 |
/images/archive/gallery/255/885.jpg
עיבוד מחשב: דיוויד רפפורט  |
|
|
|
|
| מיה הוד בילתה 75 דקות בעלטה גמורה בתערוכה האינטראקטיבית "דיאלוג בחשכה". כן, מדובר בחוויה מטלטלת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מיה הוד
8/2/2005 9:59 |
|
|
|
|
|
|
|
ערב וחושך בחוץ, אבל החלל שדרכו אנחנו נכנסים מואר. זה זמני. גולן מודיע לנו שאנחנו עומדים להיכנס אל חושך מוחלט, אבל שאין לנו מה לדאוג כי המשטח ישר, אין עליות וירידות, מכשולים או פניות מפתיעות. לפני דלתות ומדרגות יודיעו לנו, וגובה התקרה מעל שני מטר, כך שאין ממש סיכוי שניתקע עם הראש בקיר. אני מיד חושבת על זה שבחיים האמיתיים עיוורים לא זוכים להקדמה כזאת. אחר כך גולן מצמיד לנו מקלות נחיה ומראה לנו איך עיוורים אוחזים בהם, רק על הרצפה, ולסובב ברדיוס של 60 סנטימטר כדי לגשש את הצעד הבא. אנחנו קבוצה של שבע בנות, רואות, משחקות עם הצעצוע החדש. שלוש שתיים אחד - אנחנו בפנים.
חושך מצרים.
חושך שגם כשאני שמה אצבע מול העיניים אני לא רואה אותה. מזל מציגה את עצמה, היא המדריכה שלנו בתערוכה, עיוורת, היחידה שרואה שם. היא מבקשת מאיתנו לגעת בקיר בצד ימין וללכת לאורכו אחד אחרי השני. איבוד שליטה טוטאלי תוך שנייה. חוסר אונים מטורף. פחד ליפול, למעוד, לא לדעת, לא להגיע, להיתקל, להתפרק. היא מחזיקה רעשן שמסמן לנו איפה היא. לפחות זה. כי איפה אנחנו - אין לי מושג. כשאנחנו נכנסים לחלל הראשון היא מבקשת מאיתנו להתפזר לכל הכיוונים. אני נשארתי תקועה במקום כמו תמרור, קפואה, לא יכולה לזוז. השאר התחילו לזוז בהיסוס, ממלמלות "סליחה", מקבלות מקלות ברגליים ומרפקים בצלעות. לא בכוונה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על העיוורון
|
|
|
 |
|
|
|
"דיאלוג בחשכה" למי שלא שמע על המיזם הבינלאומי המעניין הזה הוא חוויה שמעניקה התנסות ייחודית של להיות עיוור לשעה. להכיר צד חסר מבט בעצמנו ובאחרים. התערוכה היתה אמורה להיסגר לפני חודש, בשל הביקוש הרב והביקורות המהללות היא תמשיך להציג עד יוני.
בתערוכה חללים מחיי היומיום שסופגים אותם דרך כל החושים האחרים - ריח, מישוש, שמיעה וטעם. בכניסה לתערוכה מצוטט לואיס בורחס מתוך "מתנת העיוורון": "בכדי לפצות על אובדן חוש הראייה, הם (העיוורים) מתורגלים להיות עירניים וקשובים לחושיהם שהם בדרך כלל עמוקים ומגוונים פי כמה". ועבורנו, הרואים, בפרט במערב, המתורגלים כל כך בחוש הראייה, זהו מצב לא פשוט.
בתרבויות אחרות יש דגש גם על חושים אחרים ( בטקסים, בפולחן ובתרבות ) כמו ריחות, רעשים, מוזיקה וכן הלאה, אבל במערב, אין ספק שחוש הראייה שולט ללא עוררין. אפילו דרך השפה ניתן להבין את המשמעות שלו עבורנו - אני רואה משמע אני מבין (I SEE), תופס, חוזה ("רואה את הנולד"), הראייה היא החוש שעליו אנחנו הכי סומכים ("טוב מראה עיניים", "תמונה אחת שווה אלף מילים"), והוא גם בעל התוקף המשפטי (עדות ראייה תמיד תגבר על כל עדות אחרת). לכן לא כל כך קשה להבין איך מצב של "בלי עיניים", גורם לא פעם לתחושה של בלי רגליים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא רואה ממטר
|
|
|
|
|
|
|
בחדרים השונים אנחנו אמורים לזהות דברים באמצעות מישוש, לנחש. אני נוגעת במשהו, רק בחלק ממנו, ואחרי כמה שניות מזהה: אופניים, שולחן, ספסל. מיד נוצרת השלמת התמונה בראש. כל גילוי כזה הוא חגיגה אדירה. ברקע מקנן בי כל הזמן הפחד שאני אלך לאיבוד, ואיך מזל המדריכה תדע שאני חסרה. אנחנו נעצרות לכמה דקות. אני שומעת שתי בנות מדברות לידי, אחיות כנראה. פתאום יד אוחזת בידי. אחת מהן חושבת שהיא נותנת יד לאחותה, השנייה בכלל לא יודעת. המגע חם, יד קטנה. במשך שתי דקות הן מדברות וידה אוחזת בידי. כשמזל קוראת לנו להמשיך ללכת, היד מתנתקת. הן לעולם לא ידעו. במקום אחר אנחנו יושבות, ואני מורידה לרגע את גומיית השיער שלי. שם אני נפרדת ממנה, כי אחרי שנייה אני לא זוכרת איפה שמתי אותה, ממששת את הספסל, ואין. את המקל אני לא אעזוב, גם לא לחצי שנייה, גם אם העולם יתהפך.
אחד המתחמים המעניינים הוא השוק. אנחנו ממששים. עוברים בין ארגזים, צעקות ופירות. מה בין מלפפון לגזר ? חציל ודלורית? איך זה לדעת שירק רקוב דרך הידיים? אני נוגעת בפרי עגול ולא מצליחה לזהות איזה הוא מבין ההדרים ופתאום נזכרת - יש לי אף. אני מרימה את היד ומריחה. אשכולית. בכיתם פעם מלהריח אשכולית?
פתאום נעים לי לא לדעת חלק מהעולם. לא לראות מי קינחה את האף, לא להתעצבן על זאת שלא שותקת לרגע (מצב החושך מאוד מביך), לא לשפוט לפי מראה, לתרגם מצבים בקבוצה לפי התחושה. וגם, דפיקות הלב הרבה יותר חזקות בחושך.
חלל אחר הוא בר משקאות וחטיפים. המוכר, שגם הוא עיוור, מפרט לנו מה יש. מילא מקופלת, אבל איך הוא יבדיל בין טעמי לאגוזי? אני מהמרת על שתייה, וגם שם יש איפה ליפול. תוך מישוש מטבעות לתשלום, אני שואלת את המוכר בחשש מר להפרת הדיאטה אם הוא בטוח שזה דאייט. בהחלטיות ששמורה לאנשים ש"רואים" בחושך הוא עונה לי שכן.
מזל עוזרת לנו לשבת מסביב לשולחנות ואנחנו מציגים את עצמנו במעגל הסיכום - תחושות, רגשות, חוויות. מזל זוכרת את השמות והקולות של כולן ומנהלת דיון. מישהי מספרת שזו מתנת יומולדת שלה, אחרת אומרת שזו פעם ראשונה שיצא לה להשתמש בחושים אחרים באופן כל כך מודע. מדברים על הפחד והבהלה שליוו את ההתחלה. אפילו עכשיו קשה לי, אני אומרת למזל, לדבר איתך בלי להסתכל לך בעיניים. "אני דווקא רואה שאת מסתכלת עלי, ושנוח לך יותר ממקודם, ואפילו שעכשיו את מחייכת", היא עונה לי. אני מהנהנת ופתאום נזכרת שבמקום הזה השימוש בשפת גוף לא ממש עובד, ומיד אומרת "כן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בחזרה לאור
|
|
|
|
|
|
|
כעבור שעה אנחנו יוצאים לאור. האור מסנוור. הקולה שלי דאייט. מזל נראית אחרת מאיך שדמיינתי. להבדיל מכל המבקרים בתערוכה, כל המדריכים הם עיוורים גם בחיים האמיתיים. לפני שנפרדנו מזל סיפרה על פעם שבה היא הלכה לאיבוד כי היו עבודות בכביש והיא לא זיהתה את הרחוב שלה. אשה ניגשה אליה ושאלה אותה לאן היא צריכה להגיע. כשמזל אמרה לה את הכתובת, האשה אמרה לה שהיא מתחת לבית שלה. אחר כך מזל שאלה אותנו אם אנחנו מכירים עיוורים, ונזכרתי ביום הראשון באוניברסיטה, כשראיתי עיוורת עומדת ליד ברזיה. שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה והיא בקשה להגיע לאיזה בנין שרשום בדף שהחזיקה ביד. בחמש הדקות שהלכנו יחד היא סיפרה על עצמה, שאלה אותי, והזמינה לקפה בהפסקה וגם לדירה שלה. ממש הציעה לי חברות בין רגע. בלי מחסומים, בלי לא נעים לי, ואיך היא הסתכלה עלי, ומה היא חושבת דרך העיניים ואיך היא נראית. זה גרם לי לחשוב על ההפרדה שעושות העיניים. תינוק בימיו הראשונים לא רואה, הכל אצלו אחד, שלם, והוא חי. חי טוב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
