 |
 |
|
|
|
|
| כמו בבודהיזם, כך גם ביהדות, בנצרות ובאיסלאם - איפה שיש מקל, יש גם גזר ואם יש גזר, חייבת להיות דרך להגיע אליו. שחר שלוח על כפרת עוונות
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
24/9/2004 11:57 |
|
|
|
|
|
|
|
כפרה על עוונות היא לא פטנט יהודי רשום. אם למאמין - יהודי, מוסלמי, נוצרי קתולי או בודהיסט - לא היתה האפשרות לזכות במחילה העניינים פה למטה על פני האדמה היו נראים לגמרי אחרת. שקרים, קינאה, בגידה - דינם אינו כלא, אך הם נרשמים בפנקס החובות ההולך ומתמלא או אם תרצו - עושים את הקארמה שלילית יותר. הדרך אל הגיהינום הולכת ונסללת, שערי גן העדן מתרחקים. חייבים לעשות משהו.
על פי הבודהיזם כובד החטאים הוא זה שיקבע באיזו משש הממלכות האפשריות יחלו חייכם הבאים: גיהינום, ממלכת הרוחות הרעבות (Pretas), ממלכת החיות, ממלכת בני האנוש, ממלכת האלים-למחצה
(Asuras) או ממלכת האלים. בכל הממלכות, פרט לאלו של האלים-למחצה והאלים ממתינות שלל צורות של סבל קיומי. הציורית מכולן היא ממלכת הגיהינום ובה לא פחות משמונה עשרה מחלקות (או שמא מדורי גיהינום) המתמחות בעינויים שונים ומשונים: שמונה שאולים לוהטים המונחים זה על גבי זה, שמונה שאולים קרים ושניים ארעיים. משרתיו של אל המוות יאמה ישמחו לצלות, להלקות, להצליף ולהתבונן בכם נאנקים על רצפת ברזל לוהטת, שגחלים רוחשים רבים פזורים עליה. כאשר מחלימים פצעיהם של דרי הגיהנום שבים הגחלים, הסכינים, האלות, המכבשים והכבשנים למלא את תפקידם הנורא פעם אחר פעם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אגדה אופטימית מהשאול
|
|
|
 |
|
|
|
מאות שנות אדם שקולות לרגעים ספורים בגיהינום. כמה טוב, יודע כל בודהיסט, שאין דבר שהוא קבוע, נצחי ובלתי משתנה. מצד שני, וגם את זה יודע כל בודהיסט, קשה עד מאוד להיחלץ מממלכה אחת ולהיוולד מחדש בממלכה אחרת, נעלה יותר. לכן מי שלא חפץ בפגישה עם הפועלים של יאמה, מוטב לו לצבור קארמה חיובית ולטהר קארמה שלילית. אבל לפני שנעבור לתיאור הטיהור, אגדה אחת אופטימית מהשאול.
באחד מגלגוליו הרבים מספור, נולד הבודהה באחד ממדורי הגיהינום. שם, יחד עם חוטא נוסף, הוא היה רתום למרכבה אותה נאלצו השניים לגרור. אך השניים היו חלשים מכדי להזיז את כלי הרכב. בנוסף, גערו בהם הממונים על העינויים והצליפו בהם עד זוב דם. "אם ממילא שנינו חלשים מכדי להזיז את המרכבה, מוטב שרק אני אהיה רתום אליה וכך ייחסך הסבל של חברי", חשב לעצמו האיש שטרם היה בודהה וקרא לשומרים שיניחו על כתפיו את רתמות חברו. "אין האחד יכול להיענש עבור חטאיו של האחר", זעמו השומרים והלמו בראשו של בודהה.
תודעתו המוארת של בודהה שרדה ככל הנראה את חום הגיהינום. בזכות החמלה שגילה כשהעדיף את טובת חברו על זו שלו, הוא נחלץ מהמקום האיום ההוא וכידוע, נולד בממלכה טובה יותר.
אין ספק, מוטב להימנע מחיי הגיהינום. ועם זאת, זו לא משימה קלה לחיות את החיים כאן מבלי לחטוא באחד משלושת סוגי החטאים: הגופניים, המילוליים והמחשבתיים. גם האדם הטוב ביותר דורך על נמלים או מסנן קללה שכשהבוהן נחבטת בפינה של רהיט. בדומה לדתות המונותיאיסטיות, גם בבודהיזם הדרך לכפרה עוברת דרך החרטה וההכרה בחומרת העוונות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בודהה. ניצל בזכות החמלה
|
|
|
|
|
|
|
הדרך הבודהיסטית אל המחילה
|
|
|
|
|
|
|
הדרך אל המחילה נחלקת לארבעה חלקים:
1. הבסיס הוא מבטחו של המאמין בוואג'ראסטווה, דמות הבודהה ששמה מרמז על הטבע הטהור והיציב של התודעה. פירוש המילה ואג'רה הוא יהלום. מי שמשננים את המנטרה של ואג'ראסטווה יתנקו מפעולותיהם השליליות וייפטרו מהצעיפים המאפילים על תודעתם, אלה שמסתירים את הדרך.
2. החלק השני הוא חרטה כנה על כל אותם מעשים רעים והכרה מלאה במשמעותם השלילית.
3. לאחר מכן באה ההחלטה הנחושה לחדול מאותם חטאים מכאן והלאה, גם אם המחיר לכך הוא החיים עצמם.
4. החלק הרביעי כולל דבקות במעשים חיוביים כנוגדנים למעשי העבר השליליים הכוללים השתטחויות אל מול הבודהה והבודהיסטוות, עשייה למען טובתו של הזולת, התכוונות פעילה להארה, פיתוח תודעה מוארת (בודהיצ'יטה) וכן הלאה.
מי שביקר פעם במקדש בודהיסטי ראה ודאי אנשים עומדים מול גופו המוזהב של הבודהה, מקרבים כפות ידיים צמודות אל המצח, אל הגרון ואל הלב ואז משתטחים ארצה, נוגעים ברצפה בברכיהם, ידיהם ומצחם, מתרוממים, נעמדים וחוזר חלילה, פעם אחר פעם, כששפתותיהם ממלמלות תפילה.
כיצד אותו אקט טקסי לכאורה של השתטחויות, שנראה כמו סוג של עינוי טירונים ומזכיר קצת מוסלמים בתפילתם מסייע בטיהור? הכריעה המלווה בחזרה על המנטרה פועלת על הגוף, הדיבור והתודעה ומטהרת את המאמין מהחטאים הנובעים מכל אחד מהם. עם כל השתטחות האגו מתמוסס. הוויתור על זקיפות הקומה מוביל לוויתור על רצונות אנוכיים. עיני הרוח מציירות את כל היצורים החיים משתטחים ביחד איתנו ואנו מוקפים בהם - אוהבנו ואויבנו. כך קל יותר לפתח כלפיהם חמלה ואהבה, כך פגיעה בהם בעתיד כבר לא תהיה עניין של מה בכך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טיבטים בודהיסטים. משתטחים וממוססים את האגו
|
|
|
|
|
|
|
שבעת הסקרמנטים הנוצריים
|
|
|
|
|
|
|
כמו בבודהיזם, כך גם ביהדות, בנצרות ובאיסלאם - איפה שיש מקל, יש גם גזר ואם יש גזר, חייבת להיות דרך להגיע אליו. על פי הנצרות החטא שחטא האדם הקדמון הפך למעין פגם גנטי העובר בתורשה לכל בני המין האנושי. או במילים אחרות: טבע האדם רע מנעוריו. זאת בעיה, תודו. עד בואו של ישו זאת היתה גם בעיה לוגיסטית, שכן הגיהינום הלך והתמלא בחוטאים מלידה. במעשה של חסד הוליד אלוהים את ישו, ואילו ישו בייסוריו הביס את השטן, שהוא מקור הרוע. מי שיילך בדרכו של המשיח מהגליל יוכל להיגאל מהשטן ומהגיהנום.
לפי האמונה הקתולית מימוש החסד האלוהי, כלומר הטיהור, מתבצע באמצעות הסקרמנטים הקדושים. יש שבעה כאלה: הטבלת התינוק לנצרות; האישוש - משיחת מצחם של בני השבע בשמן, אז הם נחשבים כבר לברי דעת ומקבלים על עצמם את הנצרות מרצונם; הווידוי על חטאים לפני הכומר; ההסמכה לכמורה עבור מי שבחר בדרך זו; סקרמנט הנישואים, החתונה הקתולית שרק המוות ישחרר ממנה; מיסת הלחם והיין שבה המאמינים הופכים לישואים בשר ודם והמשיחה האחרונה.
אולם, גם הקתולי הממושמע ביותר, כולל זה שהתוודה על כל חטאיו ועינה את עצמו בכל העינויים שהורה עליהם הכומר ועבר כל סקרמנט אפשרי, לא נשלח אוטומטית לגן העדן. מי שחטא נשאר מוכתם. אחרי המוות, בעוד הבודהיסטים מרחפים להם בבארדו, הקתולי מגיע אל כור המצרף. שם, בבחינות הקבלה לגן העדן, הוא ממרק את חטאיו לפני שייקבל את כרטיס הכניסה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זמן סליחות
|
|
|
|
|
|
|
ליהודים שבינינו יש את חודש אלול, ששלושים הימים שלו ביחד עם עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי הם זמן הסליחות. הסליחות נאמרות בימי החול בשעות הלילה או מוקדם בבוקר לפני תפילת השחרית במשך 40 ימים. כמספר הימים שעברו מעלייתו של משה אל הר סיני ועד שובו עם לוחות הברית, אל עמו הסורר שהיה עסוק בינתיים באיזה סוג של בומבמלה מדברית קדומה.
ביהדות ישנה חלוקה ברורה בין החטאים שבין אדם לחברו לבין אלה שבין האדם לאלוהיו. "אלול" אגב הוא ראשי התיבות של "אני לדודי ודודי לי", מה שמרמז אולי על חשבון הנפש לו מוקדשים הימים הללו. בקשת הסליחה מהזולת נעשית על ידי כל אחד בדרכו, ללא תיווכו של היושב במרומים. מנהג תרנגול הכפרות ומתן הנדבות הבא בעקבותיו הוא מעין המרת חטאים בעשייה למען הזולת.
ביום כיפור אנחנו נולדים מחדש. תפילת "כל נדרי" נועדה לשחרר את האדם מנדרים קודמים ולפתוח דף חדש. אין מדובר רק בשחרור מנדרים מהסוג המקובל, אלא גם בהזדמנות להיפטר מהרגלים וממנהגים שליליים מהסוג שכל אחד מאיתנו צובר בדרכו. בבודהיזם קוראים לאותם נדרים שלא מדעת היצמדויות. על פי הרמב"ם, בתשובה אמיתית האדם נהיה לאחר, עד כדי כך שהחטא שחטא כבר לא מיוחס לו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרמאדאן המוסלמי: טוב שמבטל רע
|
|
|
|
|
|
|
חודש הראמאדן דומה במהותו לרעיון שמאחורי חודש אלול. זה הזמן בו מוסלמים מאמינים מקדישים את עצמם להתבוננות ולחשבון נפש. באיסלאם מודגשים יכולתם של המעשים הטובים לבטל את המעשים הרעים ולהוות משקל נגד ביום הדין. משקל המעשים הרעים הוא קל כנוצה בהשוואה לחזרה בתשובה, כפי שאמר מוחמד נביאו של אללה: ביום תחיית המתים יובא אדם אל מול המאזניים ו-99 ספרים של תיעוד מעשיו יובאו איתו, כל אחד מהם משתרע מאופק עד אופק. בתוך הספרים רשומים חטאיו ופשעיו והם יונחו על כפות המאזניים. אז תובא לפניו פיסת נייר זעירה, גודלה כגודל קצה אצבע ועליה כתוב "'אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא נביאו". פיסת הנייר תונח על כף המאזניים הנגדית ומשקלה יעלה על משקלם של ספרי המעשים הרעים. המלאך הממונה על שקילת המעשים הוא גבריאל ולפחות על פי אחד הסיפורים, יש לו את הזכות לסייע לכוח הכבידה לחרוץ גורלות.
אללה הורה למלאך לפצות את המדוכאים - אם למדכא אין מעשים טובים להניח על כפות המאזניים, טול ממעשיו הרעים של מי שדוכא על ידו והוסף לחטאיו של המדכא, כך ילך לו ומשאו כבד כהרים.
המעשים הטובים שמודגשים בקוראן הם מתן נדבות ועבודת האל. מי שלא צם בחודש הראמדן מצווה ל"כפארה" - מתן נדבות לנזקקים. כפרת העוונות האלוהית מתממשת בשלוש צורות: אללה יסיר מהלבבות רוע ושנאה וימלא אותם שמחה, יכסה על חטאים ועל מעשים רעים ופשוט יסלח.
מתן הנדבה, או אם תרצו ואריאציה על תרנגול הכפרות, היא מוטיב חוזר אצל בני שם. אצל שבטים בדואים מסוימים היה נהוג ה"מטיה" - קורבן אישי. פירוש המילה מטיה הוא בהמת רכיבה. על פי המנהג שוחט אדם כבש (או אפילו גמל), נזהר לבל יישברו עצמות הבהמה ומחלק את הבשר לנזקקים. הבהמה שנשחטה תישא על גבה את האדם, כשיבוא יומו, על גשר צר מאוד המוביל אל המקום שמעבר. הזכאים יעברו את הגשר, החוטאים יפלו מטה אל תהומות הגיהינום.
אז מה היה לנו? חרטה אמיתית, טוב שמבטל רע, התבוננות, תפילה וחזרה בתשובה, מתן נדבה והזדמנות נוספת לכולם. כמעט לכולם, חוץ מלכמה תרנגולות וכבשים. אחרי הכל. גם להיוולד כבשה או תרנגולת זה עניין של קארמה.
|
|
|
|
|
|
|  | | מוסלמים בחודש הרמאדאן | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
