 |
 |
|
|
|
|
| אלן וואטס הוא אחד הראשונים שעשו את הקישור בין התרבות הנוצרית-אמריקאית למסורת המזרחית. חוקר, מרצה, בודהיסט וסופר שבהחלט מומלץ לקרוא. תולדות הניו אייג', פרק 31 |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
29/12/2004 10:57 |
|
|
|
|
|
|
|
זה לא הזמן לטייל בדרום מזרח אסיה, לפחות לא השבוע, אבל יש משהו במשמעות המצמררת של חוסר האונים האנושי הפרטי אל מול הכוח הטבעי שאנחנו חלק ממנו, שנותן משנה תוקף - אירוני, טראגי, ובאיזשהו מקום פילוסופי - להשקפת העולם הנובעת דווקא מהחלק הגיאוגרפי הזה של העולם, המשאיר אותך פעור פה, במצב מדיטטיבי כמעט, כשאתה מבין את קטנותו של האינדיבידואל גם בהשוואה לקליפה העצומה (אבל דמיונית) שהאגו המערבי, ולא רק המערבי, בנה סביב ראיית העולם האגואיסטית.
זוהי בעצם אחת ממתנות הידע שאנחנו שואבים ממעיין הטאו והזן שבו אנחנו משכשכים לאחרונה, והיא מזכירה יותר מכל את אמרתו של בודהה שאמר ש"החיים הם גשר. אל תבנה עליו בית". מי שחווה בשבוע האחרון על בשרו את האמת האדירה שמאחורי המילים האלה, אינו זקוק להסברים פילוסופיים. לנו, בני המזל היכולים להרשות לעצמנו להזדעזע ממה שאנחנו רואים בטלוויזיה, לא יזיק להציץ בטקסט טאואיסטי כדי להפנים את השיעור שכמה שניות של גלים סוערים הבהירו לעשרות אלפי אנשים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הסופר הנערץ בגואה
|
|
|
 |
|
|
|
אחד האנשים שעשו יותר מכל על מנת להפוך את מחשבת הטאו והזן לחלק מהשיח התרבותי האמריקאי, ובעקבותיו המערבי בכלל, הוא אלן וואטס 1915-1973 שתנועת הניו אייג' חייבת לו כמה משורשיה העמוקים ביותר, עוד לפני שקראה לעצמה ניו אייג'. בשנות השבעים כאשר קראתי לראשונה, בגואה, את אלן וואטס, אני חייב לומר שצונאמי נפשי קטן פגע בי. הספר The Book On the Taboo Against Knowing Who You Areהיה אז אחד הספרים הנקראים ביותר בגואה, ונראה שהוא תפס אותי, כמו רבים אחרים, ברגע הנכון. למי שכמונו גדל על ברכי הרציונליזם היודיאו-נוצרי, זהו ספר שבכוחו לעשות את מה שכמעט כל ספר היה רוצה לעשות, לשנות את החיים. גם היום, כמעט שלושים שנה אחרי, אני עדיין חושב שזהו אחד הספרים העיקריים שעיצבו את השקפת עולמי העכשווית. השילוב בין הגמישות הטאואיסטית, כמו עץ שיודע להתאים את תנוחתו למהירות ולכיוון הרוח, ובין הביקורת הנוקבת על הכוחות הכמעט בלתי ניתנים לשליטה - חינוך (חילוני או דתי), פוליטיקה, תקשורת ובעיקר האגו עצמו, כל הגורמים לריחוק שהאדם המודרני מתפקד בתוכם ובהשפעתם, הוא מה שעושה את אלן וואטס לאחד האנשים החשובים ביותר בתרבות האמריקאית, ולמי שפרט לד.ט. סוזוקי בנה את יסודותיו האיתנים ביותר של הגשר שבין מזרח ומערב.
וואטס כתב למעלה מ-25 ספרים ומאמרים בנושאי זהות אישית, טבעה האמיתי של המציאות והחיפוש אחר האושר, המבוססים כולם גם על ידע מדעי וגם על הניסיון הרב שלו בתורות מזרחיות. וואטס נולד למשפחה בורגנית בקנוט, אנגליה. סבו היה מיסיונר. מאוחר יותר הוא כתב על חוויה מיסטית שהיתה לו בעת היותו חולה בילדותו, כאשר סבו המיסיונר סעד אותו. ההשפעה הדתית הנוצרית לא נפסקה גם בתקופת בית הספר התיכון כאשר נשלח לפנימייה שם היו היסודות הדתיים חזקים מאוד. אבל באותה תקופה החל ללבלב, תוך כדי טיול בצרפת, העניין בתורות המזרח. בשלב ההוא עמד וואטס בפני הבחירה בין הנצרות האנגליקנית שלה נחשף במשך כל חייו, לבין הבודהיזם שהקסים אותו בצורה שהוא עצמו מעולם לא הצליח להסביר לעצמו, והתקשר גם לחוויה המיסטית שעבר
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אומנות הציור במברשת
|
|
|
|
|
|
|
כך איבדנו עוד תיאולוג נוצרי
|
|
|
|
|
|
|
למזלנו הוא בחר בבודהיזם. כך איבדנו עוד תיאולוג נוצרי משמים והרווחנו לא רק את אחד הסופרים המעניינים ביותר על המדף (חלק מספריו תורגם לעברית, מומלץ במיוחד "טבע גבר ואשה") אלא גם את אחד התיאורטיקנים המעניינים ביותר בנושא הקשר הבין-דתי. וואטס נרשם ללשכה הבודהיסטית בלונדון, שנוהלה בידי האגודה התיאוסופית, מי שבחרה בקרישנמורטי כבודהה הבא) וכבר בגיל שש עשרה החל לעסוק במדיטציה והפך למזכיר האגודה.
מכיוון שבאותו שלב הוא לא התקבל לאוניברסיטת אוקספורד, נאלץ וואטס להתפרנס למחייתו ובין השאר עבד בבית דפוס ובבנק תוך כדי לימודי בודהיזם ופסיכיאטרייה אצל דימיטרי מיטרינוביץ, אחד המורים השנויים ביותר מחלוקת באותה תקופה, חבר אגודת התיאוסופיה, ואיש שמעט מאוד ידוע עליו כיום. ב-1036 הוא פגש את ד.ט. סוזוקי, שממנו למד את היסודות הבסיסיים של תורת המזרח. סוזוקי הוא למעשה הראשון שפרסם במערב את עיקרי תורת הזן, אלא שההבדל בינו ובין אלן וואטס נעוץ בגישה. סוזוקי נוקט בעיקר בשיטה אקדמית מסורתית, בעוד שוואטס מוסיף את ההקשר העכשווי.
ב-1936 פרסם וואטס את ספרו הראשון "רוח הזן" שהושפע עמוקות מסוזוקי. ב-1929 עבר לאמריקה, עם אשתו אלינור פולר שאמה היתה נשואה לאיש זן ידוע, (רושי) סוקי-אן-סאסאקי, ששימש לוואטס מעין מודל. כדי להימנע מהגיוס לצבא ארצות הברית, הוא נכנס לבית ספר אפיסקופליאני.
בספר הבא, Behold the Spirit, התרכז וואטס בביקורת כנגד הממסדים הדתיים השליטים, יהדות, נצרות, ואסכולות שונות של הינדואיזם ובודהיזם וברגשות האשם הטבועים בהם. אחד הנושאים שבהם התעניין במיוחד היה האנתרופולוגיה של המיניות. באותה תקופה עלו נישואיו על שרטון מכיוון שאשתו הנוצרייה התקשתה לעכל את דעותיו החופשיות בענייני מיניות שהושפעו מהחופש החדש שרכש כתוצאה מחשיפתו למחשבה לא מערבית. וואטס עזב את הכנסייה והצטרף לאקדמיה ללימודים אסיאתיים בסן פרנסיסקו. הוא למד סינית והתאמן באמנות ציור במברשת ובקלעות כדי ליישם את הידע התיאורטי שרכש.
ב-1957 פרסם את ספרו הידוע ביותר The Way of Zen שהפך במשך השנים לקלאסיקה מודרנית. במסגרת מסעות ההרצאות שלו באירופה, הוא נפגש עם קארל יונג שאיתו חלק את האהבה לאסטרולוגיה, ובשובו לארצות הברית, התנסה בל.ס.ד. בהשפעתו של דוקטור אוסקר יניגר. ספריו משנות החמישים משקפים את ההשפעה הפסיכדלית על מחשבתו, אם כי הוא בהחלט אינו נחשב לאיש התנועה הפסיכדלית. אף שבא מתחומי האקדמיה נחשב תמיד לאאוטסיידר בתחומיה. מבחינה זו אפשר להשוותו לאלדוס הקסלי, אחד האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ד.ט. סוזוקי
|
|
|
|
|
|
|
טיפוס זן
|
|
|
|
|
|
|
בכתביו המאוחרים יותר התרכז וואטס במה שכינה טיפוס הזן, הטיפוס הפנימי, האינטרוברטי (עוד השפעה של יונג) שתוצאתו גישה נינוחה יותר לחיים. למעשה, וואטס לא היה מחויב לזן בודהיזם כפי שמצטיירת דמותו באופן פופולרי, וראה את עצמו יותר כטאואיסט ששאיפתו האמיתית היתה להפוך את הציביליזציה המערבית, הפוסט-נוצרית, לאנושית יותר, בכל מה שקשור לחינוך ילדים, אומנויות, בישול, חינוך, חוק וחופש, ארכיטקטורה, מיניות והשימוש לטוב ולרע בטכנולוגיה. וואטס ייחל לשינוי בתפיסת העולם האמריקאית, שהיתה נתונה בתקופת הבידוד העולמי שלה, ועודד את היצירה השולית. בין השאר היה מעריץ גדול של טולקין, שאז נחשב לספרות שוליים, והיה לוחם נלהב נגד האורבניזציה הגורפת של אמריקה. אחד הדברים המייחדים אותו, היתה אתיקה כפי שהיא מתבטאת ביחסי האדם והסביבה, האדם הפשוט והכוחות השולטים בו. הנוף החברתי שעליו חלם היה מגוון מבחינה אתנית ותרבותית ואמריקה הלבנה, אף שהפך לאחד מיקיריה, לא עניינה אותו. לעתים קרובות הביע את שאיפתו לשמש גשר בין המודרני והעתיק. בשנות החמישים הוא הדריך טיולים מאורגנים למנזרים ביפן ובסין, והרבה לעסוק בטאי צ'י. את ימיו האחרונים בילה בסן פרנסיסקו, או בבידוד באזור טאמלפאייאס, שליד סן פרנסיסקו. הוא נפטר בשנת 1973.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
