 |
/images/archive/gallery/223/427.jpg
איור: אמליטה ברדו  |
|
|
|
|
| "את הסיפור על בני שלקה בהתקף שיגעון קשה והחלים ממנו כעבור חצי שנה בלי תרופות, בלי אשפוז ובלי פסיכאטרים, אני חייב לספר", אומר מנחם בן. "למען האנושות" |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מנחם בן
|
|
|
|
|
|
|
|
כל הבוקר ההוא עד הצהריים עבדו אצלנו פועלים בחצר על חיבור הבית הפרטי שלנו לרשת הביוב של המועצה המקומית. זה היה היום השלישי והאחרון לעבודתם. עד אז היינו "בלתי מחוברים". דהיינו, היו לנו שני בורות ספיגה (דמתקרא "ג'ורות" ), שהתמלאו אחת לכמה חודשים או במקרה הרע אחת לכמה שבועות ופלטו סביבם ברדיוס כזה או אחר את נוזלי הביוב. מאוד לא נעים. ואני זוכר שאמרתי לעצמי
באותו בוקר, עם הההתחברות לצינור הביוב הכללי, שאולי ההתחברות הזאת מסמנת איזושהי פתיחה חדשה בחיינו, איזשהו תום עונש, כי בורות הביוב די הציקו לנו במשך השנים. ודווקא אז, באותו בוקר, זה קרה. נפטרנו אמנם מהעונש הקטן של בורות הביוב, אבל נחת עלינו העונש הגדול ביותר בחיינו: הבן שלנו השתגע. והרי זו אחת המכות שכתובות בתורה: "יכך אלוהים בשיגעון ובתימהון הלבב".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מנחם וישראל דוד (קוקי) בן
|
|
|
 |
|
 |
|
קוקי , ראשית 2000
|
|
|
 |
|
|
|
את הסיפור הנורא בראשיתו והנפלא באחריתו על בני האמצעי, קוקי (שמו האמיתי: ישראל דוד), נער מקסים בן 15 וחצי, שלקה בהתקף שיגעון קשה (מסוג סכיזופרני הבפרני-קטטוני, למתעניינים בשמות), והחלים ממנו להפליא כעבור חמישה חודשים וחצי, בלי תרופות ובלי אשפוז ובלי פסיכיאטרים, אני חייב לספר. למען האנושות. למען מיליוני האנשים הנתונים במעגל התרופות הפסיכיאטריות ההרסניות בלי מוצא. בני החלים ללא כל תרופה פסיכיאטרית מסוג כלשהו. ולמען המיליונים הנכלאים בכפייה או מתוך רצון בבתי משוגעים. בני לא אושפז כלל. ולמען הנכפתים לסד של מכות חשמל. ולמען הנידונים למתן זריקות שבועיות או דו שבועיות. ובני פטור מכל זה, תודה לאל. למען כל אלה אני כותב, בראשית שנת 2000, תוך שאני כמעט מפר את זכותו של בני לפרטיות, תוך שאני כמעט פוגע בחוק להגנת קטינים, תוך שאני כמעט מתעלם מחוק הסודיות הרפואית. כמעט, כי בכל זאת הדברים מתפרסמים בהסכמת בני ובאישורו. ותוך שאני יודע כי חשיפת המצב הפסיכוטי שלקה בו בני, עלולה לפגוע בעתידו בצורה חמורה, למנוע ממנו גיוס לצה"ל, למנוע ממנו שורה שלמה של עבודות, כי זה דין הסכיזופרנים, או ליתר דיוק מי שאובחנו רשמית כ"סכיזופרנים" בישראל. חמורה מכל, נוראה מכל, אבל גם לא ממשית למעשה, היא האפשרות הסיוטית שבני יאושפז בכפייה בעקבות הסיפור הזה. כי לכאורה חשפתי סכיזופרן סמוי הזקוק להשגחה פסיכיאטרית, דהיינו, למתן תרופות על פי מעקב רפואי כפוי.
אבל למרבה האושר (נכון לעכשיו, ראשית שנת 2000) בני לא אובחן אף פעם באופן רשמי כ"סכיזופרן", ולמעשה לא אובחן כלל על ידי פסיכיאטר כלשהו, למרות שהתייעצנו עם פסיכיאטרים, בלי נוכחותו. נמנענו מלחשוף אותו בתקופה הקריטית לעיני פסיכיאטר כלשהו, משום שחששנו כי הלה יפעיל את סמכותו החוקית לאשפז אותו בכפייה. לכן גם, מבחינה חוקית, אי אפשר לפגוע בו, משום שרשמית לא אובחן כ"סכיזופרן", ותיקו הרפואי כולל רק בדיקות מוח תקינות לגמרי שעבר. אף על פי כן, חשיפה זו שלו, עכשיו, כרוכה בסיכון. ובכל זאת, נדמה לי שאינני רשאי למנוע מן הקוראים את האינפורמציה החיונית הזאת.
בני קוקי לקה בכל תופעות השיגעון האפשריות. קודם כל, ולפני הכל, הוא היה מנותק לחלוטין, כמין אוטיסט, במשך חמישה חודשים וחצי. כמעט אי אפשר היה ליצור איתו קשר. והוא היה במצבי דיבור קדחתניים, שנמשכו שעות וימים שלמים, ופעם אחת הוא כמעט לא הפסיק לדבר במשך 36 שעות. והוא דיבר מתוך הזיה עם אנשים שברא מתוך מוחו או מתוך זכרונו, בלי שנמצאו לידו. והוא היה גם במצבים קטטוניים. שתיקה מוחלטת. קיפאון מוחלט בתנוחה אחת. והוא היה במצבי עליצות בלתי מובנים, מזמר שעות, וצוחק מתוך משהו בלתי מובן מתוכו. והוא גם היה בעונות דכאוניות שנמשכו שבועות. ובימים מסוימים לא שלט בהפרשותיו ועשה פיפי במיטה, או תוך כדי הליכה, במכנסיים. ואולי לא הייתי יכול להגיד את כל זה אלמלא אהבתי את הנער המקסים הזה עד כלות. כלומר, שום דבר דוחה בו לא ממש דחה אותי, מעבר לדחייה הפיזית הספציפית והמיידית מן ההפרשה. וכן, היו גם כמה וכמה מקרים שבהם חצה פתאום בריצה שגעונית את הכביש, בין מכוניות דוהרות, ובנס לא נפגע.
לא, אינני חושב שהיה מדובר בנסיונות התאבדות (הוא לא ניסה דרך התאבדות אחרת) אלא בדחף שגעוני, כמו כל שאר הדחפים שהניעו אותו באותם חודשים, כאילו משהו או מישהו מכוון אותו מבחוץ או מבפנים, בלי שיש לנער שליטה עליו. וכדאי לומר מיד משהו עקרוני: השיגעון, על פי הבנתי, הוא מחלת גוף ולא "מחלת רוח", כפי שנוהגים להגדירו בטעות. מתוך הניסיון הממושך שלי עם השיגעון שלקה בו בני, אין לי ספק שלא מדובר בשום "מחלה נפשית" (ספק אם יש דבר כזה) אלא בכעין אירוע מוחי מתמשך ומצב מוחי ועצבי וגופני, הנובע ממחסורים מסוימים או מעודפים מסוימים בחומרי גוף מסוג ויטמינים או הורמונים, על רקע תזונה משובשת או עודפי סוכר או משהו מסוג זה. דברים שאפשר לגלות על פי רוב בבדיקת דם מפורטת מאוד. אצל קוקי, בבדיקת דם מאוחרת מדי שערכנו לו, כשלושה חודשים וחצי לראשית ההשתגעות, התגלה חוסר בוויטמין בי-12 וכן תת סוכר גבולי בדם, שני עניינים שאוזנו אחר כך באמצעות דיאטה מסוימת וויטמינים. וכאן כדאי להדגיש שדווקא כשהפרנו את הדיאטה, ודווקא כמה שבועות לאחר שהפסיק לקחת ויטמינים, דווקא אז נרפא לפתע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השיגעון פורץ
|
|
|
|
|
|
|
בדיוק בערב חנוכה, או ליתר דיוק, בעיצומו של נר ראשון של חנוכה, בערב הראשון של החג. כלומר, לאו דווקא הוויטמינים הביאו לריפויו ולאו דווקא הדיאטה, שהרי עובדה היא שקוקי החלים על רקע הפרה מוחלטת שהפרנו במשך כמה שבועות את כל מגבלות האכילה שהוטלו עליו על ידי רופא הוויטמינים. נס ההחלמה עצמו אירע דווקא על רקע אכילת סופגניות, שאליהן השתוקק ושאותן הכין בעצמו בערב החג. וזו היתה הפעולה התפקודית הראשונה שעשה לאחר כל חודשי השיגעון, וזה היה הסימן המובהק הראשון לחזרתו לשפיות, יחד עם הדיבור הענייני שדיבר במהלך ההכנה. כאמור, שבועות לפני ההחלמה כבר חדל לקחת את הוויטמינים, ולמעשה חדל מכל מגבלות האכילה שהטלנו עליו בעצת רופא התזונה, שאיתו התייעצנו. אבל עדיין היה אז משוגע, קדורני ונואש. עד שככה פתאום בערב חנוכה החלים, בפתאומיות מוחלטת, במהלך כמה שעות. ואני חוזר עכשיו שוב למה שקרה.
זה התחיל ככה. ברגע מסוים צילצל הטלפון (כן, הוא תמיד מצלצל ברגע מסוים), וקול בלתי מוכר שהזדהה כ"אבא של נועה, בת מהכיתה של קוקי", סיפר לי סיפור כעוס מאוד. מתברר שקוקי, בן ה-15 וחצי אז, בא לבקר את בתו נועה בביתם. אלא שנועה ישנה אז אצל חברתה רוני. וזה מה שקרה אחר כך לדברי אבא של נועה: קוקי הלך לביתה של רוני וביקש לראות את נועה, אלא שאמא של רוני הסבירה לו שהבנות ישנות. קוקי התעלם מן ההערה ואיכשהו התחיל לעלות לחדר הבנות. שם פתח את הדלת, הסיר את השמיכה מעל הבנות ואמר להן בקדחתנות דברים תוקפניים, מין האשמות משונות על שימוש בסמים ודברים כאלה. הבנות היו מזועזעות, גם מן ההתפרצות לחדרן, גם מן הדיבור המעליב והתוקפני והמפחיד. נועה בכתה וטילפנה לאביה. לכן טילפן אלי האב הכועס, כדי לתבוע ממני הסברים והתנצלות, ולומר לי שאילו הוא היה בבית, העניין היה מסתיים הרבה יותר גרוע.
מכות? משטרה? אני הייתי כמובן מזועזע למדי מן הדיווח על התנהגותו של קוקי, גם בהיבט הפלילי שלה. מין פלישה לבית פרטי, חדירה לחדר בנות והסרת השמיכה מעליהן, תוך כדי האשמות תוקפניות. עדיין לא חשבתי במונחים גלויים ומפורשים על שיגעון ממש. עדיין לא ידעתי מה זה. אלא שקוקי לא היה בבית, כשאבא של נועה טילפן נזעם. הוא יצא השכם בבוקר, מסתבר, ועדיין לא חזר. השעה היתה קרובה לצהריים. טילפנתי לכמה חברים שלו בניסיון לאתר אותו, עד שהגעתי לחבר בשם גיא שאמר לי שקוקי טילפן אליו בבוקר, ואמר לו כל מיני דברים משונים ומבולבלים. אז כבר התחיל לחלחל בי חשד כבד, אבל עדיין לא מנוסח במונחים פסיכיאטריים ספציפיים. בכל זאת, התחלתי לחשוד שבני השתגע. ואני חייב מיד לומר עליו כמה דברים: הוא נער חכם להפליא וגם תלמיד בעל כמה תחומי הצטיינות, בעיקר בתנ"ך; הוא היה ספורטאי מצטיין, כדורגלן מעולה בקבוצת הכדורגל של ילדי עירוני אשדוד. נער יפה, תמיר, מוצק, כחול עיניים, אך במידה רבה בלתי ניתן לריסון. כזה הוא היה לפני פרוץ השיגעון, וכזה הוא חזר להיות לאחריו (למרות שאת קבוצת הכדורגל נטש מאז).
חזרה לשרשרת אירועי ההשתגעות שהתפרצה ב-18 ביוני 99'. בעשרת הימים שקדמו לאותו יום הבחנתי אמנם בהתנהגות חריגה של קוקי, אלא שלא הבנתי מה אני רואה. הוא דיבר ברצפים גדולים ובלתי מובנים בחלקם על עניינים חברתיים שונים, וכבר זה היה מוזר כשלעצמו. קוקי לא נהג לשתף אותנו בענייניו החברתיים או האישיים, והנה כשנסענו אל הים שבת קודם לכן, בעודנו שרועים על החוף, הוא דיבר דיבורים ארוכים, משונים, מבולבלים, על התלבטויותיו החברתיות. כשאמרתי לו שאני לא מבין מה הוא מדבר, ושינסה לדבר בצורה יותר ברורה, הוא איכשהו גער בי במילים בנוסח "אבא, אתה לא מבין שום דבר", או משהו כזה. אני ייחסתי את זה, ואת עצם העובדה החריגה ששיתף אותי בענייניו החברתיים, לאיזשהו הלך רוח התבגרותי-רומנטי מבולבל שהוא נתון לו, ופשוט הנחתי לזה. הייתי גם מוטרד מן השינות הממושכות שקוקי ישן באותם ימים. מין שינות שהתחילו אחרי הצהריים ונמשכו עד הבוקר למחרת. לכן חשדתי בו שאולי הוא התנסה באיזשהם סמים, אבל כששאלתי אותו, השתכנעתי שפשוט לא היה שום דבר כזה. בהקשר זה אמרתי לו אז, או בהזדמנות אחרת, כי לדעתי כמה מחבריו התנסו בסמים, אלא שהם מסתירים את זה ממנו. קוקי לא קיבל את זה, ככל הזכור לי, אבל מסתבר שהעניין חילחל בו, והתפרץ אחר כך בדברים שאמר לנועה ולרוני בחדר השינה שלהן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
קוקי חזר כאמור בצהריים המאוחרים של אותו יום, בסביבות השעה שתיים. מה שבלט בעיקר היה סוג של נתק שאפשר היה לזהות בו, מעבר לנטייתו הטבעית לא לשתף פעולה עם שאלות ששואלים אותו, ולסתום ולא לפרש. אבל היה מדובר במשהו עמוק בהרבה: מין ריחוף, מין נתק. כשהסברתי לו (עדיין אפשר היה להסביר לו משהו בשלב המוקדם ההוא) שאבא של נועה עלול להתלונן עליו במשטרה, הוא הגיב בחשש שפוי מסוים והסכים להתנצל בפניו. ואכן, טילפנתי לאביה של נועה, והוא הופיע בחברת שכן, אביו של חבר מידידיו של קוקי. אני דיברתי והתנצלתי. קוקי ישב שותק וסביר לכאורה, אבל עיניו היו במקום אחר. אחר כך הואיל להשמיע איזשהו משפט התנצלות, שנשמע מעט כמו דקלום,כשמה שבלט בו בעיקר היה שוב הנתק הרגשי שבו נאמרו הדברים ואי מיקוד המבט על המדברים איתו. ובכל זאת, עדיין נהג קוקי באותן שעות צהריים ואחריהן במעטפת התנהגות חיצונית סבירה למדי, בעיקר בהשוואה לתאוצת השיגעון שגברה עליו בלילה שאחר כך. אמנם תוך כדי שיחת טלפון עם חבר כלשהו, הוא התפרץ בכעס נוראי על חבר קרוב אחר שהיה לידו והאשים אותו כי הוציא את דיבתו רעה באוזני הידיד הטלפוני, אבל אותו חבר קרוב ונבון הגיב בסובלנות, ולקראת הערב אף שיכנע אותי שקוקי יכול ללכת איתו למסיבה כלשהי. אלא ששעה אחרי שהלכו לאותה מסיבה קיבלתי טלפון מבוהל מאותו חבר. קוקי נהג, לדבריו, בשיגעון מוחלט. הוא הסתער באופן שגעוני על קעריות הבמבה והביסלי. הוא אחז בידה של הנערה המארחת והוביל אותה לחדר האמבטיה. מין דברים כאלה. התנהגות שגעונית ממש.
אני כבר לא זוכר את שלבי המהלך השגעוני הראשוני לדיוקיהם. להלן תפזורת מקרית של אירועים זכורים מן הימים הראשונים: הנה קנינו, למשל, לקוקי, יומיים-שלושה אחרי התפרצות השיגעון, משקפיים חדשים במסגרת כחולה (קודם הוא סירב להרכיב משקפיים, למרות קוצר ראייה מסוים). כעבור ימים אחדים, ואולי עוד באותו יום או למחרתו, מעך קוקי את המשקפיים. אחר כך התחיל השלב הקטטוני המפחיד. קטטוניה היא קפאון תנועה, וקוקי היה שוכב במיטתו דקות ארוכות בלי להחליף תנוחה, וכשהיינו מרימים לו למשל את היד, היד היתה נשארת מורמת, עד שהורדנו אותה. והיו תנועות התזזית המוטרפות, בשעות אחרות. קוקי היה מסובב את זרועו בתנועות מעגליות מהירות ומוטרפות או מטלטל את גופו ואת איבריו בתנועות שגעוניות אחרות, כמגרש שדים מגופו. ולעתים התקשה בהליכה. הייתי מקים אותו מהמיטה, והוא היה מתנודד באיטיות אל חדר הטלוויזיה. ולעומת זאת, היה מפגין בימים אחרים כוח פיזי בלתי נלאה. היינו יוצאים לטיול רגלי, והוא היה מפליא בהליכה מהירה, ללא כל התעייפות. ולפעמים היה פוצח בריצה אדירה. לא היה שום סיכוי להשיג אותו, אלא שבסוף מהלך המרוץ שלו היה קופא בתנוחה כלשהי. למשל, עם יד מונפת למעלה. וכך הייתי מוצא אותו כשהצלחתי להדביק את המרחק שנוצר בינינו. אבל חמור מכל ומר מכל היה הנתק שלו.אי אפשר היה לדבר איתו כמעט בכלל. מקסימום ענה לפעמים ב"כן" ו"לא" על שאלות טריוויאליות.
לעומת זאת, היה שר במשך ימים שלמים ומדבר בלי הפסקה במשך ימים אחרים. פעם אחת נשאר ער כמעט 36 שעות, ולא הפסיק כמעט לדבר עם עצמו, למעשה עם נפשות הזויות, במשך כל השעות האלה. עיקר הדיבור היה שיחות עם חברים ומכרים מתוך חייו. חברים, חברות, מורים, מורות,נערי כדורגל ששיחקו איתו בקבוצה,מאמנים.אינספור נפשות שעם כולן דיבר ועל כולן הגיב. הדיבור התנהל הרבה פעמים ככה: קוקי דיבר אל נפש זו או אחרת, ואז השתתק והקשיב ככל הנראה למה שאותה דמות אומרת לו בתוך ראשו, והוא היה מהנהן או צוחק באושר ומגיב בדיבורים אינסופיים. ואחר כך באה תקופת הדיכאון. רביצה דכאונית במיטה, ימים שלמים. ולפעמים גם פיפי במיטה, בלי שהבחין כמעט, ולפעמים הבחין וכעס על עצמו, והיינו מחליפים את הסדינים ואת בגדיו. ואני זוכר איך שאלתי אותו קצת שאלות בחשבון. כמה זה שלוש כפול שלוש, למשל. והוא היה עונה. עד שבא שלב שהוא לא ענה. או שענה בשגגות מפחידות, כאילו להפחיד אותנו שבינתו נלקחה ממנו כמעט לגמרי. והייתי שואל אותו כמה זה ארבע ועוד אחד, למשל, והוא היה מסוגל לענות לי: עשר. הייתי בפחד גדול אז. ובחלק מן התקופה הדכאונית הוא גם השמין פתאום, כי נכנס לאיזשהו מהלך אכילה, אחרי שבועות עם מעט מאוד אוכל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"גם בלי אינטליגנציה מכוכב אחר אני יודע שאני חי כמו אידיוט"
|
|
|
|
|
|
|
ופתאום, מרוב רביצה דכאונית במיטה, צצה לו מין כרס קטנה (שאותה היטיב לשטח לחלוטין בתום תקופת השיגעון, ושוב חזר להיות הנער הרזה שהיה). ואני עוד זוכר רגע לוהט קסום אחד. באיזשהו יום שישי בצהריים, אם אינני טועה, חזרתי הביתה, ומצאתי את קוקי עם אמו, אחיו ואחיותיו, והם מדווחים לי שהוא פתאום התחיל לדבר בשפיות. מרוב אכילת רימונים. הוא אכל עוד ועוד רימונים ופתאום התחיל לדבר. שוב. בקולו מאז. היינו כחולמים, מין רגע שבו נפתחו השמים. אז מה? עסיס רימונים בכמויות הוא המפתח? יכול להיות. אבל אחר כך זה כבר לא עזר. אחרי שינה של כמה שעות, קוקי חזר לשגעונו ולנתק הקודם. והייתי הולך לטייל איתו, והוא פתאום היה בורח בריצה אדירה, וכעבור כמה קילומטרים הייתי מוצא אותו שוכב על המדרכה. ופעם הביאו אותו שוטרים, שמצאו אותו שוכב באמצע הכביש ברחוב צדדי, לאחר שברח ממני באיזושהי הליכה משותפת שלנו. והייתי לוקח אותו, לפעמים לבד, לפעמים עם בתי הגדולה, לשדה חרוש, חרוץ תלמים קשים, ויושב איתו במכונית, כשרגליו יחפות. ידעתי שהוא מועד לבריחה, ורציתי להקשות עליו את הריצה. והוא אכן טס וברח ברגע מסוים, אבל נעצר כעבור מרחק מה בגלל קשיות התלמים החדים, למרות שתמיד היה בעל אי רגישות מסוימת לכאב. והיו עוד כל מיני קטעים כאלה.
לאורך כל החודשים הראשונים להתקף השיגעון שלו נהג קוקי לשיר. בקול זמרה רהוט לגמרי, שפוי לחלוטין, בעודו משוגע לחלוטין, כמו מגמגם שיודע להפסיק לגמגם רק כשהוא שר. שירים מופלאים ממאגר הזיכרון שלו. שירים של מיכה שטרית, שירים של ברי סחרוף, שירים של מיטל טרבלסי. וחלק מן המילים היה בעל משמעות עצומה, מרעידה, למצבו השגעוני. המנון השיגעון שלו היה שיר של מיכה שטרית שעליו חזר קוקי שוב ושוב. באופן מפתיע, כיכב השיר הזה אחר כך גם במודעות הענק של רשת ג' שבהן צוטטה אהבתו הגדולה של שלמה ארצי למיכה שטרית. ארצי ציטט בדיוק אותן שורות של מיכה שטרית שהבן שלי לא הפסיק לשיר בחלק מימי שגעונו: פעם יכולתי לבלוע כדור ארץ שלם רכבתי על אופניים כשהידיים באוויר פעם הייתי חיה רעה ואת היית מותק פעם חייתי באמת ועכשיו, מה עכשיו, מסמרים ונוצות ציפור שלא עפה שוב ושוב שאלתי את עצמי אם קוקי מבין עד כמה השורות הללו מתארות את מצבו, את מה שקרה לו. שוב ושוב קיוויתי שזהו איזשהו מבע אינטליגנטי שלו לעצמו, בשעה ששום מבע אינטליגנטי אחר לא בקע ממנו, והוא נראה תפוס לגמרי לאיזשהו שד שהשתלט עליו.
כן, כמו מיכה שטרית בשיר הזה, גם קוקי, בני הנפלא, היה ילד נטול פחד: "רכבתי על אופניים כשהידיים באוויר". גם קוקי יכול היה "לבלוע כדור ארץ שלם" בעוצמת החיוניות שלו. ועכשיו, בשגעונו, הוא היה "ציפור שלא עפה". הייתי בעלבון חיים עמוק. והיו גם שירים אחרים, נפלאים מאוד, כמו השיר הבא של מיכה שטרית מאותו תקליט, שיר על איש בודד מאוד: אלף שנות אור ביני ובין האיש מהכוכב שממול שעה וארבעים דקות ביני ובין מישהו מעבר לגבול אני אפילו לא מכיר את השכן שגר קומה מעלי. . . שזה עשרים מדרגות בדיוק. מין בדידות שכזאת. גם בלי אינטליגנציה מכוכב אחר אני יודע שאני חי כמו אידיוט וגם אם אלף חלליות ירחפו מעלי תמיד אהיה איש בודד מאוד. אלף שנות אור ביני ובין הקוסם מארץ חוץ ורק דקה ועשרים שניות לפני הפיצוץ אני אפילו לא מכיר את עצמי גם אחרי ארבעים דקות של טיפול . . . פעם פרויד, פעם יונג, פעם פרויד. פעם יונג. מין בדידות שכזאת. איזה מילים נפלאות. ואיזה דיוקים שכמו משיקים למצב הסכיזופרני: "גם בלי אינטליגנציה מכוכב אחר/ אני יודע שאני חי כמו אידיוט". ואיך הוא ידע להגיד את החלליות שמרחפות מעליו: "וגם אם אלף חלליות ירחפו מעלי/ תמיד אהיה איש בודד מאוד".
אלף חלליות ריחפו מעל ראש הבן שלי, והוא חי כמו אידיוט בחודשים ההם. ללא ספק. והיה גם ברי סחרוף הגאוני. גם הוא ניקב במילים שלו את קצה הנפש וכמו ידע הכל, וקוקי לא הפסיק לשיר אותו: חלליות רודפות אחריך חלליות קוראות לי לחזור חלליות להיות או לא להיות וגם מילים מפורשות, מדהימות באינטואיציה שלהן, על שיבה למציאות: על נהר אספירין ישבנו במקומות המוכרים לא שומעים לא רואים כאילו אנחנו אוויר עוד מעט ייגמר הסרט בקרוב המציאות התמונה מטושטשת והצליל לא ברור האם על הבן שלנו דיבר ברי סחרוף? האם על עצמו? והאם "בקרוב ייגמר הסרט", וקוקי יחזור למציאות? ואיך זה שהוא יודע לשיר דווקא את זה? כל אלה היו שאלות מענות וטעונות תקווה וייאוש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
הבן המשיך בנתק המוחלט שלו. אי אפשר היה לדבר איתו. הוא היה נתון לשגעונו. ושר ושר ושר. גם את מיטל טרבלסי, שאותה לשם שינוי אני גיליתי לו (כלומר, אני קניתי את התקליט לאחר שהוקסמתי ממיטל טרבלסי במופעיה ברדיו ובטלוויזיה סביב חגיגות החמישים למדינה). ובני שר בקול נפלא, בדייקנות מוזיקלית טבעית, גם שירים מתוך אחד התקליטים היפים ביותר והנידחים ביותר שהופיעו אי פעם בעברית: "נשאר לי שיר" של מיטל טרבלסי. "ובדיבור שלך אלי אתה אילם", שרה מיטל טרבלסי, ובשיר אחר היא אומרת (וקוקי חזר ושר את זה): לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן איזה עולם נפלא הוא היה בונה אלה היו שלושת התקליטים העיקריים ששמענו במהלך החולי: "מסמרים ונוצות" של מיכה שטרית, "נגיעות" של ברי סחרוף, "נשאר לי שיר" של מיטל טרבלסי. אלה אהובי לעד. כל מי שבני אהב במהלך שגעונו, אני אוהב לעד. וכמה ריגש אותי שהבן שלי שר את שירי המשוררים שברי סחרוף שר. שירים של אלתרמן. שירים של אבידן. כן, ברי סחרוף שר את "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן ואת "לוליטה" של אבידן ("לוליטה גדוליתא/ לבוא היום? / עוד לא קנית לי/ סרט אדום/ עוד לא בנית לי/ וילה שחורה/ לוליטה גדוליתא מה קרה? / מדוע לפתע/ ללא אות מוקדם/ מישהי מתה/ על שפת הים" וגו'). אלמלא החודשים האלה עם הבן שלי בשגעונו לא הייתי מגלה את נפלאותו הגדולה של הפזמון הישראלי. נטינו לזלזל במצעד הפזמונים, והנה יצאה ממנו שירה גדולה. וקוקי לא הפסיק לשיר בחלק מן הימים. חלק אחר היה דכאוני ושותק, עד שפחדנו שאולי איבד את הדיבור. ופעם היה איזה יום שלם או יומיים שניסינו לחלץ ממנו מילה. מילה אחת. רק מילה אחת. כדי שלא נשקע לגמרי בפחד.
בסוף הוא אמר משהו. מילה או שתיים. ופעם אחרת כל כך רציתי שישיר משהו מתוך כל השירים האלה, שקודם לא הפסיק לשיר, ופתאום, בתקופת הדיכוי האילמת (שבאה אחרי תקופת העליצות של השיגעון), חדל לגמרי. בסוף הוא שר משהו. שמתי את התקליט של מיכה שטרית, והוא שר איתו או משהו כזה. וזו היתה נחמה גדולה לרגע. עוד לא הכל אבוד. וכן, היתה גם הקריאה בתנ"ך. מילדותו ידע קוקי להקריא תנ"ך ברהיטות נהדרת. בעלייה שלו לתורה הוא שר מקסים את פסוקי התנ"ך. ולאורך חודשי שגעונו, שוב ושוב, הוא חזר והקריא מן התנ"ך. פרקים, קטעים, פסוקים. וכשנכנס לשתיקה הדכאונית האיומה שלו (מין דיכאון גוף מוחלט, משהו שקשה לתאר. לא דיכאון מן הסוג הדכדוכי שלנו. משהו גופני מובהק זה היה אצלו), הייתי מתחנן אליו לפעמים להקריא משהו מן התנ"ך, ולפעמים הוא נענה והקריא. וגם זו היתה נחמה גדולה. מוארת. גם הקול שלו השתנה בימים מסוימים. כשחשבנו שאולי איבד את הדיבור, הוא פתאום התחיל להקריא משהו, וקולו היה דעוך ואחר, לפעמים מוקטן ומכווץ עד שכמו נעלם ונאלם. ולפעמים בכל זאת היה קורא ברהיטות, אבל קטעים הרבה יותר קצרים.
ואז הפסיק ולא יסף. ולפעמים לא נענה בשום אופן ולא הקריא דבר ולא דיבר ולא הוציא הגה. ופחדנו מאוד. היינו בחרדה וביאוש מוחלט בחלק מן הימים. עד למרפא הגדול ההוא בערב חנוכה. אחרי חמישה חודשים וחצי קשים עד אימה ועד דיכאון ועד אובדן תקווה, אירע הפלא. בערב חנוכה, בכעין נס חנוכה, הלך קוקי והחלים להפליא.כעבור ימים אחדים,כתום חופשת חנוכה, חזר לבית הספר.שד השיטיון שהיכה בו ושיטה אותו והביא אותו לרמות חמורות של השתטות והשתגעות, כמו נעלם מגופו ומנפשו.והנער,בני הנפלא,חזר לפכחונו המוחלט,אף כי עברו עוד כמה חודשים עד שהתאפס לגמרי גם מבחינת התנהגותו, הפרועה אמנם לפעמים, אבל הנהדרת, הפיקחית, הליצנית, שופעת החיוניות והמבודחות. כי הנער הזה היה תמיד, וכך הוא גם עכשיו, בעל הומור מיוחד ונדיבות נפשית מיוחדת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קוקי בהתפרצות שיגעון. מטלטל את איבריו כמגרש שדים מגופו
|
|
|
|
|
|
|
תרופות? שטויות
|
|
|
|
|
|
|
למי שלא ראה אף פעם מקרוב מצב של שיגעון, או מה שקרוי בשפה הפסיכיאטרית "התקף פסיכוטי", ייאמר כי אפשר להשוות את מצבו של המשתגע, נניח, למצבו של אדם המדבר מתוך דמדומי חום, כשחומו עולה ל-41 מעלות או משהו כזה. ולך תדבר עם אדם כזה על תסביכי ילדותו או על משהו אחר מתוך המילון הפסיכולוגי. פשוט, אין עם מי לדבר. האיש נתון לשגעונו. כלומר, לא מדובר בכלל בבעיה פסיכולוגית אלא בבעיה גופנית מובהקת. כשהתפרץ השיגעון אצל קוקי, לא ידעתי בתחילה מה זה. בתחילה שמעתי עדויות מפי כל מיני עדים להתפרצות השיגעון שלו, ואחר כך, כשראיתי אותו, הבחנתי בהתנתקות שלו, אבל לא ידעתי לתת לזה שם. טוב שעלה אז בדעתי לפתוח ספר פופולרי שכתבה עדנה גחטן בשם "דוקטור, אני חולה - ספר המחלות", שבו משיבים רופאים בכירים לשאלות על המחלות הנפוצות. הספר העממי הזה היה בביתי, ופתחתי אותו בפרק על "הנפש". והנה , בסעיף "סכיזופרניה" מצאתי את התשובה הראשונית למה שראו עיני: "סכיזופרניה: אחת ממחלות הנפש הקשות. פוגעת בדרך כלל באנשים צעירים בגיל היצירה והפריון. מבנה האישיות נפגע לזמן רב, ולא תמיד חוזר למצבו התקין לאחר ההתפרצות. זוהי מחלה ארוכה, לעתים כרונית, ובעקבותיה יוצאים החולים לתקופות ארוכות ממעגל החיים המשפחתיים, החברתיים והמקצועיים. המחלה תוקפת כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה, כלומר מדובר במחלה שכיחה הרבה יותר מאיידס או ממחלת ניוון השרירים".
רבים טועים לחשוב שסכיזופרניה ופיצול אישיות הן מחלה אחת. ההבדלים בין המחלות תהומיים. בסכיזופרניה קיים פיצול בין האדם לבין הסביבה, אבל אין פיצול אישיות. המחלה מאופיינת בהפרעות חשיבה ובתפישת המציאות. הפרעה בתהליך החשיבה נגרמת כשמשתבש הסדר המוסכם עלינו לחשיבה. פתאום אין קשר בין נושאי החשיבה, או שהקשר לא נכון. יש גם קפיצה לנושאים אחרים. כשיש הפרעה כזו, החולה מתחיל לייצר מחשבת שווא שאינה הולמת את המציאות. הפרעה בתוכן החשיבה נובעת מהפרעה בתפישת המציאות, ואחד הביטויים לכך הוא ההזיות. ההזיות הן הזיות שמיעה: החולה שומע קולות שמעליבים אותו, מאיימים או פוקדים עליו. איך פורצת המחלה? יש כמה דרכים. לעתים הפריצה היא איטית ולעתים היא חריפה. פריצה איטית מתאפיינת בירידה הדרגתית בתפקוד. למשל, קשיים בריכוז או ירידה דרסטית בציוני התלמיד. ואיך נראית התפרצות חריפה? פתאום, או לכאורה פתאום, מתחיל האדם להתנהג בצורה שונה. מחשבות שווא כמו רדיפה, גדלות ורעיונות מוזרים לגבי המציאות או דברים מסוג זה שוטפים אותו. במצב כזה יש גם הזיות, והאדם מגיע מהר מאוד לטיפול או לאשפוז, כי התנהגותו חריגה מדי". עד כאן ציטוט חלקי מתוך ספרה הבסיסי של עדנה גחטן. תודה לה ותודה לעשרות הספרים והמאמרים הנוספים שקראתי בהתמכרות בכל אותה תקופה. חלקם מדויקים, חלקם שגויים להפליא, אבל כולם השכילו אותי להבין את עומק הטעות והעיוות בגישה הרפואית והטיפולית הנפוצה ביחס לשיגעון למינהו.
כן, אצל בני קוקי זה היה ללא ספק מה שהמומחה הפסיכיאטרי של עדנה גחטן הגדיר כ"התפרצות חריפה", מה שקרוי "מצב פסיכוטי": דיבורים הזויים וקדחתניים, תנודות גוף שגעוניות, התנהגות שכאילו מוכתבת מבחוץ או על ידי איזשהו שד פנימי היושב בתוך הנפש. אין פלא כי בתרבויות מסוימות מזוהה השיגעון עם כניסת שדים לגוף או כניסת "דיבוק", ולכן הדרך היחידה בעיניהן לרפא את השיגעון היא להוציא את השדים החוצה. כל מי שראה מצב שיגעון פסיכוטי מקרוב, יודע עד כמה הדימוי הציורי הזה מתבקש מאליו: שדים נכנסו לתוך הנפש, וצריך להוציא אותם משם. בספרה של גחטן נאמר עוד, מפי אותו פסיכיאטר בכיר, כי "הטיפול התרופתי מאוד מרכזי, ובלעדיו אין סיכוי שתחול הטבה בסימפטומים של המחלה". אתם שומעים? "אין סיכוי" להתרפא בלי תרופות. ככה כתוב בספר וברוב הספרים הרפואיים האחרים. ואני אומר לכם: שטויות. אפשר להתרפא להפליא, והרבה יותר טוב, בלי תרופות. הרי זה עיקר הלקח שאני בא לספר לכם עליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
פרופ' א.ו, אחד הפסיכיאטרים הבכירים שקיימתי איתם שיחת התייעצות (בלי שראו או אבחנו את קוקי עצמו, שהרי לא רצינו כאמור לחשוף את הבן שלנו לסכנת אשפוז כפוי), אמר לי: "כבר לא רואים בימינו מקרים פסיכוטיים בלתי מטופלים". כלומר , מקרה פסיכוטי שלא טופל בתרופות כבר בשלב הראשון של הפסיכוזה (מצב השיגעון) הוא עניין נדיר כל כך בימינו, בעולם המערבי, עד שתיאור מפורט של מקרה כזה, כפי שאני מנסה לעשות כאן, הוא עניין בלתי מוכר, שיכול אולי ללמד את הרופאים, ובעיקר את הציבור, כמה דברים שהם אולי אינם יודעים. כמה דברים בסיסיים מאוד. למשל, ששיגעון היא מחלה עם התחלה, אמצע וסוף. ממש כמו שפעת, אם כי בהבדל משפעת, כאן מדובר במחלה ממושכת מאוד שיכולה להימדד בחודשים ארוכים. ככלל, כשאדם לוקה בהתקף שיגעון קשה ממש, כפי שלקה בו קוקי, הוא מגיע מהר מאוד לאשפוז פסיכיאטרי ולמתן תרופתי מיידי או לזריקת הרגעה אוטומטית. כי התנהגותו הופכת חריגה ומסוכנת במידה המחייבת פיקוח צמוד עליו.
הטיפול התרופתי האינטנסיבי אמנם ממתן את הפסיכוזה, היינו, את גילויי השיגעון, אבל הצרה היא שטיפול תרופתי זה עצמו מזיק לדעתי לעצם הריפוי, ומלווה לפעמים בתופעות לוואי קשות מאוד. אלא שכל הפסיכיאטרים שהתייעצתי איתם המליצו לי לאשפז את בני מיידית ולתת לו טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי, וזאת בלי קשר לשאלה מה מהות המחלה המדויקת שלקה בה. במהלך חמישה וחצי חודשי מחלתו, קראתי עוד עשרות פרסומים, מאמרים וספרים בעניין זה, ובכולם ביקשתי למצוא תשובה לשאלה מרכזית: מהי המחלה שלקה בה? זה גם מה ששאלתי את הפסיכיאטרים, שנטו לשער שמדובר במה שקרוי "סכיזופרניית נעורים", אבל לא שללו גם אפשרויות אחרות. רק מאוחר יותר הבנתי עד כמה ה"הגדרות" לסוג השיגעון המדויק לא חשובות בכלל, אבל במהלך חודשי מחלתו עסקתי בכך בלי סוף: מהו בדיוק סוג השיגעון שלו. הסימפטומים שלקה בהם התאימו להרבה הגדרות ותוויות רפואיות, ולכן שאלתי את עצמי שוב ושוב, יום-יום, שעה-שעה: האם זו סכיזופרניה? האם זו מאניה? האם זו מאניה דיפרסיה? האם זה דליריום? האם זה שיטיון? האם זה דליריום מלווה בשיטיון? כל אחת מהאפשרויות הללו עלתה מן הספרים ומן הסימפטומים שאפיינו את חוליו של קוקי, אבל שני הפסיכיאטרים העיקריים שהתייעצתי איתם (פרופ' א.ו, שגבה תשלום ניכר עבור שיחת התייעצות איתו, וד"ר ט, ידיד נעורי, שנתן לי ייעוץ צמוד חינם) הבהירו לי חד וחלק שבכלל לא חשוב להגדיר בשלב זה מה בדיוק סוג המצב הפסיכוטי שבו הוא נתון. כי במצב פסיכוטי פשוט נותנים כדורים אנטי פסיכוטיים, ולא חשוב מה מוצא הפסיכוזה. אבל אני ידעתי כמה דברים על התרופות האנטי פסיכוטיות ועל השפעותיהן הקשות עד הרסניות.
בספר "ריפוי ספונטני", למשל , מצוטטים נתונים שהובאו בכנס פסיכיאטרי בארצות הברית, שעל פיהם "25 מיליון בני אדם ברחבי העולם סובלים מפגיעות שכליות מתמשכות בגלל השימוש בתרופות אנטי פסיכוטיות, הקרויות גם 'ארגיענים חזקים' או 'משאננים'". גם זכרתי היטב את ספרו של וויליאם סטיירון, "חשיכה נראית", שבו תיאר איך תרופות מסוימות, תרופות דווקא, הביאו להשתגעות קיצונית שלו. כמובן גם זכרתי איך הדעיכו התרופות הפסיכיאטריות את דוד אבידן, וזכרתי גם אמן נוסף, ידוע, ואיך נראה כשיצא מבית החולים הפסיכיאטרי שבו אושפז בכפייה. ראיתי אותו יושב ב"כסית" והוא נראה אז כניצול אושוויץ, עיניו כמו היו מיואשות במדבר שממה ריק. וזכרתי גם מה היה מצבה של אמי מנוחתה עדן, כשלקתה בשיגעון כלשהו בשנותיה האחרונות (לדעתי, בגלל תת תזונה שנקלעה אליה בזיקנתה ובבדידותה, ולא מחמת מחסור כספי). עקב אחת מהתפרצויותיה רשם לה הרופא את התרופה האנטי פסיכוטית הלידול, ואמי הפכה להיות, עם נטילת התרופה, לזומבית כמעט מושלמת. זכרתי את זה וזכרתי דברים נוספים ועדויות נוספות, ולכן רציתי להימנע ככל האפשר ממתן תרופתי כלשהו לבן שלי. זאת ועוד: כל הספרים הפסיכיאטריים מאשרים כי התרופות האנטי פסיכוטיות אינן מרפאות אלא רק ממתנות את התסמינים הפסיכוטיים. גם הפסיכיאטרים יודעים שהטיפול התרופתי הוא בסימפטומים של החולי, ולא במחלה עצמה. משמע: הנתק, השסע הנפשי, המנתק את האדם מן המציאות (וזו מהות השיגעון, כפי שהכרתי אותו באמצעות הבן שלי) לא יחלוף בהשפעת הכדורים, אבל החולה יהיה פשוט ניתן לשליטה. המשתולל לא ישתולל; המתקשה להירדם, יירדם; הצועק, יפסיק לצעוק; אבל הנתק הנפשי הבסיסי יישאר, וכשתחול הפוגה במתן התרופות, יחזור השיגעון להיות קשה כשהיה, ואולי אף קשה יותר. עד שתבוא הפוגה טבעית או הפסקה טבעית במצב הפסיכוטי. לכן התעקשנו, אשתי ואני, לא לתת לבן שלנו כל תרופה פסיכיאטרית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השגחה, אהבה, אמונה
|
|
|
|
|
|
|
חמישה חודשים וחצי היינו נתונים ללחצים בלתי פוסקים, בעיקר מצד אחד הפסיכיאטרים שהפגיע בנו שוב ושוב לאשפז את קוקי מיד ולתת לו תרופות פסיכיאטריות ללא שיהוי. גם אותנו אכלו הספקות מפעם לפעם: האם נכון אנחנו עושים כשאיננו נוהגים בדרך כל הארץ ואיננו מביאים את קוקי לאשפוז?
מה הביא לעניות דעתנו לריפוי הטבעי והשלם של קוקי? הנה תמצית מסקנותינו.
1. הימנעות ממתן תרופות. עצם ההימנעות מתרופות ומאשפוז אפשרה למחלה למצות את עצמה ולחלוף, על פי העיקרון הפשוט והידוע, שהגוף מרפא את עצמו. אם נתייחס לפסיכוזה כאל סוג של חום, הרי כידוע הפחתת החום באמצעות תרופות מורידות חום (המקבילה למתן תרופות אנטי פסיכוטיות) מונעת לפעמים מן הגוף לרפא את עצמו. וממש כשם שהחום עצמו, כטענת הטבעונים, משמיד את חיידקי החולי, כך התקף השיגעון עצמו מתעל את עצמו באמצעות ביטויים שגעוניים (כגון תנודות גוף שגעוניות, שבני, בהשתגעו, חזר עליהן שוב ושוב), או מילוליים (כגון דיבורים קדחתניים ובלתי פוסקים,הידועים בפסיכיאטריה כ"יעף מחשבות", גם בזה התנסינו עם קוקי בהרחבה), או הזייתיים (שוב ושוב ראינו את קוקי נתון להזיותיו ומדבר עם חברים מתוך נפשו, בלי שמישהו מהם היה נוכח לידו). כך , באמצעות טלטולי הגוף, ההזיות, הדיבורים הקדחתניים, מתעלת הפסיכוזה (או שד השיגעון) את עצמה ויוצאת החוצה בביטוייה השונים. אבל כשאנחנו מדכאים באמצעות תרופות אנטי פסיכוטיות את יכולת הגוף לבטא את הפסיכוזה שלו, אנחנו כמו משמרים ומקפיאים בתוך הגוף את הפסיכוזה שהוקהתה. כלומר, שד השיגעון נשאר בתוכנו במקום שיתועל וייצא החוצה. לכן, לפי הבנתי, הכלל הראשון בטיפול בשיגעון הוא הימנעות ממתן תרופות נוגדות שיגעון.
2. השגחה מתמדת. כמובן שכשלא נותנים תרופות אנטי פסיכוטיות, צריך להשגיח על החולה הפסיכוטי בלי הפסקה, 24 שעות ביממה. כי מעשיו והתנהגותו, כשהוא נתון לשגעונו, בלתי צפויים לחלוטין. הוא יכול להרוס, לשבור, לצאת עירום החוצה, לקפוץ מול מכונית נוסעת, לשכב באמצע הכביש. בכל המעשים האלה התנסינו עם קוקי. כדי לשמור על חולה פסיכוטי צריך כמה אנשים שישמרו עליו בתורנות. כשהחולה נרדם ממש וישן ממש, אפשר לקחת סיכון מסוים ולהרשות לעצמנו להירדם, לא לפני שנעלנו את דלתות היציאה מן הבית. במקרה שלנו, מי ששמר על קוקי בעיקר היה אני ואחותו הגדולה, בתי הנפלאה אביגיל. גם אשתי הנפלאה שלומית שמרה ככל יכולתה (היא גם טיפלה כמובן בעניינים הדחופים האחרים של הבית). כדאי מאוד מטבע הדברים להקיף את החולה באהבה מוחלטת. זה מה שאנחנו עשינו במשך כל תקופת חוליו. הקושי ביחסים איתו (ובא קושי גדול, שארך עוד כמה חודשים) חל דווקא לאחר ההחלמה. אבל זה כבר סיפור אחר בתחום אחר. מי שרוצה להימנע מאשפוז, ואיננו יכול להיעזר בבני ביתו, כדאי שייקח עזרה חיצונית, ככל שהוא יכול. מישהו שפשוט יישב ליד החולה, וימנע ממנו להזיק לעצמו או לאחרים. אין תחליף אחר לאשפוז פרט להשגחה צמודה. וכך צריך להמתין חודשים עד לריפוי שבוא יבוא. מי שאיננו יכול להשגיח בעצמו על המשתגע, או להפקיד אחרים על השגחתו, חייב למסור את המשתגע לאשפוז. כי אין ברירה אחרת.
3. בדיקות דם. עניין חשוב מאוד הוא בדיקות הדם. חשוב לקחת מן החולה דגימת דם ולבקש לערוך עליה את כל הבדיקות האפשריות. וכשלוקחים דגימת דם, חשוב לעשות עליה בדיקת בי-12, בדיקת סוכר, בדיקת אבץ, ניאצין ועוד ועוד. לאור תוצאות בדיקת הדם יש לתת, בהתייעצות עם רופא תזונתי, תשובה תזונתית לחוסרים שהתגלו. מדובר בוויטמינים ובדיאטה מתאימה הכוללת הרבה מאוד ירקות ופירות. תמיד הרבה פירות וירקות. תמיד פעילות גופנית רבה ככל האפשר, כמו הליכות. זה תמיד נכון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מסקנה חמישית: אלוהים
|
|
|
|
|
|
|
4. דיאטה וויטמינים. ד"ר ק' שאיתו התייעצנו בשלב שבו הבן היה נתון כבר לדיכאון גופני עמוק, לאחר תקופת עליצות גופנית נמרצת ושגעונית שנמשכה כשלושה חודשים, הציע לנו דיאטה מסוימת כדי לאזן את המחסור בבי-12 ואת תת הסוכר בדם. ואכן פעלנו על פי הוראות הוויטמינים והדיאטה במשך חודש בערך, אבל ברגע מסוים, כשראינו שהעסק לא מתקדם, הפסקנו. וכאמור, דווקא שבועות לאחר הפרת הדיאטה קוקי החלים. עם זאת, נדמה לנו שאכן תקופת הדיאטה והוויטמינים הובילה אותו לאכילה נכונה יותר, כי כתוצאה מן הדיאטה החמורה שמנעה ממנו הרבה דברים (כולל לחם, בשר ודברי חלב) נכפתה עליו אכילת ירקות ופירות מרובה, ואין טוב מזה. וכך התייצב בסיסו הגופני, מה שהוליך בסופו של דבר להחלמה. אגב, את החוסר שהתגלה אצלו בבי-12 מילאנו באמצעות גלולות ויטמינים תת לשוניות הנמכרות היום בכל בית מרקחת או סופרפארם. אין צורך בזריקות.
5. אלוהים. ולבסוף, כמובן, מדובר בעצם בנס גדול, אלוהי, שקרה לנו. ועובדה שזה קרה בנר ראשון של חנוכה, כי "נס גדול היה פה". ואני מאמין באלוהים לגמרי, ובשלב מסוים, כשקראתי ב"סיפור פשוט" של עגנון על הירשל שהשתגע ועל שנהוג לקרוא פרק ג' (או ה') בתהילים במצבים כאלה, גם אני קראתי באמונה מוחלטת ובמתיקות מוחלטת את פרק ג' בתהילים, בתפילה להתרפאות בני הנפלא, ואין ספק שגם זה עזר ואולי בעיקר זה, כי התנ"ך הוא אלוהי לגמרי, כפי שאני יודע מזמן. בוודאות מוחלטת. ואלוהים שומע לתפילות, אם יש בהן טוהר. ויש עוד משהו שאולי מסביר חלק מן העניין: אני עצמי, אבא של קוקי, התנסיתי בחיי בלא מעט סמים, לא מעט פעמים. ולכן הכרתי את חוויית השיגעון הפנימי מקרוב, למרות שתמיד השתלטתי בסופו של דבר על ההזיות המסוממות, לפעמים אחרי כמה רגעים של פחד מוטרף. השיגעון איננו זר לי, ולכן הוא לא נראה לי זר גם כשהתרחש אצל בני.
למעשה, חוויית חיי המרכזית היא טריפ האל-אס-די הראשון שלקחתי ב-18 ביולי 69' ומסעות האל-אס-די שבאו אחר כך. והנה, במסעות האל-אס-די שלי חוויתי הזיות פסיכ דליות בתוך המציאות והמוח. אמנם הממד הפסיכ דלי איכשהו נעלם מן הטריפים של העשורים האחרונים, ככל שהתנסיתי בהם, אבל גם היום מקיימים הטריפים את הממד העדני והמואר והתענוגי שלו. תמיד אמרתי לעצמי למראה השיגעון של בני, שהוא חווה דברים מסוימים שאני חוויתי בתוך מסעות האל אס-די שלי, למרות שהוא עצמו לא לקח שום טריפ ולמרות שהזיותיו היו כנראה תוקפניות או מטלטלות הרבה יותר ממסעות האל-אס-די שלי. אבל אני שלקחתי את האל-אס-די כאל אס-די, כלומר כסם שצריך להיזהר בו, ידעתי מראש באיזשהו אופן לא להשתגע ממנו. משום שכל מה שחוויתי נראה לי מראש כחלק מהשפעת הסם, ולכן (על פי רוב, לא תמיד) לא התבהלתי מדי מן הרגשות וההזיות של עצמי. לעומת זאת, בני קוקי הותקף על ידי ההזיה בלי כל התראה מוקדמת ולכן פחד מן השיגעון של עצמו. ייתכן אפילו שחלק מן השיגעון מתלבה וגואה בגלל הפחד מן השיגעון. אדם חווה חוויות הזיוניות מסוימות, אומר לעצמו, בנוסח ישעיהו הנביא, אוי לי כי נדמיתי, ועצם הפחד הזה מעורר בו טראנס של השתגעות, שקשה אחר כך לחזור ממנו למציאות מרוב שהוא מטיל את המשתגע הרחק מעצמו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
אחזור על הלקח העיקרי בעיני: בכל שלבי המחלה והריפוי פעלנו תמיד על פי הבנתנו שלנו, ומסקנות הבנה זו היו תמיד שונות מן המסקנות שביקשו המומחים שנסיק. אמנם התייעצנו עם רופאים פסיכיאטרים, רופאי עצבים, פסיכולוגים, רופאים, וכן עם אנשים שעברו ניסיון דומה והתנסו בהתקפים פסיכוטיים, בתרופות, באשפוזים. אבל בסופו של דבר, לא היה מומחה אחד שפעלנו על פי דעתו ועצתו בשלמותן. עובדה: לא שמענו לשני הפסיכיאטרים שהציעו לנו לאשפז אותו. לא שמענו לפסיכולוג שביקש לקבלו לטיפול. שמענו רק באופן חלקי וזמני לרופא הדיאטיקן שטיפל בו בשיטת ויטמינים ודיאטה קיצונית. גם לא שמענו לאזהרות אחרות. פעלנו על פי מיטב הבנתנו ורגישותנו בכל אחד מהשלבים, גם אם הדבר היה בניגוד מוחלט למה שהציעו הרופאים והמומחים.
אני חייב לצטט בהקשר זה קטע המופיע בספרו של הרופא הטבעוני הגדול ד"ר רוברט ג'קסון, "חיים ללא מחלות". כך כותב ג' קסון בהקדמתו, וכפי שתראו להלן מדובר בציטוט מתוך ציטוט: "מבטי פוגש בקרע של נייר, המונח על שולחני, בו כתוב: 'סידנהם, הרופא הגדול, אמר: אם עלי למצוא את מקור הצלחתי באיזה רצפט, הרי רצפט זה מתבטא בזה שתמיד נשארתי האוטוריטה לעצמי. אין זה אומר שתמיד גיליתי אני עצמי את הרעיונות החשובים. לעתים קרובות הייתי מנסח אותם מתוך מחשבותיהם של אחרים, לא פעם ממקורות חבויים ביותר. אולם מאחר שלא נצמדתי אל האוטוריטה ואל המסורות של אלה הקרויים גדולים, הצצתי אל תוך תוכם של הדברים'". זה בעצם כל הסיפור. להישאר נאמנים לעצמנו ולשיפוטנו, לקרוא כל מה שאפשר על המחלה, לשמוע כל מה שאפשר על המחלה. אבל תמיד תמיד להחליט בעצמנו, ולעתים בניגוד גמור לדעת הרופאים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קוקי, סוף 2004
|
|
|
|
|
|
|
את הרשומות שלעיל כתבתי בעיקרן לפני כחמש שנים, אחרי שבני החלים מחוליו, ולא פרסמתי אותן מאז. בעיקר בגלל החשש לפגוע בהווה ובעתיד של הבן, וגם משום שלא היה תוקף חוקי (בהיותו קטין) להסכמתו לפרסם את הדברים. במהלך התקופה שעברה מאז ההחלמה חזר בני לבית הספר התיכון שבו למד, השלים בגרות כמעט מלאה (להוציא גאוגרפיה או משהו כזה), חי חיים חברתיים נחמדים, וגויס לצה"ל בפרופיל 97. והרי מלכתחילה מנעתי ממנו כל מגע עם פסיכיאטרים במהלך התקף השיגעון הראשון, בין השאר כדי שיוכל להתגייס לצה"ל. והנה זה הצליח. הבן אכן גויס לצה"ל ובפרופיל 97, ותחילה אפילו זומן למבדקים לצורך גיוס לצוללות, משם נשר מיד. במשך כחודשיים וחצי היה בטירונות בהנדסה קרבית, ואז קרה משהו נורא למדי: ההתקף השגעוני חזר. הפעם היה מהלך הסיפור שונה לגמרי, וככל שהפעם הראשונה היתה נוראה, הפעם השנייה היתה נוראה ממנה, והפעם היו מעורבים בסיפור בקטעים מסוימים גם פסיכיאטרים ואשפוזים ותרופות פסיכיאטריות וסכנת חיים ממשית לגמרי, שריחפה מעל ראשו וגופו. זאת משום שלקה, בעקבות זריקה פסיכיאטרית שניתנה לו, בתסמונת הקרוייה N.M.S, או בעברית "תסמונת נרולפטית ממאירה" (למרות שאין לזה כל קשר ל"ממאירות" במובן הסרטני).
אבל גם במקרה זה בני החלים באמת (והוא החלים שוב, תודה לאל) רק לאחר שהופסקו לחלוטין כל התרופות הפסיכיאטריות למיניהן. על כל אלה אספר בכתבה הבאה, "תולדות השיגעון השני", או "מתוך השיגעון נולד משורר", שתתפרסם מתי שהוא בעתיד, ובה בין השאר על הפופולריות המטורפת של מכות החשמל בבתי החולים הפסיכיאטריים (בקושי הצלחנו למנוע מבני את המכות הללו), על סכנת המוות של תרופות פסיכיאטריות מסוימות (בני היה מאושפז עשרה ימים במחלקה לטיפול נמרץ בקפלן בעקבות זריקה פסיכיאטרית כזאת), ועל היתרון המפתיע של תרופות פסיכיאטריות מהדור הישן עם כל השפעות הלוואי הנוראות שלהן, על תרופות פסיכיאטריות מיוחצנות מהדור החדש (שגם להן יש השפעות לוואי נוראיות).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מיכה שטרית. ציפור שלא עפה
|
|
|
|
|
|
|
הפיכחון הוא הסם הכי נפלא שלו
|
|
|
|
|
|
|
אני חייב עוד לקוראים, כדוח ביניים, את סיפור מצבו, נכון לעכשיו. קוקי הוא בן 21 עוד מעט, שפוי לחלוטין, למרות התנהגויות שגעוניות מסוימות ומשעשעות בחלקן. בחור מקסים, אם גם פרוע לא מעט בהליכותיו, מלא רוח נדיבות ועליצות. עם זאת, גואות בו מפעם לפעם גם צעקנות ורגזנות בלתי נסבלות, מורשת נואלת ממני, מאמי ומסבי, אבי אמי, עוד נמשכת השושלת. כשאצלו מתווסף לכל זה גם ההיתר העצמי "להשתגע" במובן ההתנהגותי, לא הקליני. "למה? כי אני משוגע".
הוא גר בתל אביב בדירה שכורה משלו. בשנה וחצי האחרונות החליף ארבע דירות שכורות בתל אביב, כשעם חלק מהשכנים התיידד ועם חלק הסתכסך. הביטוח הלאומי משלם לו כ-2,000 שקל בחודש, קצבה המשולמת למי שמוגדרים כ"סכיזופרנים". על פי הגדרת הביטוח הלאומי סכיזופרניה מוגדרת כמחלה לכל החיים, למרות שהבן שלי החלים מזמן. בנוסף, הוא מקבל כספים מאיזשהו חיסכון שחסכה למענו סבתא שלו. אנחנו מתים כמובן שיוותר על קצבת הביטוח הלאומי ויתחיל לעבוד. השאלה היא במה. יש לי כמה רעיונות: הוא שר נפלא. אתם צריכים לשמוע אותו שר ברי סחרוף ומאות שירים אחרים שהוא מכיר בעל פה את מילותיהם (אז אולי יופיע), הוא בדרן בלתי רגיל (צריך להביא אותו לאיזשהו סטנד-אפ קומדי). אין לו שום בעיה להופיע גם בדוגמנות עירום או בסרטים פורנוגרפיים (יש לו נטיות נודיסטיות מסוימות), ולי לפחות (בניגוד לאשתי) אין שום בעיה עם זה. מעבר לכך, הוא אוהב להתעסק עם חומרי ציור וכיור ומלאכה למיניהם (אבל אין לו שום מקצועיות בתחום), והוא גם בעל כשרונות מכירה מפתיעים (במשך כמה ימים מכר עשרות עותקים של "ספר הקוסמים" שלי במדרחוב נחלת בנימין). ובעצם , הוא בחור צעיר שיכול גם לעבוד בבניין או כמוכר ארטיקים בחוף הים. למה לא? ככה שאולי יצליח פעם להתפרנס ולוותר על חרפת הקצבה מן הביטוח הלאומי. אבל כל זה לא פשוט, כמובן, וצריך לקרות. ומה שנפלא במיוחד: בשנה האחרונה הוא כתב כמה שירים יפים מאוד. אחד מהם פורסם במוסף הספרותי של "מעריב" ועורר השתאות והיקסמות נרחבות (ר' השיר).
בין השאר, הוא הופיע כמה פעמים בערבי קריאת שירה בשבזי 42 והקסים את הקהל. זה חצי שנה הוא מתגורר עם חברתו, בחורה חכמה ובעלת חוש הומור מיוחד, המבוגרת ממנו ב-13 שנה ומאוהבת בו במיוחד. עם זאת, הוא היה מעורב בלא מעט בלגנים התנהגותיים בגלל הפראות והיעדר הגבולות האופייני שלו. למשל, משהרגיש דחוק בדירת החדר וחצי ששכר, הרס את קירות חצי החדר, כדי להרחיב את חלל המגורים, מה שאכן הפך את הדירה למרווחת הרבה יותר, אבל יחייב אותו בהוצאות גדולות כפיצוי לבעל הבית, שהדבר נעשה בלי רשותו.
אבל במובן הנפשי הטהור, היינו, מצב צלילות הנפש והדעת שלו, הוא לא רק שפוי לחלוטין אלא גם במצב רוח מעולה חלק גדול מהזמן, מאושר הרבה יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. ומה העיקר? העיקר הוא שאין שום תרופות פסיכיאטריות מגעילות שהופכות אותו למשהו אחר. הוא הוא עצמו (פרט למריחואנה וחשיש מפעם לפעם, שאכן מצליחים לפעמים לערער אותו, עם כל הכיף שבעניין).
אני תמיד אומר לו שהפיכחון הוא הסם הכי נפלא שלו. כי הוא באמת בטריפ טבעי מתמיד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
