 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אורן אנטין סופד לבועה שהתפוצצה בסיני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יום רביעי, 6 באוקטובר, 2004, 16:00
אני הולך לאורך החוף של ביר סוויר בסיני. מסביבי ערב רב של אנשים: זוגות עם ילדים רובצים במסעדות, לידן בחורות ממתחם בזל מורחות עוד קצת שמן, ערסים חביבים מתהפכים על הגב ומשליכים את קוביות השש בש, יהודים, בדואים, ישראלים, מצרים, אנשי היי טק וקופאיות בסופר פארם - כולם יושבים יחד ברווחים הפנויים שבין החושות למסעדות והים, עם חיוך אמיתי או לפחות הבעה נינוחה.
השאון וההמולה האופייניים לכל מקום בו מתקבצים יחד ישראלים לא נוגעים במקום הזה. קשה להסביר את זה למי שלא בילה בכפר
החושות של סיני, אבל אין ספק שהחוף, ההרים, הפנקייק, הג'וינטים והעצלנות המתוקה מצליחים להפוך את סיר הלחץ האנושי שלנו לחתלתול מנומנם. הזמן נמתח כמו מסטיק, התודעה נצמדת לרגע העכשווי, המבט והדיבור ידידותיים והמחשבות נקיות למרות כל החול שבין האצבעות של הרגליים. תחושה נדירה ונפלאה של הרמוניה בלתי אפשרית שטפה אותי. אם בנסיבות היסטוריות הזויות כלשהן היה המזרח התיכון מקום של שלום ואחווה, כך בוודאי זה היה נראה. בינתיים זה רק אי של שפיות ושלווה בטבורו של אזור מסוכסך וכואב.
יום חמישי, 7 באוקטובר, 22:00
ישבנו על החוף עם גיטרה וניגנו. בין השירים שמענו בום קטן. "פצצת אטום על ישראל" אמר קול בתוך הראש שלי. בדיחה גרועה, השבתי לו והמשכתי לנגן. מה כבר יכול לקרות בגן עדן?
כמה דקות אחר כך, מישהי ניגשת אלינו ואומרת שהיא מאוד מאוד מצטערת להביא אלינו בשורות קשות. לרגע חשבתי שאזל הסחלב, אבל אז היא אמרה שהיה פיגוע בהילטון טאבה. תודעת השבט המותקף הגיחה בבת אחת ממקום רבצה, אנשים התרוצצו סביב, הוציאו את הטלפונים מהתרמילים ועלו לחפש קליטה על גבעות מזדמנות. בזווית העין הספקתי לראות את הבועה הבלתי נראית שהקיפה את חצי האי סיני מתפוגגת ונעלמת אל עבר ההרים הרחוקים. חשבתי לקום ולרדוף אחריה, אבל האווירה העצלנית של סיני עדיין אחזה בי, אז נשארתי לשבת ולהתבונן במה שהיא השאירה אחריה. ראיתי שמים נקיים מעננים ומשובצים בכוכבים, ירח שרק החל את מסלול הטיפוס היומי שלו, וגלים קטנים שממשיכים ללחך את החוף כאילו כלום לא קרה. פיגוע במלון הילטון טאבה זה דבר נורא, שיננתי לעצמי, אבל הילטון טאבה זה כמעט ישראל. כפרי החושות נמצאים עדיין בעולם אחר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הראש אמר להישאר. וגם הלב
|
|
|
 |
|
|
|
כמה דקות אחר כך הגיעו הידיעות על הפיגועים בראס השטן. ראס השטן? ראבק, זה כבר כפר חושות שנמצא כמה קילומטרים מפה. הפחד התחיל לחלחל, אבל לעלות על מונית ולנסוע אל עבר הגבול הפקוק כשטרוריסטים מאל קאעידה מסתובבים בשטח, היה נראה לי כמו רעיון רע במיוחד. בינתיים נפוצו שמועות על פיגועים נוספים בטראבין ובשארם אל שייח. ליד המסעדה התקהלו אנשים, חלקם סוגרים חשבונות עם הבדואים כדי לזרז את העזיבה, חלקם מדווחים למשפחה בשידור ישיר מהסלולרי. רכב שהגיע לכיוון המסעדה זכה למבול מבטים חושדים. "הנה מכונית התופת שלנו מגיעה", אמר מישהו במרירות.
הבדואים נראו המומים הרבה יותר מהישראלים. הם לא רגילים לסרטי המלחמה האלה שאנחנו כל כך מתורגלים בהם. מאוחר יותר סיפרו לי כמה בדואים שהם ויתרו להרבה אנשים על חלקים ניכרים מהחשבון, ועדיין היו כמה נפשות טובות שעזבו את החושות מבלי לשלם על אוכל ולינה של כמה ימים.
יום שישי, 8 באוקטובר, תשע בבוקר
אני מוציא את הראש מהערסל ורואה חוף ריק. מסתבר שהבריחה הגדולה החלה מוקדם בבוקר, וחלום ה"חושה על החוף", שהיה כל כך רחוק ממני רק לפני יום, התגשם בגדול. אכלנו ארוחת בוקר והתעדכנו בתמונת המצב הסופית. הדעות האם להישאר או לחזור היו חלוקות. רובנו פשוט לא רצינו לחזור. לסיים חופשה אחרי יומיים עם טעם מר בפה ולהגיד תודה שאנחנו בחיים. ארני אמר שאין לו ראש להישאר ושהוא חוזר היום. הבנתי אותו אבל הראש שלי אמר לי להישאר. וגם הלב. נתתי לכל השאלות שרצו ברקע לעלות למרכז הבמה וניסיתי להדוף אותן כמיטב יכולתי:
איך אתה יכול להישאר כשלא רחוק מכאן נהרגו אנשים כמוך?
אנשים כמוני מתים במרחקים שונים ממני בכל מקום.
איך אתה יכול להישאר ולסמוך על המצרים שיגנו עליך?
כמו שאני סומך על צה"ל שיגן עלי מפיצוץ באוטובוס בארץ.
איך אתה יכול לשבת עם ערבים ובדואים כאילו כלום לא קרה?
אם הייתי מחרים את כל מי שמישהו מבני עמו ביצע פשע כלפי, לא הייתי יכול לשבת עם אף אחד, בטח לא עם עצמי.
איך תוכל ליהנות מחופש ולהיות רגוע אחרי שדבר כזה קורה?
ברור שאם הייתי רואה את הזוועה בעיניים, מקרוב, הייתי מרגיש אחרת. למזלי זה לא קרה ואני לא מוכן להרגיש אשמה בגלל שעדיין טוב לי כאן. חוץ מזה, כולם אומרים שאסור בשום אופן להיכנע לטרור. הבינלאדנים עשו הכל כדי להפחיד אותי, וכל העולם מצפה עכשיו לראות אם אני בורח או נשאר. האם אני יכול לאכזב כך את המין האנושי?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא שתיקה של מועקה, שתיקה של סיני
|
|
|
|
|
|
|
החלטנו להישאר. נפרדנו לשלום מארני, שנסע לחפש תחושת בטן נעימה יותר בעברו השני של הגבול, והמשכנו בשגרת סיני הרגילה שלנו. מכל מאות החושות של ביר סוויר, שהיו מלאות עד אפס מקום בערב לפני, נשארו רק כמה חושות בודדות מאוכלסות. חלק מהמקומות נסגרו לחלוטין, ועובדיהם הבדואים נטשו אותם ונסעו להרים. רוב "ניצולי סיני", כמו שכינתה אותנו בציניות אחת הניצולות, התקבצו בכפר חושות אחד, כדי ליצור תחושת ביטחון מזויפת אך מרגיעה. קשר של סולידריות בלתי נראה עטף את כל הניצולים ויצר תחושה של עסקים כרגיל. בהתחלה עוד חזרנו ודיברנו על הפיגועים. כל אחד סיפר למה החליט להישאר, ואחרי שהשתמשנו בכל המילים, המשכנו לדבר על דברים אחרים, ואחר כך סתם ישבנו ושתקנו, לא שתיקה של מועקה, שתיקה של סיני.
בשבת אחר הצהריים טיילתי שוב לאורך החוף הנטוש וניסיתי לעודד את הבדואים השבוזים. מי שאוהב באמת את סיני, אמרתי להם, תמיד יחזור אליה. נכון שהבועה התפוצצה לנו, כדרכן של בועות מאז ומעולם, והפיצוץ הזה כואב. נכון שסיני כבר איננה אותו גן עדן חסר דאגות שהיתה. עכשיו היא עוד מקום מקסים ומיוחד בעולם הזה, עם אנשים טובים ואנשים רעים, סכנות ומתנות, פינוקים ומוות. אני מאמין שישראלים ימשיכו לחזור לסיני כבר באביב הקרוב, כשהשמש תצא מתנומת החורף, והדגדוג הזה, של הבטחה לשלווה מיוחדת במינה, יחזור אצל כל מי שאי פעם הרגיש אותו ויודע שאין מקום בטוח באמת בעולם הזה. בינתיים אני מנסה לייצר את השלווה של סיני בתנאי מעבדה כאן בארץ. כל נסיונותי עד עכשיו, מיותר לציין, עלו בתוהו.
קישורים נוספים:
לאתר של אורן אנטין
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | אורן אנטין, מחבר הספר "בפקולטה ללימודי האושר", עוסק כיום בחקר הפילוסופיה האינטגרלית של קן וילבר | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
