 |
/images/archive/gallery/240/785.jpg קאלסאן דולמה עם מקרן הדי.וי.די.
צילום: מתוך האתר הרשמי של הסרט.  |
|
|
|
|
| בחורה טיבטית הסתננה לטיבט עם מצלמת וידיאו. שני קנדים עשו מזה סרט שמסוכן להקרין אבל שווה לראות. אצלנו הוא יוקרן במסגרת ביקור חגיגי של המורה הטיבטי ז'האדו טולקו רינפוצ'ה
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
14/1/2005 14:03 |
|
|
|
|
|
|
|
המסתורין כמעט תמיד נוכח כשמדברים על העם הטיבטי. עד לשנות השישים הם כמעט שלא עוררו עניין במערב, חיו את חייהם הקשים והצנועים במולדתם, ארץ השלגים שמוקפת ברכסי ההימאליה הגבוהים ומבודדת אותם מיתר העולם. מי ידע איך נראו החיים בכפרים הנידחים ההם, על הרים סחופי רוחות, באוהלי רועים ובמנזרים. מעטים ביקרו שם. השמועות המעטות שהגיעו מטיבט סיפרו על כשפים, על לאמות עם כוחות מיוחדים, על גילגולי נשמות, על רוחות שחיות בצמרות עצים ועל טקסים איזוטריים מוזרים, אבל לא על שום דבר שיכול להתחבר אל תודעה מערבית.
במקרה או שלא, בזמן שבצד הזה של העולם ילדי הירח החלו להסתובב מגודלי שיער ויחפים וליהנות מחדש ממה שמכונה היום ניו אייג', גם בטיבט החל עידן חדש. חדש ורע. הפלישה הסינית הפכה את החיים שם לקשים מאוד. לבלתי נסבלים. כמו יד שסוחטת פרי עסיסי התיז ה"כיבוש הנאור" אלפי אזרחים, נזירים ומורים רוחניים החוצה מטיבט אל העולם שקוראים לו חופשי. היום כולם יודעים מה זה לאמה ומה היא קארמה. מי ידע בשנות ה-50 על הדלאי לאמה ה-13? מי לא שמע היום על הדלאי לאמה ה-14? אבל גם אחרי גל ההגירה העצום שהחל ב-1959 ולא נגמר מעולם וגם אחרי השמדת חמישית מהאוכלוסיה, רוב הטיבטים חיים בטיבט, עדיין רחוקים מאוד.
"מה נשאר מאיתנו?"
שאלה אישה טיבטית צעירה שחיה את כל שנותיה בגולה, כבת לעם שאוצרות התרבות שלו הושמדו, שדרך חייו נרמסה, כבת לעם שחלק ממנו בחר לעזוב את הבית לטובת הגלות (ושם במהירות מדהימה התארגן ויצר חיי קהילה דמוקרטיים שונים מאוד מדרך החיים הפיאודלית שהיתה מוכרת לו).
כדי לראות את מה שנשאר מהמולדת שלה היא נסעה לראשונה בחייה לטיבט. בין החפצים שארזה למסע שהחל בשנת 2000 היה מקרן די.וי.די נייד ועליו טעון סרטון של הדלאי לאמה. "הוא שנלחם, הוא שנכנע והוא שמתנגד ללא אלימות במשך זמן כה רב לא הראה את פניו בצד הזה של ההימאליה. כך נולד בי הרעיון לשאת מסר מהדלאי לאמה אל תוך טיבט. לראות בעצמי את מה שנשאר מאיתנו", מספרת קאלסאנג דולמה.
קאלסאנג דולמה היא פליטה טיבטית שנולדה בהודו ובילדותה היגרה עם משפחתה לקנדה. עד לאותו מסע שמעה סיפורים והיתה עדה לגעגועים של הוריה ושל גולים אחרים אל המולדת שמעבר להרים. היא ידעה שגם שם, בבית, הגעגועים עזים. לא רק לבני משפחה שחצו את ההימאליה ולא יכולים שוב לחזור ולבקר, אלא גם לליבה של האומה - הדלאי לאמה. הסיפורים הפכו למציאות אל מול עיניה של קאלסאנג דולמה; תווי פניו של אביה השתקפו מולה בפניהם של הדודים שלה, שסוף סוף זכתה לראות; הכאב והאמונה היו שם במלוא עוצמתם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אחת הנשים שתועדו בסרט, נרגשת לאחר שצפתה בדלאי לאמה בסרטון הווידיאו של קאלסאן
|
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
What renains of usהוא שמו של סרט שיצרו שני קולנוענים קנדים: פרנסוא פרוו והוגו ל'טוליפ. הם ליוו את קאלסאנג דולמה במסע ובמפגשים שלה עם בני עמה ועם בני משפחתה. ההחלטה לקחת איתה את הסרטון היתה נועזת ומסוכנת. הדלאי לאמה נחשב בעיני שלטונות הרפובליקה העממית של סין לגורם עוין. ללא ידיעתם של הסינים ובעזרת מצלמות דיגיטליות קטנות תיעדו פרוו ול'טוליפ את תגובותיהם של טיבטים בני שלושה דורות לפניו של הנזיר האהוב הניבטות אליהם מהמסך הקטן.
למרות המגבלות הטכניות והתנאים הקשים הצליחו פרוו ול'טוליפ ליצור סרט עטור פרסים. המצלמות שלהם תיעדו אנשים שבמשך 50 שנה יכלו רק לחלום, לקוות ולהתגעגע לדלאי לאמה. הם שומעים אותו אומר שטבעו רודף השלום של העם שלהם נמצא בסכנה. הם מאזינים לו מבקש מהם לא לאבד חמלה, גם לא כלפי האויב. תגובותיהם הנרגשות (והמאוד מרגשות לפי ביקורות שכתבו צופים) של האנשים שצולמו במנזרים, בבתים ובאוהלי רועים הן חומר הגלם העיקרי של הסרט. האנשים האלה סיכנו את עצמם כשהסכימו להיחשף: אם הסרט ייפול לידיים הסיניות הלא נכונות - חייהם או החופש היחסי שלהם עלולים להיגדע. מהסיבה הזאת לא ניתן לרכוש או לשאול בספריות את הסרט עטור הפרסים (ביניהם פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הוליווד לקולנוע 2004), הוא מוקרן רק באולמות, היכן שניתן לפקח ולמנוע הכנסת מצלמות לסוגיהן.
אצלנו, במולדתו של העם שצלח אלפיים-שנות, הסרט יוקרן ב-30 בינואר, בצוותא ת"א. הערב הזה יהיה חלק מסדרת אירועים במסגרת ביקורו של המורה ז'האדו טולקו רינפוצ'ה, המורה הטיבטי הבכיר ביותר שהגיע לארץ עד כה. לאירוח אחראים אגודת ידידי הדהרמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
רינפוצ'ה הוא אחד המורים המוערכים במסדר הגלוק אליו הוא משתייך וידוע במיוחד ביכולתו לגעת ולהגיע אל הלבבות של תלמידיו המערביים. הוא נולד כטֶנְזִין ג'וּנְגְנֶה בצפון טיבט בשנת 1954 וכשהיה בן 3 זוהה כגלגולו השישי של לאמה ז'האדו ומאז הוא רינפוצ'ה. ב-1959 הוא ברח מטיבט להודו. החיים בגלות הם שאפשרו לו את קבלת החינוך הבודהיסטי-טיבטי שיועד לו כנושא שושלת. במהלך תשע השנים הבאות הוא שהה במרכזי הקהילה הטיבטית בצפון הודו, שם השלים את הלימודים הבסיסיים של הלשון הטיבטית. רינפוצ'ה המשיך את לימודיו במנזר סרה-ג'ה בדרום ובשנת 1991, אחרי יותר משלושים שניות לימוד, הגיע לדרגת גשה להאראמפה, הדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול להגיע נזיר במסדר הגלוק (מסדרו של הדלאי לאמה). רינפוצ'ה המשיך את לימודיו באוניברסיטה הטנטרית לנזירים גיוטו, שם התמחה בלימודי טנטרה (לא הטנטרה ההיא מהסדנאות). מאוחר יותר הוא היה לתלמידם ה"ישיר" של הדלאי לאמה ושל שניים ממוריו. אני חושבת שזאת דוגמא מצוינת למושג "השכלה גבוהה". רינפוצ'ה הרחיב את ידיעותיו אל מעבר למסורת מסדר הגלוק ולמד אצל מורים נושאי שושלת גדולים שאינם שייכים לאף אחד מארבעת מסדרי הבודהיזם הטיבטי .
ב-1997 הוא הפך לראש מנזר נמגיאל, מנזרו של הדלאי לאמה, המצוי בדרהמסלה סמוך למעונו הרשמי.
לא מכבר סיים ז'האדו טולקו רינפוצ'ה את תקופת הכהונה המלאה בתפקיד.
בסוף ינואר הוא יגיע לישראל ויעביר קורסים. זאת הזדמנות נדירה לקבל שיעורים ממורה בכיר כל כך. זאת גם הזמנות מצוינת להגיד תודה לבאד גייס של הסיפור הזה - הסינים. אם הסינים לא היו כובשים את טיבט, ז'האדו רינפוצ'ה ומורים רוחניים גדולים אחרים לא היו נאלצים לברוח משם ולהפוך לגולים מארצם. אלמלא ברחו ממולדתם ספק אם רבים כל כך מאיתנו המערביים היו זוכים להיחשף לאוצר התרבותי והפילוסופי שהיה צפון מהעין עד לשנות השישים. אם רינפוצ'ה היה איש חופשי ולא פליט, לא בטוח שהיינו מתכבדים בביקור שלו כאן אצלנו.
ומשהו קטן לפני סיום: ישנם רבים שביקור בארץ של מורים גדולים מסוגו של רינפוצ'ה מעורר בהם תרעומת. למה לנו, היהודים, נחוצים פה אנשים כאלה. אז אין לכם ממה לחשוש - המיסיונריות אסורה על הבודהיסטים. הדלאי לאמה עצמו נוהג לומר שאיננו בעד המרת דתו של אף אחד. אבל הוא כן תומך בחיים דתיים, שמאפשרים לאדם ללכת בנתיב הרוחני המתאים לו. או כמו שהוא מסביר זאת: זה טוב לחפור בארות בחיפוש אחרי המים, אבל מי שחופר בארות רבות מדי ולא דבק בסופו של דבר באחת מהם, לעולם לא יצליח להעמיק וליהנות מהמים. זה בסדר, ז'האדו רינפוצ'ה הוא לא מי שייקח את מה שנשאר מאיתנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ז'אדו רינפוצ'ה. המורה הבכיר ביותר שביקר כאן
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
