 |
/images/archive/gallery/180/014.jpg
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| הדבר היחיד ממנו אנחנו צריכים לפחד הוא הפחד עצמו. שבעה מורים רוחניים מסתכלים לפחד בעיניים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עומר יריב
10/10/2004 16:01 |
|
|
|
|
|
|
|
פחד הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. מגוון הפחדים שמלווים את חיינו עצום, הפחד מכישלון, פחד מהלא ידוע, פחד מהמוות. כל אחד מוזמן להשלים את הרשימה הפרטית שלו. ניסיתם פעם להגיע למהות של הרגש הזה? למקור שלו? למבנה שלו?
האומנם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו? לאורך השנים הצביעו מורים רוחניים שונים על הפחד כשער פוטנציאלי לתבונה אמיתית, וקראו לנו להפסיק לתת לפחד לשלוט בחיינו. חוסר פחד, מסתבר, הוא פשוט מילה נוספת לחופש אמיתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'יידו קרישנמורטי
|
|
|
 |
|
 |
|
הפחד מבטיח הישרדות והישרדות היא המשחק של המיינד
|
|
|
 |
|
|
|
סטיבן האריסון, מורה רוחני אמריקאי שלא זוכה לתהודה רבה בארץ, מקדיש חלק ניכר ממשנתו לפחד. בשיחה שניהל על פחד, הוא נתן את ההגדרה הבאה:
"אנחנו לא מדברים על לדעת לא לגעת בסיר חם. זה מידע, לא פחד. אנחנו לא מדברים אפילו על להיזהר מלגעת בסיר שהוא אולי חם, זוהי תבונה. אנחנו מדברים על מה שהמיינד עושה עם המידע הזה, כשהוא מחפש ללא סוף וללא מנוח אחר הפעולה שלא תהיה בה כלל האפשרות של נגיעה בסיר חם. אנחנו מדברים על המיינד שמקרין את האפשרות של סיר חם בכל מקום.
"המיינד התפתח ככלי להישרדות. הוא מחשב את הסבירות להישרדות בכל פעולה. זה עבד מצוין לפני אלפי שנים, בסוואנה. שם היינו צריכים להגיע לפרי שעל העץ לפני שהאריה טורף אותנו...
עכשיו המיינד הזה גדל והפך למפלצת. הוא לא יכול להפסיק לחשב האם האריות הולכים לאכול אותנו או לא. וכמובן שאין כאן אריות. יש מכוניות שנוסעות בצמתים, חשבונות לעשות, טלפונים לענות להם, מטוסים מתרסקים, MTV, דואר אלקטרוני, אוכל מהיר - עולם מואץ שבו אנחנו לא מבדילים בין אויב לאוהב. אנחנו לא יכולים לדעת איפה האריות. אנחנו לא יכולים לדעת איפה הסירים, ובטח לא איזה מהם חמים. המיינד שלנו מנסה לחשב את ההישרדות שלנו תחת המשקל העצום של עומס יתר של מידע.
אל מול עומס היתר הזה, המיינד מקרין סכנה לכל מקום. הוא חי בפחד. הוא לא יודע יותר ממה הוא מפחד. זה לא משנה. הפחד מבטיח הישרדות והישרדות היא המשחק של המיינד".
ההגדרה הזאת יכולה להסביר את מקור הפחד, ומהיכן הגיע, אבל כל המילים הללו לא יכולות להכיל בתוכן אפילו חלקיק מההרגשה הפיזית והמנטלית הלא נעימה - במקרה הטוב - שלה אנחנו קוראים פחד. אף אחד לא נהנה מההרגשה הזאת. או שאולי כן? יו. ג'י. קרישנמורטי, הילד הרע מבין המורים הרוחניים, נהנה כהרגלו להטיח את האמת בפרצוף:
"זה הפחד שגורם לך להאמין שאתה חי, ושאתה תמות. מה שאנחנו לא רוצים, הוא שהפחד ייגמר. לכן המצאנו את כל המיינד החדש, המדעים החדשים, הדיבור החדש, תרפיות, מודעות ללא חופש בחירה וכל מיני גימיקים אחרים".
על כך הוא מוסיף: "אנחנו לא רוצים להיות חופשיים מפחד. כל מה שאנחנו רוצים זה לשחק עם הפחד משחקים ולדבר על לשחרר את עצמנו מפחד".
ושנייה לפני שאנחנו מוחים, הנה הגדרה קצת יותר מוצלחת של קרישנמורטי: "אתם אוהבים את הפחד. סופו של הפחד הוא המוות, ואתם לא רוצים שזה יקרה. אני לא מדבר על למחות את הפוביות של הגוף. אלו נחוצות להישרדות. המוות של הפחד הוא המוות היחידי".
או כפי שניסח זאת באלגנטיות ג'יידו קרישנמורטי, המורה הרוחני הגדול (שאינו קשור ליו. ג'י. קרישנמורטי שהוזכר לפני רגע):
"המחשבה היא המקור של הפחד. הזמן הוא האדמה המזינה אותו. לכן צריך האדם להבין את הפחד ולהיות חופשי מהפחד - לא הפחד מהנחש, אלא הפחד העמוק שגורם לצער, הפחד שמונע חיבה, הפחד שמעיב על המיינד, הפחד שיוצר קונפליקט, הפחד שמביא עמו חשכה. רובנו חיים בחשכה ומתים בחשכה".
כלומר, ישנו הפחד הטבוע בנו לצורכי הישרדות, ויש את הפחדים של המיינד, הפחדים שאינם מגיעים מסכנות מיידיות בהן אנחנו עומדים, אלא ממחשבות ודמיונות שלנו. וכפי שכולנו יודעים, זה לא הופך את הפחדים הללו לפחות מוחשיים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יו. ג'י קרישנמורטי
|
|
|
|
|
|
|
המוות של הפחד הוא המוות היחידי
|
|
|
|
|
|
|
על פי ג'יידו קרישנמורטי, ולא מעט מורים אחרים, חיים ללא טיפת פחד הם לא רק אפשריים, אלא הרבה יותר טבעיים מאשר החיים רווי הפחד, או כפי שהוא אמר:
"אדם הרוצה לחיות חיים עשירים, שלמים, חיים המלאים ביופי וחיוניות, צריך להיות חופשי באמת מפחד."
בהזדמנות אחרת העלה קרישנמורטי את השאלה:
"איך אנחנו מביאים את הפחד לקצו? זו אחת הבעיות הגדולות שלנו, מכיוון שבן אדם שאינו יכול להביא את הפחד לקצו, יחיה בחשכה לנצח...
"לי, כאדם, חייבת להיות דרך החוצה, ולא על ידי יצירת תקווה לעתיד. האם אני כבן אדם מסוגל להביא את הפחד לקצו, לחלוטין, ולא חלקים קטנים ממנו? רוב הסיכויים שלא שאלתם את עצמכם את השאלה הזאת אף פעם, ורוב הסיכויים שלא שאלתם את השאלה מכיוון שאינכם יודעים איך לצאת ממנה".
הפחד מוצג פעמים רבות על ידי מורים רוחניים כשייך לאישיות, לאגו, לאותו החלק שהאשליה של קיומו מונעת מאיתנו התעוררות רוחנית. וההתעוררות הרוחנית, ההארה, משחררת אותנו מהאשליה, ותוך כדי כך גם מהפחד. הפחד הוא חלק אינהרנטי ובלתי נפרד מהאישיות, כמעט שם נרדף לאגו, או כפי שכתב זאת בארי לונג בספרו "רק הפחד מת": "המשא הכבד ביותר שאתה נושא בחייך הוא אישיותך... האישיות גורמת לך לדאגה ולרגשנות... היא מפחדת מהעתיד, חשה צער ואשמה כלפי העבר והופכת לאדישה, משועממת וחסרת סבלנות בהווה. ... ופחדה הגדול ביותר הוא להיחשף - להתגלות כפי שהיא - זיוף וקלקול".
ומהכיוון ההפוך: "כל אשר מת הוא הפחד ממוות. רק הפחד מת. ומותו של הפחד הוא הגאולה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בארי לונג
|
|
|
|
|
|
|
מלכודת הפחד של המחפש הרוחני
|
|
|
|
|
|
|
סיפור זן ישן מספר על חכם הזן ניו-טו פא-יונג (Niu-Tou Fa-Yung) שגר במקדש מבודד בהרים. יום אחד ביקר אותו הנזיר הנודד והמאסטר טאו הסין (Tao Hsin). בעוד השניים מדברים, נשמעה שאגתה של חיית טרף קרובה. טאו הסין, מאסטר הזן המואר, קפץ ממקומו. "אני רואה שהוא [הפחד] עדיין עמך", אמר פא-יונג. זמן קצר לאחר מכן, כשפא-יונג לא השגיח לרגע, חרט טאו הסין את הסימן הסיני שמשמעותו בודהה על הסלע עליו נהג פא-יונג לשבת. כשהחכם חזר הוא ראה את הסימן והיסס לשבת על הסלע. "אני רואה", אמר טאו הסין, "שהוא עדיין עמך".
גם על הדרך הרוחנית הפחד משחק תפקיד. אותם פחדים משינוי, מדברים לא ידועים, ממה שיחשבו עלינו, משחקים תפקיד לא קטן בדרכם של רוב המחפשים הרוחניים. עם הזמן, לרוב, הפחדים הללו שוקטים. אדם הסולל את דרכו הרוחנית משיל מעליו, יחד עם זהותו הישנה, גם את הפחדים שקשורים עמה, וחווה חוויה משחררת אמיתית. אך אז מופיעה מלכודת הנפילה בזהות "המחפש הרוחני", על כל המשתמע ממנה. זהות שאולי נראית יותר חופשית מזהויות אחרות, אבל בהחלט יכולה להיות מגבילה כמו כל זהות אחרת שהאגו לוקח על עצמו. הפחד האחרון שעוצר בעדנו, אומר טוני פרסונס, הוא הפחד מהאמת:
"לכולנו יש כמיהה עמוקה ופחד עמוק מהגילוי של מה שאנחנו, והמיינד מוצא כל דרך שהוא יכול על מנת להימנע מתגלית זאת. הדרך הכי אפקטיבית שלו להימנע מההתעוררות, היא לחפש אותה.
אתם כבר מה שישנו. אבל המיינד שלכם מפחד לשחרר, ועדיין מחזיק ברעיון שמשהו מיוחד צריך לקרות".
גנגהג'י
, תלמידתו הידועה של פפאג'י ומורה בחסד בזכות עצמה, מספרת שבמהלך שיחה עם פאפאג'י אמרה לו פעם שהיא מפחדת. פאפאג'י צחק ואמר "את מפחדת רק בגלל שאת מדמיינת שאת נפרדת מן המודעות כולה. כשתדעי שאת מודעות, ושהכל מוכל בתוכך, לא יהיה עוד פחד".
הכומר והמיסטיקאי אנטוני דה מלומסכם את הנושא בצורה הפשוטה והטובה ביותר:
"'מה זו אהבה?'
'היעדרותו המלאה של פחד,' אמר המאסטר.
'וממה אנו פוחדים?'
'אהבה', אמר המאסטר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גנגהג'י
|
|
|
|
|
|
|
איך נפטרים מהפחד?
|
|
|
|
|
|
|
אז אם פחד הוא לא הכרחי, אם החיים הרבה יותר טובים בלעדיו, ואם באמת אפשר להיפטר ממנו, איך עושים את זה? התשובה, כמו תמיד, נמצאת בנו ובדרך בה אנחנו מסתכלים על העולם. ג'. קרישנמורטי, לאחר שהעלה את השאלה "איך אנחנו מביאים את הפחד לקצו?", סיפק גם את התשובה:
"אם תשאלו את השאלה ברצינות רבה, במלוא הכוונה למצוא את הדרך כיצד לסיים את הפחד, אך עם הכוונה למצוא את הטבע והמבנה של הפחד, ברגע שתמצאו זאת, הפחד עצמו יגיע אל קצו. אינכם צריכים לעשות דבר בנידון".
כלומר, אם נבין את המבנה של הפחד, ואת הטבע שלו, הבנה זו תשחרר אותנו. סטיבן האריסון נותן לנו הצצה נוספת אל תוך טבעו של הפחד: "אנחנו יכולים להרגיש את התוצאה של הפחד: ההיתלות, ההיצמדות, החזרה, האזכורים. כל אלו נוצרים כתגובה לחיוניות של הרגע הזה. מה שאנחנו קוראים לו פחד הוא התרגום של אותה תנועה אנרגטית. היא מתורגמת על ידי המיינד כהשמדה. אבל אם הפרשנות הזאת תיזנח, הפחד יישאר רק כאנרגיה. אותה האנרגיה שזורמת דרך החיים, ללא דואליות".
מורים רוחניים מכל הסוגים קוראים לנו להשתחרר מהפחד, או יותר נכון להשתחרר מהפחד מהפחד, בתהליך שעיקרו הסתכלות אל תוך הפחד, בזמן שהוא עולה בנו. להיות מודעים אליו, אבל לא להזדהות איתו ולא להתייחס אליו במושגים של "טוב" ו"רע". מתוך הסתכלות גרידא, מודעות גרידא, נראה את טיבו של הפחד. את המהות שלו: תגובה של האגו למציאות המשתנה סביבו. התהליך הזה מתואר עשרות פעמים, במילים שונות ובהבדלים קלים.
את אחת ההתייחסויות המפתיעות לתהליך, שהיא טובה לא פחות מהשאר, אפשר למצוא בתוך הספר "חולית", של פרנק הרברט (שהושפע, בין השאר, ממסורת המיסטיקה הסוּפית האיסלאמית):
"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן שמביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני איוותר". ("חולית", בתרגומו של עמנואל לוטם).
פרק מתוך הספר "רק הפחד מת" של בארי לונג
|
|
|
|
|
|
|  | | טוני פרסונס | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
