 |
/images/archive/gallery/243/145.jpg ''אלוהים''. ציור של מיכלאנג'לו
 |
|
|
|
|
| מהמיתולוגיה הפגאנית ועד אייזיק אסימוב אקט הבריאה הוא זירה של מאבק בין הזכרי לנקבי ובין הספונטני למתוכנן
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
טלה בר
18/1/2005 11:16 |
|
|
|
|
|
|
|
שלוש צורות של מושג הבריאה משמשות בסיס לתרבות ולספרות האנושית - החל מתקופת המיתוסים העתיקים ועד הסיפורת בת ימינו: לידה, התהוות ספונטנית ויצירה. הקדומים ביותר מבין המיתוסים ראו בלידה את תצורתה של הבריאה; צורה מאוחרת רק במעט היא זו של ההתהוות הספונטנית; אבל הצורה הנפוצה ביותר של הבריאה בספרות היא היצירה, שבין השאר מזוהה עם המסורת היודו-נוצרית. בכל הצורות הללו מסתמן גם מאבק סמוי בין הזכרי והנקבי על השליטה בעולם.
צורת הבריאה המוחשית ביותר היא הלידה, מן הסתם בגלל הסיבה שאבותינו הקדמונים חוו אותה כמעשה יומיומי וממנו השליכו על בריאת העולם. בהודו האלה האם הקדומה היא שאקטי, המכונה ''הרחם של הכל'', וככל הנראה היא זו שממנה לקח לעצמו וישנו, האל הבורא ההודי, את הרחם המיוחסת לו. ובצדו השני של הגלובוס, מספרים האצטקים על אלה ראשונית
שילדה את שאר האלים, ואלו ילדו את האדם. אבל לא צריך ללכת הרבה אחורה, אפילו עגנון, בספריו ''תמול שלשום'' ו''שירה'', מתייחס בכמה תיאורים נפלאים לתכונתיה האימהיות של האדמה כבוראת, ואת הפרחים הצומחים מבטן האדמה הוא משווה לתינוק הצומח מגופה של אמו.
לא בכדי משתמש עגנון בדימויים הללו. במיתוסים רבים האם היולדת מזוהה עם שני אלמנטים עיקריים: המים הקדמוניים והאדמה. סיפור הבריאה השומרי מתאר את האלה נאמו - ''האם, ההורה הקדמונית שילדה את כל האלים'' - כהתגלמות הים; אך בסיפור אחר נאמר כי אלת הים ילדה את העולם ואלת האדמה ילדה את האדם. לעתים יולדת האדמה את ברואיה לאחר הזדווגות עם השמש. ואכן בני שבט הנווחים רואים את אמא אדמה בדמותה של האלה הקדומה המכונה ''אישה משתנית'', שמזדקנת עם עונות השנה ומצעירה כל שנה באביב, ושהזדווגה עם החמה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שאקטי, הרחם של הכל
|
|
|
 |
|
 |
|
השמש נבראה מהחלמון והירח מהחלבון
|
|
|
 |
|
|
|
הרעיון שמוצא האלים והאדם מן האדמה הוא אפוא הנפוץ ביותר בקרב המיתוסים הקדומים. ב"שירים הומריים" מספר הסיודוס על גאיה, האמא־אדמה היוונית, שילדה את הטיטאנים (שקדמו לאלי האולימפוס). במיתוס מאוחר יותר על דאוקליון ופירה - הזוג האנושי שנותר לבדו בעולם לאחר מבול שהשמיד את הכל - נשללת מהאדמה זכות הלידה.
מסופר כי הזוג דאוקליון ופירה הלך לשאול באורקל מה לעשות כדי למלא שוב את הארץ בבני אדם. כתשובה הם צוו לזרוק מאחוריהם את ''עצמותיה של אמם''. מאחר שלשניים היו אמהות שונות, הם הסיקו שהאם היא האדמה עצמה ועצמותיה הם האבנים שעל פניה. הם ממלאים את הפקודה ומגלים כי האבנים שמשליך דאוקליון הופכות לגברים, והאבנים שמשליכה אשתו פירה הופכות לנשים. כך, אף כי הסיפור מתעלם מהאדמה כיולדת ישירה, הוא שומר בכל זאת על הקשר האורגני בין האדם לאדמה.
אחת מצורות הלידה בטבע היא הטלת ביצה, ומיתוסים רבים מקשרים את פעולת בריאת העולם דווקא עם האקט הביולוגי הזה ולא עם לידה ישירה. כך אלת הבריאה הפילאסגית אוורינומי הטילה את הביצה שממנה נברא העולם; האל ברהמה ההודי מתואר כ''זרע ילוד ביצה''; ובמיתוס הפיני נבראו האדמה והשמים משרידי קליפות ביצים - השמש נבראה מהחלמון והירח מהחלבון. דווקא רעיון זה, הנפוץ כל כך במיתוסים הקדומים, איננו מצוי בספרויות מאוחרות יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התהוות ספונטנית
|
|
|
|
|
|
|
מקריאת המיתוס הפיני לא ברור מה גרם לבריאת העולם להתהוות דווקא מחלקי הביצה השונים; אפשר לומר אפוא שהוא נוצר בצורה ספונטנית. בצורת בריאה זו החומר מתהווה יש מאין, או שצורה אחת של חומר מתהווה באופן ספונטני מתוך צורה אחרת.
תופעה דומה של התהוות המתקיימת גם בחוויית המציאות שלנו היא התפרצות של הר געש בלב הים - לפתע, ולכאורה יש מאין, מתהווה אי במקום שבו היה רק ים. זאת תופעה שבימי קדם התקשו להסבירה ולפיכך יתכן כי היא הרקע למיתוס המצרי הקדום על הבריאה: מתוך המים הקדמוניים הופיעה גבעה המייצגת את האדמה, ומעליה האל "אטום" בדמות השמש. כפי שניתן לראות, גם בצורת הבריאה הזאת המים, השמש והאדמה הם שלושת היסודות שהרכיבו את העולם הבסיסי; כך זה במצרים ובמקומות רבים אחרים בעולם.
הבסיס של העולם הצפוני, לעומת זאת, אינו כולל את השמש. במיתוס הגרמאני (הגרמנים הקדמונים), התהווה מהתהום הראשונית עולם כאוטי של ענן וצללים, ומעולם זה נוצרו מי העולם הקדמונים. במיתוס הסקנדינבי התהוו החיים כאשר החום והקור התחברו יחד בתוך התהום הקדמונית, ויצרו את הענק אימיר שממנו התפתח העולם כולו.
אבל גם סיפורים רבים מז'אנר ההתהוות הספונטנית קשורים באופן סימבולי כלשהו לאקט הלידה - כשזה נוגע להתהוות של החיים מתוך המים, מזכיר התהליך את התפתחותו של העובר בבטן האם כשהוא שרוי במי השפיר עד הלידה. הקדמונים לא יכלו להבחין בהבדל שבין התהוות בתוך המים להתהוות מתוך המים, מאחר שלא הבדילו בין חומר חי לחומר דומם ואולי משום כך ייחסו למים עצמם את כוח ההוויה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אום, הצליל שגרם להתהוות האור הראשוני
|
|
|
|
|
|
|
יצירה בדיבור זה עניין לאלוהים
|
|
|
|
|
|
|
המיתוס הגרמאני מתאר את המצב הראשוני הקדום ככאוטי, כך שהבריאה לא באה כדי ליצור משהו חדש אלא כדי להשליט סדר בעולם. סוג זה של בריאה קשור פעמים רבות גם עם הבריאה ב''הבל פה'', בעזרת מלה או אמירה מסוימת. התהוות מסוג זה אינה ספונטנית, ומבחינה זו היא דומה יותר לפעולת היצירה, שבה הבורא הוא ישות נפרדת מהנברא. הסיפור שמציג את הדפוס הזה בדרך הטובה ביותר הוא סיפור הבריאה בספר בראשית: ''והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על־פני המים: ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור''. מהצגת הדברים מסתבר שה''תהום'' מזוהה עם המים, שהם אותם מים קדמונים המופיעים במיתוסים המצרי והגרמאני ושמקושר אליהם מצב של אי סדר.
מצד שני, המילה תהום מתקשרת גם ל''תוהו'' ולאי הסדר השורר בעולם הקמאי. תפקידו של אלוהים כאן הוא להשליט סדר בעולם, והוא עושה זאת בשתי מלים המעלות אור כדי להאיר את העולם האפל.
הסיפור הזה מציג תמונה של מהפך חברתי־דתי ברור: המים הקדמונים מסמלים את האלה הקדומה, הידועה בשמה הבבלי ''תיאמת''. הגברים שכוננו את סמכותה וכוחה של האלה ושל הנשים בחברה, רואים עתה בשליטתה את הכאוס המנוגד לדעתם על מה שצריך להיות הסדר בעולם. האל הזכרי מסלק את מה שהוא רואה כחושך על פני התהום הנקבית והרגשית, ומשליט את אור השכלתנות בעולם החדש.
גם העולם ההינדי הזכרי התהווה בעזרת אמירה, ויש בו הקבלה מפתיעה לסיפור היהודי: הצליל ''אומממ…'' גרם להתהוות האור הראשוני; ההברה ''או'' ביטאה את אור השמש; וההברה ''מה'' את אור הירח. ברהמה, שנחשב לאל העליון של ההינדים, נוצר מהצליל ''אה''; וישנו, שנחשב לאל הבורא (וכזכור נאמר עליו שיש לו רחם נקבית), נוצר מהצליל ''או''; ושיווה, שנחשב לאל ההורס ולנושא הזרע (ומעניין כאן הקשר בין בעל הזרע לבין תכונת ההרסנות), נוצר מהצליל ''מה''. גם כאן ברור שהאל וישנו, "הזכרי", תפס את תפקידה של האלה היולדת, הפעם ביחד עם אחד ממאפייני נשיותה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אומנות הבריאה או בריאה באמצעות אמנות
|
|
|
|
|
|
|
סיפורים מודרניים הקשורים בבריאה בכוח האמירה מופיעים בדרך כלל באגדות ובסיפורת הפנטזיה של מעשי קסמים וכשפים. על המכשף או הקוסמת רק להניף בשרביטם וללחוש את הלחש המתאים כדי לשנות את הוויית העולם בכל דרך שתעלה על דעתם. מעשה היצירה או שינוי הצורה, המתבצעים תוך כדי האמירה, מוצגים כפעולה רוחנית; הבריאה איננה תלויה כל כך בעצם המילה, אלא בכוחו הרוחני של הבורא - בדרך כלל קוסם או מכשפה.
לעומת אלה נפוצה הרבה יותר - גם במיתוסים וגם בסיפורת המודרנית - בריאה דרך יצירה חומרית. בניגוד לתהליכים הטבעיים־ספונטניים בצורות הבריאה דרך התהוות ולידה, היצירה החומרית היא עבודת כפיים - בין אם של האלים או של האדם. ייתכן שסיפורי היצירה קשורים לראשית התבטאותו של האדם ביצירת דמויות מהחיים על ידי פיסול וציור - לאחר מיליוני שנים של עשיית כלים שימושיים בלבד. היצירה היא עבודת היוצר, הכרוכה במתן צורה ואופי מוגדרים לחומר האמורפי.
היצירה הקדומה והבסיסית ביותר היא זו הנעשית ב"חומר" (חימר) שהוא בעצם סוג של אדמה. אבל בעוד שהמילה המודרנית ''חימר'', מופיעה בתנ''ך במשמעות של אספלט, המילה ''חומר'' (כמו בפסוק ''בחומר ובלבנים'') מבטאת את המושג הקונקרטי - סוג אדמה המכיל קאולין ומתאים ליצירת כלים ופסלים (clay באנגלית) - רק מאוחר יותר התפתחה ממנו המשמעות הכללית של המילה הכללית "חומר" כמשהו שמהווה בסיס ליצירה (ואפילו תהייה זו יצירה מופשטת כמו כתיבה).
רבים הם היוצרים הזכרים במיתוסים שניצלו את דרך הבריאה הזאת מאחר שנבצר מהם ללדת (אלא אם רכשו לעצמם רחם כמו וישנו ההודי). מרדוך הבבלי היה צריך להרוג את האלה הקדומה תיאמת כדי ליצור מגופה את הארץ על יושביה; ועל האל אנקי נאמר כי הוא ''גרם ליצירת בני אדם מחומר'' - אם כי ברור שגם האדמה היתה מעורבת בתהליך. סיפורו של אנקי גם משמש נקודת מעבר בין הבריאה שהתבצעה בגופה של הישות הנקבית, לבין היצירה שהתבצעה בידיו ובכוחו של האל הזכר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פיגמליון
|
|
|
|
|
|
|
לא מספיק לברוא צריך להפיח גם רוח חיים
|
|
|
|
|
|
|
הסיפור המעובד, הפשוט והישיר ביותר מבין הסיפורים על יצירת האדם מהאדמה בידי ישות זכרית הוא הסיפור התנ"כי המופיע בספר בראשית, פרק ב': ''וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים''. מהפסוק הזה משתמע כי הדבר הקשה ביותר העומד בפני האל הזכר לאחר יצירת האדם מהאדמה הוא להחיות אותו. לנקבה הבוראת אין בעיה כזאת - לכל מי שצפה בלידה ברור שהיילוד היוצא מגוף אמו, או האפרוח הבוקע מהביצה, חי מרגע נשימתו הראשונה; אבל כל מי שהכיר פסלים מחומר ידע שאין בהם רוח חיים.
אולי זו הסיבה שאת האדם יצר מרדוך לא מהאדמה אלא דווקא מדמו של שר הצבא של תיאמת; ונאמר כי ''הדם הוא הנפש'' - כלומר, עצם יצירת האדם מהדם מעניקה לו רוח חיים. האל המלנזי קאט נתקל גם הוא בסוגיית רוח החיים לאחר שיצר את אנשיו מעץ. הוא פתר את הבעיה כאשר רקד לפניהם ובכך הפיח בהם נשמה.
סיפורי יצירה כאלה מגיעים עד לסיפורת בת זמננו. אלא שבימינו הם עוסקים פחות בבריאת האדם כישות כללית ומספרים יותר על יצירת פרטים יחידאיים. גם כאן הבעיה העיקרית היא הפחת רוח חיים באדם הנוצר. אחת האגדות הקדומות מספרת על הפסל פיגמליון שהתאהב באלה אפרודיטה, פיסל את דמותה בשנהב והצטער על כך שהפסל חסר חיים. האלה ריחמה עליו והפיחה בפסל רוח חיים והוא הפך לאישה בשם גלתיאה, שנעשתה לאישתו של פיגמליון.
על סמך סיפור זה יצר המחזאי המודרני ברנרד שו את הגלתיאה שלו בדמותה של מוכרת הפרחים הפשוטה אלייזה דוליטל במחזה ''פיגמליון''. פרופסור היגינס מפיח בה, לכאורה, רוח חיים בכך שהוא מלמד אותה להיות אשת חברה אלגנטית ומשכילה. רוח השכלתנות המתבטאת במחזה מזכירה במשהו את האור שברא אלוהים כדי להאיר את החושך הנקבי הקדמון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאחורי כל מי שתיכנן יצור חי עומדת אישה
|
|
|
|
|
|
|
בין המאות ה-16 וה-17 הופיע הסיפור על המהר''ל מפרג שיצר את הגולם המפורסם מחומר; ואת רוח החיים הפיח בו בעזרת פיסת נייר עליה כתוב השם המפורש שאותה הניח מתחת ללשונו של הגולם. כאשר הוציא את הנייר מפיו, חזר הגולם והפך לגוש של אדמה.
החייאה של יצור מחומר דומם היתה גם הבעיה שנוצרה בספרו של קולודי ''פינוקיו''. ג'פטו הנגר יצר את פינוקיו מחתיכת עץ, וכלל לא התכוון ליצור יצור חי אלא לייצר בובה המופעלת על ידי יוצרה. אולם היצור יצא משליטת יוצרו והחל לחפש לעצמו חיים משלו. בסופו של דבר הילד פינוקיו קם לתחייה והפך לאדם ממש בידיה של הפייה הסנדקית שלו (המזכירה את הפייה הסנדקית של סינדרלה - סביר בהחלט להניח כי לשתי הדמויות סופחו אפיונים מסוימים מדמותה של האלה הקדומה שהפיחה חיים ביצוריה).
עצם היצירה של סיפור - במיתוס, באגדה או בסיפורת - ובניית הדמויות המופיעות בו, גם הוא יכול להיחשב כסוג של בריאה. בימים הקדומים נחשבה הספרות ליצירה עממית (כלומר, של העם, או של האל) ושם היוצר האנושי כלל לא נזכר בה, עם התפתחות חשיבותו של היחיד בחברה החלו להזכיר גם את שמו של היוצר הספרותי בכתבים - לצד נטייה של הכותבים השונים ליצור דמויות יותר אינדיבידואליות ומאופיינות.
אחת הדמויות המאופיינות הללו היא המפלצת של ד''ר פרנקנשטיין, שיצרה הסופרת מרי שלי. פרנקנשטיין התהווה מגוויות של בני אדם; ולהבדיל מההנעה הישנה באמצעות רוחו של אלוהים, הוא התעורר לחיים בעזרת אנרגיה חשמלית, במקביל להיווצרותו במוחות הקוראים באמצעות תהליך הקריאה של הטקסט שנוצר על ידי הסופרת.
הפחת החיים בעזרת אנרגיה מסוג זה או אחר מציינת התרחקות ממשית מהמיתוסים הקדומים ומתייחסת בעיקר לרובוטים דמויי האנוש, המופיעים לרוב בסיפורת המד''ב המודרנית. אבל לעתים אין האנרגיה מספיקה כדי לעשות את הרובוטים לאנושיים ממש - לשם כך יש צורך ב''רוח'' אמיתית. את הרוח הזאת מספקת, למשל, דמותה של סוזן קלווין הידועה מיצירותיו של אייזק אסימוב; עיסוקה בפסיכולוגיה של הרובוטים מציבה אותה במעמדה של האלה הקדומה, המפיחה לא סתם רוח חיים אלא גישה אנושית, אינטליגנטית ומוסרית ביצורים הדוממים, שמקום יצירתם המודרני הוא בית החרושת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרנקנשטיין. התעורר לחיים בעזרת אנרגיה חשמלית
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
המאמר פורסם לראשונה בהאייל הקורא
טלה בר עוסקת בקשר שבין מיתולוגיה לספרות. סיפורים ומאמרים נוספים שלה ניתן למצוא בכתב העת הספרותי ליטרטורה ובבמה חדשה. היא ילידת 1934.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
