאנו מטפחים את בועת ה"אני" המלאכותית הזאת, כך אנחנו יותר מתרחקים ונפרדים מהמהות הטהורה והנצחית שלנו, המאוחדת כבר עם הכל.
מטרת התירגול הרוחני היא למוטט את ה"אני" שטיפחנו. כשבועת ה"אני" הזאת מתפוגגת, אפשר לחוות את עקרון האחדות, ולהבין שבעצם מעולם לא היינו נפרדים מדבר. תמיד היינו מאוחדים עם החכמה האינסופית של היקום, עם השמש והכוכבים, עם עונות השנה, עם הפריחה ועם הציפורים. תמיד היינו כף יד עם אצבעות, ורק טעות "אופטית" הנובעת מההדגשים של החינוך המערבי, גרמה וגורמת לנו לחשוב כאילו האצבעות נפרדות מכף היד.
לפיכך, ההארה, מנקודת ראות רוחנית, היא להבחין שהאצבעות האלה תמיד היו ותמיד יהיו מחוברות לאותה כף יד אחת, ממנה נובע הכל.
הרייקי היפני מעודד אותנו למזג את שתי כפות הידיים, כף אל כף, ולהרימן אל מרכז החזה (תנוחת גאשו) כסמל לאיחוד שקיים כבר בתוכנו. הצמדת הידיים מזכירה לנו שאנחנו בכל רגע ורגע, ממש עכשיו, כבר מאוחדים. אנחנו לא "אני" נפרד מאתה. כשאנחנו מניחים את כפות הידיים בתנוחת גאשו, אנחנו הופכים למעגל מושלם המסמל את אחדות היקום האינסופי. "לתרגל גאשו זה לזרום כמו מים. האובייקט והסובייקט מתאחדים", אומר מאסטר הזן רושי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא משנה הטכניקה, חשובה הכוונה
|
|
|
|
|
|
|
ישנו סיפור על קבוצת נזירים שפגשה את הבודהה כמה ימים לאחר שהתעורר. הם פגשו אותו באקראי ובאופן אוטומטי קדו בפניו. הם קדו לתופעת ההארה שקרנה ממנו, אותה התאחדות עם היקום שהבודהה יישם הלכה למעשה. הנזירים קדו למפגש המרתק שהיה להם עם יישומו של עקרון האחדות. "כשאנחנו קדים, אנחנו מזכירים לעצמנו שתמיד היינו מוארים, אלא שהסבל, הצער והתיסכול הנובעים מההפרדה המלאכותית שעשינו, מנעו מאיתנו לראות את הטבע האמיתי שלנו", אמר לי פעם בעיניים בורקות ידידי המתלמד במנזר יפני.
איך נוכל ליישם את התורה הנפלאה הזאת בעבודה, בבית, במשפחה, בזוגיות? במקום הקידה היפנית אנחנו יכולים להחליט שדבר מה אחר מסמל עבורנו את ההתאחדות עם טבענו המואר. למשל, אפשר לחייך, אפשר ללחוץ יד בחמימות, להגיד שלום, להצמיד אצבע לאגודל. לא משנה הטכניקה, חשובה הכוונה. בכל פעם שאנחנו מתחילים פעילות מסוימת או מסיימים אותה, בכל פעם שאנחנו פוגשים אדם, אנחנו ממחישים לעצמנו שאיננו נפרדים מאותה פעילות ומאותו אדם.
כשאנחנו נושקים לרצפה, אנחנו אחד עם הכל. אין לנו עניין בפרשנות ובשיפוט ובכעס ובחשש. כשאנחנו נושקים לרצפה, הלב שלנו נפתח באהבה אל כל מה שמזמנת הדרך: לפעמים זה פרח, לפעמים זה בוץ. להתכופף אל הפרח והבוץ - זה להשתחוות למהות האוהבת של עצמנו.
לבית הרייקי, אתר הבית של יוסי רז
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
