 |
/images/archive/gallery/130/779.jpg ג'ון לנון.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| השבוע לפני 24 שנה נרצח ג'ון לנון. אורי לוטן נזכר בו באהבה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
10/12/2004 16:38 |
|
|
|
|
|
|
|
אם יש מישהו שמסמל יותר מכל, אפילו יותר מבוב דילן שייבדל לחיים ארוכים, את הצייטגייסט - רוח העידן - של המחצית השנייה של המאה העשרים, לנון הוא האיש למרות שאת מרבית שנותיה של המחצית הזאת הוא בילה, כמו שאומר עוד מורה-מוזיקאי גדול שהלך לעולמו, ג'רי גרסייה, מתחת לשושנים. אפילו אם מדורי התרבות עייפו מלהתעסק בו (הבּוּם הגדול יהיה מן הסתם בעוד שנה במלאת חצי יובל לרצח) לא יכול להיות מצב שבו מדור ניו אייג' יתעלם מיום השנה למותו של האיש שהיה ניו אייג' בכל רמ"ח ושסה.
אני צריך להסביר למה הוא היה ניו אייג'? אני לא חושב. מי שלא רואה את זה כמובן מאליו, לדעתי, מפספס משהו חשוב. מוזיקה היתה המקצוע של ג'ון לנון האיש. אהבה היתה המהות של ג'ון לנון הקונספט. ואני כל כך אוהב את שניהם שאפילו עכשיו, כשאני יושב ושומע את IMAGINE למען ההשראה, אני נתקף בגלים של נחת שמשכיחים ממני את העובדה שבעוד כשלוש שעות אני אמור לבקר במחלקת "על גחונך תזחל" של בנק דיסקונט בתל אביב.
את השמונה בדצמבר 1980, היום שבו המוזיקה מתה אם להשתמש בקלישאה, ביליתי בפונה. את אחר הצהריים שטוף השמש של אותו יום ביליתי בהכנות לפגישת הערב עם אושו כאשר שכני לבניין, יפני ממושקף, התפרץ לחדר בהבעה של פאניקה
(תחושה זרה מעט לתִכנוּת היפני שמכתיב התאבדות עוד לפני שהפאניקה מספיקה להתפתח) ובישר לי שאחינו הבוגר נרצח.
עבורי זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי איך פרק בחיי מסתיים. מבחינה מוחשית, אני חייב להודות, הרגשתי הרבה יותר אבוד בלי ג'ון מאשר בלי אבא שלי שעזב את גופו עשר שנים לפני כן. אולי משום שאבא שלי נתן לי את החיים, בעוד שג'ון נתן לי בגיל מאוד צעיר, שלוש עשרה, את המשמעות. והיתה אולי משמעות מיוחדת לעובדה שהדבר נודע לי דווקא בהודו. בשורה התחתונה מי שהביא אותי להודו היה ג'ון לנון. כשהביטלס נסעו להודו בפעם הראשונה, הרבה לפני שנסיעה כזו הפכה לחובה, כל מה שידעתי על הודו היה שהיא קיימת. היו כל מיני אזכורים מצחיקים-גזעניים של הודו בשירים כמו "בּוּם בּוּם די בּוּם" של פיטר סלרס וסופיה לורן מהסרט "המיליונרית", או כמעט-שריפתה של שירלי מקלין בגרסה המוסרטת של "סביב העולם בשמונים יום" שציירו את הודו כמקום די מפגר. בארץ הטרֶנד הזה ממשיך עדיין, אגב, בפרסומות בטמבלוויזיה, אבל יש לקוות שמתישהו גם הם ילמדו. לנון, תמים שכמותי, גילה לי לראשונה שהודו היא מקום חשוב שאוצר של ידע טמון בו, וזה רק אחד הדברים שלמדתי ממנו, מה שעושה אותו בסופו של דבר למורה הרוחני האמיתי שלי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'ון ויוקו
|
|
|
 |
|
 |
|
האמת לא רשומה בטאבו של אף אחד
|
|
|
 |
|
|
|
למעשה הכל התחיל ב-31 באוגוסט 1967, ביום שבו הלך לעולמו אמרגנם של הביטלס ברייאן אפשטיין. באותו יום גורלי השתתפו הביטלס בפעם הראשונה בחייהם בסדנת מדיטציה טרנסצנדנטלית בהדרכת המאהארישי מאָהֶש יוֹגי בעיירה בנגור, וויילס. במסיבת עיתונאים מאולתרת לרגל מותו של ברייאן, הושמעו לראשונה באוזני מיליוני אנשים במערב כמה מילים שנכנסו ללקסיקון האנגלי ובעקבותיו לשפת העולם המערבי כולו. מדיטציה, גורו, אושר פנימי, הארה. המאהארישי עצמו תפס מקום מכובד בשורת התהילה שעד אז אוכלסה רק על ידי ספורטאים וכוכבי רוק או קולנוע, והפך לסופרסטאר הרוחני הראשון בעולם.
מאוחר יותר, ב-1968 אני חושב, ניסה ג'ון ללמד אותי שיעור נוסף בלמידה, שיעור שלקח לי כמה שנים טובות להפנים. השיר "סקסי סיידי" שהופיע באלבום הלבן של הביטלס, הוקדש למי שאז כבר היה האֶקס-גורו שלו, היה אמור ללמד אותי שהאמת איננה רשומה בטאבו של אף אחד. גם אם מי שאומר אותה נשמע משכנע, וגם אם מה שהוא נותן/מוכר עושה טוב, אין החלטה של בית המשפט גבוה לצדק או לאי-צדק הקובעת שזו האמת וכל השאר הוא שטויות או במילה בוטה יותר - שקר.
לנוון עצמו לא תמיד ידע להבחין בין אמת ושקר. הוא חיפש מפלט לנפשו המיוסרת בסמים קשים ואלכוהול ושכח לכמה שנים שאהבה היא כל מה שצריך. בסופו של דבר אהבה היא גם מה שהצילה אותו. יוקו החזירה אותו מלוס אנג'לס לניו יורק, והזכירה לו מה באמת חשוב. את שנותיו האחרונות בילה המצ'ואיסט שהפך לפמיניסט בתור עקר בית (תפקיד שהייתי ממלא ברצון לו היה לי הכסף שלו) וכשקטעו יריותיו המתועבות של מארק צ'פמן את הסיפור, היו ג'ון ויוקו שקועים בזוגיות מושלמת למרות, ואולי בגלל, שהוא היה בן ארבעים והיא כבת חמישים.
ואם כבר ג'ון, פשוט אי אפשר שלא להזכיר את החלק הנשי שלו יוקו. ביחד הם היין-יאנג האנושי המושלם, וכל מי שמלעיז על יוקו עושה זאת מתוך קנאה או מתוך דעה קדומה שהיא אחראית בצורה כלשהי לפירוק הביטלס. אם הביטלס היו חכמים מספיק כדי להמציא את עצמם אין לי ספק שהם גם ידעו לפרק את הביטלס בעצמם. יוקו היא אשה גדולה מהחיים. לא פלא שג'ון היה חולה עליה.
יוקו גם אחראית לשינויים החשובים ביותר שעברו על ג'ון והפכו אותו מכוכב הרוק מספר אחת לאיש העתיד שמת, לדאבוננו, לפני שהעתיד הגיע. למען האמת הוא הגיע וכשזה קרה גילינו שהוא בסך הכל הווה.
כשאני מביט אחורה, עם תוספת התבונה שהתווספה או לא התווספה לי מאז חדר לנון לחיי באדיבות הלחשנית מרדיו רמאללה, אני יכול לראות איך דברים שפעם נראו לי כתרגילים בבדיחות הדעת שהיו בעצם קריאת תגר על הממסד, נראים לי היום כשיעורים של ממש בהוויה אמיתית, כנה ונקיה. ולא חסרות דוגמאות.
זוכרים את הצילומים מהמיטה בהילטון של אמסטרדם? ג'ון ויוקו תחת הפּוּך, מוקפים בשמיכות עם שלטים על שלום ואהבה? זוכרים את השלטים Merry Christmas War is Over? זוכרים אותם עירומים על עטיפת התקליט Two Virgins?
הבילוי במיטה למען השלום לא הביא את השלום, וכמעט שום דבר מחזונו של לנון לא התגשם. אבל זהו בדיוק השיעור. את הלקחים של לנון אני חוזר ולומד, ולפעמים אפילו מיישם דווקא במאורעות שהוא לא תיאר לעצמו (ואולי כן) שיקרו, ועוד בשידור חי. חשבתי עליו כשנפלה חומת ברלין, חשבתי עליו ב-11 בספטמבר (אולי בגלל הקשר המיוחד שלו עם ניו יורק) נזכרתי בו כשרבין נרצח. כל הדברים האלה קשורים זה לזה. קראו לזה מלחמת בני אור בבני חושך או איך שתרצו, אבל אין כמעט אבסורד פוליטי או הווייתי שלנון לא נגע בו באחד משיריו. גם העיסוק הכמעט אובססיבי שלו בעצמו הוא שיעור בהבנה עצמית. ובכל מקרה, אין ספק שהעולם קצת פחות יפה בלעדיו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
