 |
/images/archive/gallery/229/684.jpg משה קרוי.
 |
|
|
|
|
| אלי אשד על חייו, מותו ותורתו של הפילוסוף ואיש הרוח הכי תמהוני שהסתובב אצלנו - ד"ר משה קרוי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אלי אשד
27/12/2004 13:34 |
|
|
|
|
|
|
|
הפילוסופים נתפסים בציבור הרחב כמי שיושבים במגדלי שן באקדמיה, דנים בתיאוריות מסובכות, כאשר השפעתם והשראתם על בני האדם שסביבם היא לרוב מצומצמת עד אפסית. רבים מהם עוסקים לרוב בניתוח קודמיהם והם אינם ידועים מחוץ למעגלי האקדמיה. בישראל ישנם יוצאי דופן בודדים בלבד: ישעיהו ליבוביץ', אסא כשר, והאיש המוזר והמעניין שבכולם - אדם בשם משה קרוי.
קרוי היה צעיר מוכשר ביותר שכבר מילדותו התבלט כילד פלא, גאון כמעט (ויש שטענו שיותר מכמעט). הוא התייתם
מאביו בעודו נער, ורוב תקופת ילדותו נשלט לחלוטין בידי אימו, מורה ומנהלת בית ספר מבריקה ודומיננטית. מסיבות שונות פיתח קרוי שנאה עזה כלפי אימו האוהבת, שנאה שכוונה לבסוף אל הרוב הגדול של המין האנושי.
את לימודי הפילוסופיה והפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב הוא סיים בהצטיינות. מוריו, ביניהם ד''ר בן עמי שרפשטיין, התרשמו ממנו עמוקות והדרך לקריירת מרצה בפילוסופיה נראתה סלולה. ההנחה הייתה שהוא יתמקד, כמו רוב המרצים בחוג, בפילוסופים כמו קאנט (שאותו קרוי שנא באופן פתולוגי כמעט והגדיר אותו ביחד עם אפלטון "כמשחית הגדול של התרבות המערבית") וקרל פופר (שאותו הוא דווקא העריץ). ואכן, כתביו הראשונים של קרוי נראו כמאשרים הנחה זאת. היו אלה ניתוחים ביקורתיים של קנט שפורסמו באנגלית. בספרים אלה, כמו THE COSCIENCE . ו-MORAL COMPETENCE שיצאו ב-1975, ו-MENTALISM AND MODAL LOGIC שיצא ב-1976 ביטא קרוי ניסיון להבין את מהותו של האדם מתוך ההנחה כי האדם הוא ביסודו יש חומרי ומצוי במציאות חללית זמנית וכפוף לחוקי טבע הקושרים חומר, אנרגיה, מרחב וזמן. עד כאן הכל היה סטנדרטי. לא משהו שעשוי היה לעורר עניין מעבר לחוגי הסטודנטים והמרצים במחלקה לפילוסופיה. עד שהוא גילה את משנתה של איין ראנד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
משה קרוי. מרצה סטנדרטי לפילוסופיה, עד למפגש עם ראנד
|
|
|
 |
|
 |
|
פעילות למען הזולת היא הרסנית מעצם טבעה
|
|
|
 |
|
|
|
איין ראנד היא סופרת ופילוסופית אמריקאית ידועה ממוצא יהודי, שברחה מרוסיה הקומוניסטית לארה"ב . שם היא החלה לפרסם ספרות יפה שזכתה להצלחה. ספריה תקפו תחילה ישירות את המשטר הקומוניסטי והחיים בו בספרים כמו " אנחנו החיים" מ-1936 שסיפר על תלאות החיים שבמשטר הקומוניסטי. ולאחריו ברומן המדע הבדיוני "הימנון" שתיאר את מאבקו של האינדיבידואל בעולם עתידני טוטליטארי שבו אין משמעות למושג "אני".
לאחר מכן פירסמה ראנד את שני ספריה הידועים ביותר "כמעיין המתגבר" ( 1943) המתאר את מאבקו של אדריכל אינדיבידואליסט באלה המנסים לפגוע ביצירתיותו, וספרה הגדול והמשפיע ביותר "מרד הנפילים" (1957) - ספר מד"ב שתיאר את מרד העשירים והיצירתיים בעולם עתידני סוציאליסטי מדכא.
כל הספרים היו שזורים נאומים אידיאולוגיים מפורטים שביטאו את השקפותיה המיוחדות של ראנד על כך שזכותו של היחיד לא לעשות דבר למען החברה אלא לעבוד למען עצמו בלבד וכי פעילות למען הזולת היא הרסנית מעצם טבעה, וכי אסור לאף אחד לכפות את דעותיו על הזולת . בעיני ראנד אין אידיאל נשגב יותר מאידיאל הפרט ולכן עליו לפתח את כל הכוחות הטמונים בו, ולמען עצמו בלבד. "חובתו הראשונה של האדם", היא חזרה וטענה, "היא כלפי עצמו בלבד".
תורה זאת קיבלה את השם "אובייקטיביזם" וזכתה להצלחה גדולה בארה"ב, במיוחד בקרב בני הנוער, עד שאלה גדלו והתפכחו. לא עבר זמן רב עד שראנד מצאה את עצמה עומדת בראשות קבוצה (למעשה מעין כת) שאותה ניהלה בעריצות אוטוקרטית כשהיא מורה לתלמידיה כיצד בדיוק עליהם לחשוב ולהתנהג.
לראנד הייתה השפעה גדולה מאוד על סופרי מד"ב כמו רוברט הינלין ובהשראתה אף הוקמה המפלגה הליברטיאנית שחברים בה סופרי מד"ב רבים.
בשלב מסוים ניהלה ראנד הנשואה רומן עם חסידה המבריק ביותר (בעוד בעלה הכנוע נאלץ לקבל זאת ב"אהבה") אולם כאשר גילתה שמאהבה בוגד בה השתוללה מכעס, פתחה נגדו במסע הכפשות וסילקה אותו מקבוצתה. הכת לא התאוששה מתקרית זאת ומתקריות נוספות שגילו את פרצופה האמיתי: פריקית לא שפויה, שתלטנית שלא היתה שונה במאומה משנואי נפשה, הדיקטטורים הטוטליטאריים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איין ראנד. אגואיסטית רציונליסטית
|
|
|
|
|
|
|
כשאדם מבריק מאוד מטפל ברעיונות שנוצרו בידי אדם מבריק פחות
|
|
|
|
|
|
|
משה קרוי גילה את ראנד לראשונה בגיל 16 אבל רק בגיל 24, לאחר שכבר קנה לעצמו שם בעולם הפילוסופיה, גילה אותה מחדש בהשראת אישתו גאולה והפעם נשבה לחלוטין בקסמה של הפילוסופית האמריקאית. הוא ראה במשנתה את "המהפכה האינטלקטואלית הגדולה ביותר בתולדות האנושות".
בתחום הפילוסופיה ראנד נחשבה לשטחית, פילוסופית ממדרגה שלישית לכל היותר. קרוי החל ללמד קורסים בנושא משנתה של ראנד, דבר שלא נשמע כמוהו עד אז במחלקה השמרנית לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב. הוא החל לפתח תורה שבבסיסה עמדה תורתה של ראנד אך הרחיב ופיתח את תפיסתה וניסח אותה בצורה טובה והגיונית הרבה מעבר למה שראנד עצמה עשתה. (מה שבדרך כלל קורה כאשר אדם מבריק מאוד מטפל ברעיונות שנוצרו בידי אדם מבריק פחות).
כעת ראה את עצמו קרוי כהתגלמות הרציונליות וטען שכל מי שמקבל את הרציונליות (כפי שהוא הבין אותה) אין לו כל קושי לפתור את התהיות הפילוסופיות הישנות. המציאות, הוא קבע, נתונה לאדם ואין מקום לתפיסות הרואות בעולם משהו החורג מיכולת ההבנה האנושית. אין הבדל בין הנפש והגוף מאחר והם חלק מישות אחת בלתי ניתנת להפרדה.
האדם, הוא המשיך וטען, פועל לקראת מטרה רציונלית. הוא מבקש להגשים שאיפות שונות ומכלכל את צעדיו לקראת מטרה מסוימת. ומטרתו של האדם היא לחיות כפי שמציעה איין ראנד - רק בהתאם למה שעושה לו טוב ועולה בקנה אחד עם הטבע של קיומו. האדם האידיאלי מבחינתו היה אדם אגואיסט רציונליסט שדואג רק לטובתו שלו, "אדם שאינו לוקח לעצמו מה שאינו מגיע לו ואינו נותן לאחרים מה שלא מגיע להם". הוא יצא כנגד רגשות האשמה של העולם היהודי הנוצרי והעלה על נס את היוונים הקדומים שלטענתו לא החזיקו ברגשות אשמה שכאלה. הוא תקף בארסיות את אפלטון, קאנט ופרויד שיצרו לדעתו את האדם האלטרואיסטי המדומה למעין "קלחת של יצרים ותשוקות".
את תורתו החדשה קרוי החל להשמיע בפורומים שונים כמו תוכניות טלוויזיה, מגזינים אינטלקטואליים דוגמת "מחשבות" ומהר מאוד נמצא שיש לו מאזינים קשובים רבים. ישראל של שנות ה-70 קצה נפשה בסוציאליזם, בעזרה הדדית ולא מעט אנשים החלו לחוש את הצורך להיטיב רק עם עצמם ולהפסיק לדאוג לשכבות הנמוכות יותר. קרוי נתן להם את הצידוק האינטלקטואלי המושלם לכך. לתורתו של קרוי נמצאו אוהדים מושבעים רבים כמו הפושע מוטקה קידר והסופר דן בן אמוץ, שהוציא לאור עבור קרוי את ספרו הראשון בעברית "החיים על פי השכל" (1975), ספר שזכה להצלחה הרבה מעבר לכל ספר פילוסופיה אחר מסוגו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזומבי הוא תא צייתני של האורגניזם הקולקטיבי
|
|
|
|
|
|
|
בספר זה הרצה קרוי בפירוט את עיקרי תורתו האגואיסטית, תוך שהוא מקפיד להבדיל בין האדם הרציונליסטי האגואיסטי יוצר הכל לבין "הזומבי", שהוא האדם הנורמלי ה"רגיל", "זה החי לפי ציפיותיהם של אחרים, המקבל את תביעות שליטיו כנתון אחרון ומובן מאליו של המציאות". הזומבי, קבע קרוי, אינו מרגיש דבר. הוא פועל כרובוט. חייו הם חיים ללא תכנון ללא בחירה, ללא שיפוט וללא רגש. הוא קיים כמערכת פיזיולוגית בלבד. מצבו חמור יותר ממצבו של חולה נפש אחר שכן הוא אינו ניתן לריפוי. הזומבי הוא מת חי. מת נפשית וחי פיזית. הוא אינו חי למען עצמו אלא הוא תא צייתני של האורגניזם הקולקטיבי.
דעותיו אלה של קרוי עוררו עניין עצום. לא מעט אנשים החלו לבטא את השאיפה לצאת מ"הזומביות" ולהיהפך לאגואיסטים רציונליים. קבוצה שלמה של "אוביקטיבסיטים" ניהלה פגישות קבועות בהן נערכו הרצאות על משנתו קרוי, שגם פורסמו במגזין בעל השם הקולע "אנוכי". קרוי היה הגורו.
הוא עצמו נתן דוגמה ומופת שרבים ראו צורך לחקות אותה כאשר החל לדרוש מאורחיו כסף עבור המים והתה שקיבלו בביתו. בהמשך, בהתאם לעקרונות האגואיזם הרציונלי, הוא סילק את אימו מביתו ואפשר לה להסתכל בתמונות של נכדתה רק תמורת תשלום. את התמונות הוא שלח לה לבסוף בצירוף חשבונית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנתנייתי מאטלנטיס
|
|
|
|
|
|
|
קרוי האמין שבאמצעות תורתו יוכל להשפיע על חיי המדינה ומשם על העולם כולו. לאכזבתו זה לא התגשם, למרות תשומת הלב התקשורתית הרבה שהופנתה אליו. הוא נשאר לא יותר מקוריוז מעניין בעיני רוב הציבור.
הדבר הרגיז אותו מאוד והוא החל להאמין שמתנהלת נגדו רדיפה מצד השלטונות במדינה. שיגעון הרדיפה האקוטי שלו התחזק עוד יותר כתוצאה מפרשה מוזרה שהיה מעורב בה. ב-1973 פנה אליו איש מנתניה וסיפר לו שהוא חבר בארגון סתרים עולמי בשם אטלנטיס שמנוהל בידי מיליונרים כמו הווארד יוז ורוקפלר, סלבריטאים כמו גרטה גארבו, אנשי מדע, כלכלנים, סופרים והוגים וכי תוכניתם היא להקים חברה חדשה בשם "אטלנטיס החדשה" ( על פי תורתה של איין ראנד כמובן) במקום נסתר כלשהו בדרום אמריקה על חורבות התרבות המושחתת הקיימת.
האיש דיווח לקרוי שהוא מועמד לחברות בארגון כ"פילוסוף הבית" והוצע לו לנסוע לדרום אמריקה בתנאי שינטוש את משפחתו בארץ ולמעשה "ייעלם". קרוי, הרציונליסט הדגול, קיבל מיד את דברי האיש ללא כל חקירה ודרישה. המחשבה שאולי המדובר במטורף או בסתם נציג של ארגון קיקיוני כלשהו לא עלתה כלל בדעתו. לאחר התלבטויות רבות הוא הודיע לבסוף לאותו איש מסתורי שהוא מעדיף להמשיך לקדם את מטרות אטלנטיס מרחוק, מבלי לנסוע לדרום אמריקה. למרות שהוא התבקש לשמור על סודיות מוחלטת הוא סיפר על העניין לחבריו דן בן אמוץ וצבי ינאי, עורך "מחשבות". כשסיפר לאיש המסתורי כי חשף את הסוד, הודיע לו הנ"ל כי ההצעה מבוטלת ואיים עליו בנקמת הארגון.
קרוי הגיע למסקנה כי מגיפת זחל טוואי התהלוכה שתקפה באותה עת את עצי האורן במדינה ושכתוצאה ממנה עצים רבים מתו בצורה מסתורית היא הנקמה של אטלנטיס בו ובישראל כולה. מת זמן קצר לאחר מכן מת בצורה מסתורית אותו איש קשר. הוא חש ברע ברחוב, נפל ומת. בנתיחה שלאחר המוות לא נמצא כל פגם בלבו. קרוי היה משוכנע שהאיש נרצח בידי אטלנטיס מכיוון שהביא לחשיפת הסוד. הוא האמין שהוא עצמו נמצא עתה "על הכוונת" של הארגון. שנים לאחר מכן, לאחר מותו של קרוי, נפוצה השמועה (שייתכן מאוד שהוא עצמו היה האחראי לה) שאנשי הארגון היו אחראים למותו ושנציגיהם רדפו אותו והזריקו לו סמים שהביאו לשיגעונו ולבסוף למותו כנקמה על חשיפת סודם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גרטה גרבו מתה בפריז
|
|
|
|
|
|
|
תוך כדי הכנת הכתבה ביצעתי חקירה קטנה כדי לברר האם היה איזשהו ממש בטענותיו של האיש מארגון אטלנטיס. בדיקה עם מומחים לנושאי קונספירציות מסוגים שונים בארץ ובעולם הראתה שלפחות על הקונספירציה הספציפית הזאת הם לא שמעו. כמובן שאם הקונספירציה אכן קיימת היא תעשה הכל כדי להחביא את עצמה ככל האפשר. גרטה גארבו עד כמה שידוע מתה בפריז ולא עברה לגור במקום מסתור כלשהו בדרום אמריקה וכנ''ל לגבי יוז והאחרים (אלא אם כן נניח שהם הוחלפו בידי כפילים).בדיקה באינטרנט לעומת זאת גילתה פרויקט מעניין מאודשל בניית מדינה חדשה על פי מיטב עקרונות האובייקטיביזם באזור אוקיאניה לא רחוק מניו זילנד. גם אם לא זה הוא הפרוייקט שעליו דיבר קרוי, הרי שהוא ככל הנראה מבוסס על הנחות דומות והדמיון הוא בהחלט מפתיע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קרוי הופך לסיינטולוג נלהב
|
|
|
|
|
|
|
ב-1975 החליט קרוי לעזוב את ישראל ויחד עם אשתו ובתו עבר לאוסטרליה. בסוף ספרו "החיים על פי השכל " כתב: "ספר זה הוא ברכת הפרידה שלי ממדינת ישראל . ישנם מעט מקומות בעולם שתושביהם סבלו עד כדי כך בשל משטר המגלם את כל העקרונות נגדם לחמה איין ראנד".
זמן קצר לאחר שהגיע לאוסטרליה גילה קרוי כל מיני סתירות בתורה הרציונליסטית של ראנד. הוא החל להשתכנע יותר ויותר כי יש עולם רוחני עליון כלשהו, למרות שמבחינת ראנד היו כל אלה הבלים מיסטיים. הוא מצא סתירות בין מהותם הרוחנית של גיבורי ראנד והמטפיזיקה החומרית שעליה בנתה את הפילוסופיה שלה. את הפתרון לשאלות מציקות אלה הוא מצא בסיינטולוגיה. הסיינטולוגיה היא דת שנוצרה בידי סופר המד"ב ל. רון האבארד, הטוענת שבראשית היו ישויות כל יכולות שלהן קורא האבארד ה"תיטאנים". אלה עסקו בבריאת והשמדת יקומים כרצונם אך לבסוף גילו שהקיום הוא משעמם מאוד כאשר אתה כל יכול. כתוצאה מכך הם הגבילו את עצמם במכוון להיות יצורים חומריים ושכחו שהם למעשה ישויות כל יכולות. מטרתה של הסיינטולוגיה היא לעורר מחדש את התיטאן החבוי בעזרת שורה אינסופית של קורסים.
קרוי הפך לסיינטולוג נלהב, ממש כפי שהיה בעבר רנדיסט נלהב, והפך את ביתו באוסטרליה למרכז סיינטולוגי. את דעותיו הסיינטולוגיות החדשות הוא ביטא בספר חדש בעברית שעורר תדהמה בקרב מעריציו בארץ "הוכחות לקיומה של הנשמה" (1981).
הספר בנוי כדיאלוגים בין סוקרטס שמייצג את דעותיו החדשות של קרוי לבין דמות אובייקטיביסטית מספריה של ראנד, פרנסיסקו, המייצג את דעותיו הישנות. בספר זה קבע קרוי שלקיום החומרי יש בסיס - הנשמה או התודעה – וכי היא נצחית ומחליפה גופות וזאת בניגוד לקביעתו כי הגוף והנפש הם שני היבטים של ישות אחת. קרוי היה משוכנע כי עלה בידו להוציא את מרצע הנשמה (או התטאן במינוח הסיינטולוגי) מחביונה בתוך "האני" באופן שכל אדם הנאמן לתבונתו לא יוכל שלא לקבל את דעתו.
אין ספק שזהו הספר המעולה ביותר שנכתב אי פעם מנקודת השקפה סיינטולוגית והוא עולה לעין ערוך מבחינה פילוסופית ומחשבתית על ספריו של האברד עצמו.
בישראל הספר עורר ויכוחים רבים וחסידיו האובייקטיביסטים, שעבורם עניין הזהות בין הגוף והנפש היה מהותי ביותר, נטשו אותו כ"מי שירד מהפסים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רון ל. האברד
|
|
|
|
|
|
|
קרוי מתנער מהסיינטולוגיה
|
|
|
|
|
|
|
ב-1979 קרוי עזב גם את הסיינטולוגיה. הוא הגיע למסקנה שהאבארד סטה מהמסלול הנכון מאחר שהגביל את התעלות הנשמה לשמונה דינמיקות בלבד. כמו כן הוא טען שהעולם אינו יכול להיות בריאה מוסכמת של הרבה נשמות תיטאניות שהרי בריאה כזאת מחייבת תקשורת וכיצד תיתכן תקשורת בין כל הישויות האלוהיות האלה שתביא להסכמה כזאת?
בהמשך הגדיר קרוי את הסיינטולגיה כארגון שניסה בתחילת דרכו לחשוף את האמת אך נכבש בידי "כוחות החושך". את ספרו "על הנשמה" הוא תיאר כספר "טריוויאלי" שעוסק בדברים לא חשובים. קרוי התחיל בחיפושים אחרי משהו חדש שיסביר את החיים, היקום וכל השאר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סאי באבא
|
|
|
|
|
|
|
קרוי מתחיל להתעניין בגורואים הודיים
|
|
|
|
|
|
|
קרוי נטש את סופרי המד"ב, את ראנד ואת האבארד. הוא הקים מכון לחשיבה חדשה שבו הרצה על פילוסופיה תוך שהוא מפנה את תשומת ליבו למזרח הרחוק. הוא החל להתעניין בכתבים של גורואים הודיים כמו שאנקארה ושרי אורובינדו אבל יותר מהכל בגורו סאי באבא הוא גורו הודי שטוען כי הוא התגלמות האלוהות עלי אדמות ובעל יכולת לבצע נסים כמו החייאת מתים ויצירת דברים יש מאין.
קרוי השתכנע מטענותיו והצטרף לכת שלו למשך זמן מה. בתקופה זו הוא הגיע למסקנה שהעולם נוצר מתודעה אינסופית שהיא אנרגיה וכוח אינסופיים . בתוך אינסוף זה יש אינסוף של מהויות. הביטוי האולטימטיבי של המהות האבסולוטית הזאת היה לדעת קרוי סאי באבא.
את דעותיו החדשות הוא ביטא בספרו "מעבר ליש ולאין: הרציונליות שבמיסטיקה" (1987).
בספר זה הרס קרוי את כל מה שבנה ב"חיים על פי השכל " והראה כי לאמיתו של דבר איננו יכולים להכיר ולהבין את המציאות דרך החושים ובאמצעות עיון רציונלי. העולם הוא כולו אשליה, כפי שטענו הוגים הודיים מאז ומעולם, והתודעה היא המהות האמיתית המסתתרת מאחורי המסכים האשליתיים של מרחב הזמן והחומר.
אם כן, בגלגול הנוכחי של קרוי, כל מה שנשאר מהאובייקטיביזם של "החיים על פי השכל " הוא האמונה ברצון חופשי. אבל גם אמונה זאת תיעלם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שרי אורובינדו
|
|
|
|
|
|
|
אלוהים הוא השטן
|
|
|
|
|
|
|
קרוי נטש גם את סאי באבא ואף הגדיר את דבריו כשקרים מתועבים והסביר שהצלחתו נובעת מכך שכוחות החושך מסייעים לו.
ב-1984 הוא נסע לארה"ב שם עסק בסיאנסים ובגירוש שדים מאנשים הסובלים ממחלות שונות. בברקלי הוא העביר סדנאות של טרנספורמציה תודעתית שעוסקת בחיסול מתחים פסיכו פיזיים ובהגדלת עוצמתם האישית של המטופלים. ואז החל להתעניין בתורה חדשה - הגנוסטיקה.
הגנוסטיקה היא תורה קדומה שקיימת לכל המאוחר מהמאה הראשונה לספירה ושורשיה הם כנראה יהודיים ופרסיים. היא קובעת שכל ההיסטוריה היא מאבק נצחי בין כוחות האור והחושך, כאשר עולמנו נשלט בידי כוחות החושך שמתבטאים באל התנ"כי שהוא התגלמות הרשע ושיובס לבסוף על ידי אדון האור שהוא נעלה עליו.
פגישה של קרוי עם אדם בשם צ'פלון שהחזיק בתורות גנוסטיות שכנעה אותו שכאן מסתתרת האמת האמיתית והעליונה. קרוי הפך לגנוסטי ולחבר בכת של צ'פלון, מה שגרם לסכסוך בינו לבין אשתו שפחדה מהכת המוזרה, ומסיבות מוצדקות בהחלט. לבסוף היא נרצחה בידי הבעל של בתם, שגם הוא היה חבר בכת, בנסיבות שנשארו בלתי ברורות עד היום.
קרוי מצא שבאוסטרליה איש אינו מגלה בו ובתורותיו, שנעשו מוזרות יותר ויותר, עניין רב, ולבסוף חזר לישראל, אך גם שם כבר לא נשארו לו חסידים רבים. את דעותיו החדשות כתב בספר בשם "מלחמת בני אור בבני חושך" שנעלם לאחר מותו.
את כתב היד של ספר זה הצלחתי למצוא רק לאחר חיפושים רבים אצל גילה בויום, יו"ר האגודה למודעות, שהי\יתה בין האנשים הבודדים שהיו קרובים לקרוי בימיו האחרונים. בספר מציין קרוי ברוגזה ש"כל מי שחושב שהספר הזה הוא (רק) עוד שלב בחיפושי ויש בו עניין ל"חוקרי קרוי" (בלבד) הוא אידיוט. "ספר זה כתוב עבור בני אור. בני החושך ילמדו את האמיתות הפילוסופיות שבו בדרך הקשה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלחמת בני אור בבני חושך
|
|
|
|
|
|
|
בספר קובע קרוי שלא אנחנו (דהיינו הישויות התאטאניות שבתוכנו) יצרנו את המציאות שבה אנחנו חיים שהרי מי יברא עולם המבוסס על כאב סבל ומוות? ומאידך עולמנו אינו פרי המקרה ואינו פרי בריאתו של אל אוהב. זהו עולם של סבל, מוות, חוסר צורך וריקות. זהו פרי בריאתו של "סדיסט קוסמי נתעב", "מפלצת שטנית", "בורא בראשית הקוסמוקראטור". ובורא זה כשלעצמו הוא תוצר של ניסוי שלא עלה יפה בעולם האור העליון.
תוצאתו של הניסוי היתה הופעה לראשונה של תודעה שלילית פעילה, "תודעה שמהותה היא חושך ולא אור, שנאה ולא אהבה ומרדנות כנגד האלוהי". היצור המתועב הזה שינה את כל התנאים היסודיים בקיום המציאות ואת "ילדי האור" שנלכדו לכד בגופים חומריים שכפו עליהם מוות, כאב ותלות ומגוון אדיר של רגשות, יצרים ומחשבות הזרים למהותם האורית. וכדי לבצר את המלכודת הוא יצר באותם גופים גם תודעות מסוג אחר לגמרי, את ילדיו שלו - ילדי החושך.
"ילדי החושך" מתחלקים לשני סוגים: לרובוטים או זומבים שהם תודעות אוטומטיות. . קרוי העריך שהרובוטים כוללים כ-65 אחוז מהאוכלוסייה האנושית.
הסוג השני של בני החושך הוא ה"שדים", אלה שעצם מהותם היא שנאה לבני האור ולכל מה שהוא יצירתי ואותנטי ובדרך כלל הם מרעים במזיד ובכוונה. אלה הם בדרך כלל אישים חשובים כמו מנהיגי מדינות, ראשי מוסדות וכו'. קרוי העריך שהשדים מהווים כ-12 אחוז מכלל האוכלוסייה האנושית. כל שאר האוכלוסייה הם בני אור, אנשים שמונעים מתוך עצמם ואינם זקוקים לאחרים. קרוי העריך שהם כוללים כ-30 אחוז מהאוכלוסייה.
העולם הזה, קבע קרוי, נוצר כמעין כמחנה ריכוז מזוויע לבני האור והכל בו מיועד לכבות את אורם ו"למצוץ אותו אל החושך". הוא קבע כי יש לאהוב את בני האור ולשנוא את בני החושך. בני האור אוהבים זה את זה ספונטנית ואינם חשים הקרבה עצמית בסיוע זה לזה. עם זאת, גם האגואיזם ( שקרוי היה תומכו הנלהב) הוא מהחושך. האתיקה היא "ואהבת את אחיך בן האור כפי שאתה אוהב את עצמך. ותיעבת ודחית ונלחמת בבני החושך בכל ישותך עד חורמה וללא מגבלות". את המגע בין בני האור לחושך יש להגביל ככל האפשר ובכלל זה מגע מיני, שיכול להיות הרסני ממש.
הוא החליט שיש מיעוט קטן של יצירות ספרות שמקורן באור ובהן ספריו של טולקין, ספרי נרניה של סי.אס לואיס וכמובן איין ראנד. לדעתו ראנד בעצם תיארה בספריה את המאבק בין בני אור ובני חושך מבלי שתהיה מודעת לכך. היא טעתה אך טעותה כללה גם מסרים חיוביים וזאת הסיבה שהיא נרדפה בידי הממסד (ראנד מן הסתם היתה מזדעזעת לשמוע את התיאור הזה).
"קרוי סיים את ספרו בקביעה ש"כל זמן שיש חלקיק אחד של רוע במרחבי הקיום, האלוהות כולה עדיין בסכנה". לכן המטרה ברורה מראש: השמדה מוחלטת של הרוע. קרוי קבע שהוא עצמו כמובן חלק מהקבוצה הנבחרת של אנשי האור, השליח שלהם לעולם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
משה קרוי, לא ברור באיזה גלגול
|
|
|
|
|
|
|
מותי יוביל לאפוקליפסה הבלתי נמנעת
|
|
|
|
|
|
|
בארץ החל קרוי להפיץ את דעותיו במאמרים בעיתונות. הוא קבע שהעולם יגיע לקיצו עד סוף המאה העשרים ועורר בוז וליגלוג כללי. הוא השתתף בתוכנית טלוויזיה שבה ביטא את תורותיו הגנוסטיות והותיר רושם של אדם בלתי שפוי. זמן קצר לאחר הקרנת התוכנית הוא התאבד.
הוא השאיר אחריו מכתב ומאמר פרידה שבהם הצהיר שמותו יביא לאפוקליפסה הבלתי נמנעת ולניצחון בני האור.
חנה מוסינזון ובעלה יגאל מוסינזון מחבר ספרי "חסמבה", חיו בדירה מתחת לדירתו של קרוי וביחד עם גילה בויום היו בין הבודדים ששמרו על קשרים כלשהם עם קרוי בימיו האחרונים.הגברת מוסינזון מסרה לי שהיא ובעלה שמו לב להתנהגותו שנעשתה קיצונית מיום ליום. כאשר קרוי נעלם למשך כמה וכמה ימים אימו המודאגת שלחה בלש פרטי שביחד עם מוסינזון פרץ את הדלת לדירתו, שם מצא יגאל את גופתו של קרוי כשהוא חובש אוזניות (ברגעיו האחרונים הוא האזין לקלטת של שירי ארץ ישראל). לאמיתו של דבר אינני יודע אם קרוי התאבד או נרצח. יש כמובן שמועות על כך שקרוי נרצח בידי אנשי אטלנטיס אבל אינני חושב שיש שבהן אמת. לדברי חנה מוסינזון היא ובעלה לא הופתעו כאשר נמצאה גופתו שכן כל רמזה לכיוון זה. גילה בויום לא ראתה כל סימנים מקדימים לכך. לדבריה קרוי קבע עימה מועדים שונים שבהם היה אמור להרצות באגודה למודעות. לטענתה הוא היה אדם אחראי שלא נהג להיעדר מההרצאות סתם כך. אמו סוניה טענה במפורש שלא היתה כאן התאבדות אלא רצח. היא טענה שבנה נרדף בידי גורמים שהוא חשש מהם אם כי לא ציינה מי היו בדיוק ( לכל הפחות היא לא עשתה זאת בראיון עיתונאי עימה שקראתי).החקירה המשטרתית סיכמה את העניין כהתאבדות.
לטענתם מדובר היה באדם בלתי יציב מבחינה נפשית ששם קץ לחייו.את הטענה הזאת מחזקת העובדה שקרוי הכין מכתב מיוחד שפורסם בעיתון ''חדשות'' לאחר מותו ושממנו ברור שהוא ציפה למות ואף קיבל זאת בברכה במחשבה שבכך יביא למלחמת בני אור בבני חושך הנכספת. אפשר להבין מכתב כזה רק אם נניח שהוא ידע שהוא עומד למות בתאריך מסוים, כלומר הוא הכין את התאבדותו.אם בכל זאת נחזור לאופציית הרצח, נשאלת השאלה למי יהיה מניע לרצוח אותו? אפשרות אחת: קרוי היה מעורב בכתות מיסטיות שונות לאורך השנים והקים לעצמו אויבים לא מעטים, במיוחד בשנתו האחרונה באוסטרליה כאשר אישתו נרצחה בידי חתנו והיו שמועות שהיתה לו יותר מיד בפרשה. הייתכן שמישהו מאוסטרליה או מישראל שהיה מחה על תפקידו של קרוי בפרשת מות אשתו? אפשרות אחרת היא שהוא נרצח בידי שליחי ארגון אטלנטיס שכעסו עליו על חשיפת סודם בפני אנשים שונים ואף בראיון עיתונאי ב''עולם הזה''.לי אישית לא נראה לי סביר שארגון קונספירטיבי כלל עולמי יטריח את עצמו עבור פילוסוף תמהוני שרבים הטילו כבר בשלב זה ספק בשפיותו. האם ייתכן שהיה כאן רצח? ובכן, בעני לפחות זה לא בלתי אפשרי, אם כי העדויות עדיין נוטות יותר לכיוון ההתאבדות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפנטזיה הקרוייאנית
|
|
|
|
|
|
|
לאחר מותו של קרוי פרסם העיתונאי אורי אבנרי במגזין "העולם הזה" פנטזיה שבה הדת הגנוסטית של קרוי הופכת לדת עולמית והוא למעין משיח. על פי אותה פנטזיה גופו אמנם נקבר אבל נשמתו הצטרפה אל כוחות האור בחלל החיצון. התיל הדוקרני של אושוויץ הופך לסמל הדת החדשה. לכת הזאת מתחילים להצטרף כל החסידי הכתות האחרות וכל החוזרים בתשובה. הממסד היהודי רודף את אנשי "שליח כוחות האור", אבל ככל שהרדיפה מתחזקת מספרם רק הולך וגודל ושליחיהם מגיעים לקצווי תבל ועושים נפשות בכל מקום ששם אנשים אינטליגנטיים התייאשו מכוח המדע להטיב עם העולם. אלה מצטרפים בהמוניהם לפולחן החדש והאסור.
לבסוף פורצת מהפכה חדשה והדת של קרוי הופכת לדת מדינה בארץ אחת ומתפשטת בעולם כולו. ואז במשך אלפיים השנים הבאות מתפללות הבריות לקרוי תוך שהן הורגות, שורפות ומחשמלות את בני החושך.
סביר להניח שהפנטזיה הזאת מתארת את מה שקרוי עצמו פנטז עליו. בכל אופן, עם כל מוזרותם, דומה שתורותיו של קרוי השאירו את חותמן גם בעולם הפוליטיקה הישראלי של היום. ההוגה אוהד קמין,
פעיל מרכזי והוגה דעות בתנועת "מנהיגות יהודית" בראשות משה פייגלין, מעיד כי תורותיו של קרוי השפיעו עליו מאוד. קמין התפרסם לארונה כאשר קרא לפגוע במנהיג הליכוד וראש הממשלה אריאל שרון והכריז עליו כ"אוייב פנימי מסוכן ביותר לעם היהודי". באתר התנועה ניתן למצוא מאמר של קרוי על "מבחר עקרונות למלחמתה של מדינה צודקת". נראה אם כן שאפשר לקבוע שדעותיו של קרוי משמשות כאחד ממקורות ההשראה ואולי אף כבסיס רעיוני של "מנהיגות יהודית" שנחשבת לקיצונית ביותר בתוך מפלגת הליכוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת כפי שהבין אותה ברגע נתון
|
|
|
|
|
|
|
קרוי היה אדם ששינה את דעותיו באופן הרדיקלי ביותר שאפשר לדמיין. היו שהעלו זאת על נס כדוגמה לנאמנות הקיצונית שלו לאמת כפי שהבין אותה ברגע נתון. אני מציע להשוות אותו למלכה של "עליסה בארץ המראה" שרצה ממקום למקום רק כדי להישאר בנקודת ההתחלה.
הדעות של קרוי, שלכאורה עברו שינוי מוחלט מרציונליות מוחלטת למיסטיקה עמוקה, נשארו עקביות בדבר אחד לכל אורך הדרך: בשנאה העמוקה והאובססיבית למרבית בני האדם. אלה המכונים בכל כתביו זומבים או רובוטים. קרוי החשיב את עצמו לחלק ממיעוט קטן ונבחר, מעין "אדם עליון".
דעותיו לגבי מה ניתן לעשות עם הרוב השנוא עליו רק הלכו והקצינו עם הזמן עד שהגיעו לשיאם בספרו האחרון שבו קרא להשמדת מרבית המין האנושי, קיצוניות שאליה הגיעו עד היום רק הנאצים.
משה קרוי הוא אדם שהשפיע על הרבה מאוד אנשים. ניתן לתמוה האם התאבדותו לאחר שסיים את ספרו נבעה דווקא מהעובדה שאולי בסופו של דבר חדר למוחו החשד כי הוא עצמו חלק בלתי נפרד מכוחות החושך שאותם תקף.
יהיה אשר יהיה, את הפירות הבאושים של תורת האנוכיות שלו אנחנו אוכלים גם היום. אם תהיה אפוקליפסה בחברה הישראלית, הרי שאז משה קרוי, גאון פסיכוטי, בהחלט תרם לה את תרומתו.
תודה לגילה בויום, יו"ר האגודה למודעות, על העזרה בהכנת הכתבה.
הכתבה פורסמה לראשונה בהאייל הקוראוב-E mago
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
