 |
/images/archive/gallery/184/226.jpg
עטיפת הסרט ''אושר'' של טוד סולונז.  |
|
|
|
|
| מיה הוד על שמונה טיפוסים שהסתובבו בסוף השבוע האחרון בפסטיבל מפגשים בגבעתיים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מיה הוד
17/2/2005 12:13 |
|
|
|
|
|
|
|
אחד העקרונות הבולטים שעלו בסדנאות הרבות שהתקיימו בפסטיבל מפגשים שהתקיים בשבוע שעבר היה להבין שכל אחד מאיתנו
תופס את המציאות אחרת. להלן יישום מהיר. 8 טיפוסים שהסתובבו בתיאטרון גבעתיים בסופשבוע האחרון.
הרוחני
מגדל של אור באמצע אנרגיה עירונית. נפלא. אני מרגיש שאנשים רוצים. הם מחפשים. גם מי שבא לפה במקרה, ולא ממש בראש - בא. יש נוכחות. אפילו הסדרנים של התיאטרון, שנקלעו לכאן כביכול סתם - מתבלבלים. עוברים פה מהפך. זה יגדל ויגדל. עוד מעט, אנחנו, שליחי האור, כבר לא נהיה מיעוט. אלו שלא מאמינים יהיו המיעוט. האנרגיה שפורצת מכאן תדביק את הרחוב, את העיר, את הארץ, את העולם כולו.
הקרייריסטית
קטורת, מוזיקה רגועה, הרבה כתום, כריות, שטיחים. השקיעו. קניתי שני דיסקים, אחד ליוגה ואחד לרייקי, ומישהי קראה לי בכף היד ואמרה שהיא רואה אותי בסדנת התקשור הבאה שלה. נתתי לה פרטים. שיהיה. אבל אני כבר חוזרת למשרד. לפסטיבלים רחוקים אני אף פעם לא יכולה להגיע. לעזוב את העבודה ליומיים? החברה תקרוס. פה זה שני מטר מהמשרד. קופצת חוזרת. כמו אוניברסיטה. יש לוחות זמנים, הכל מסודר.
איש העסקים
חבל. יכלו לצמצם את הדוכנים, בשביל מה להשאיר רווח של מטר. אפשר היה להכניס בשקט עוד 20 דוכנים. ידעתי שהיום הראשון לא יהיה שווה מבחינה כלכלית. יום חמישי, אנשים עובדים. עם רוחניות אי אפשר לקנות במכולת. נו, וגם מזג האוויר לא היה ממש לטובתם. ואגב עסק, אז היו פה גם כמה מרצים תותחים מעולם העסקים. פלי הנמר, גיל פרץ. מצליחנים עם קבלות. יפה שבכל השנטי הזה מביאים גם אנשים שיש להם רגלים מתחת לגוף.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מעגל נשים
|
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
המורה הרוחנית
64 מרצים. טובלי הקים קהילה, רביץ יודע לצחוק, גלעד נושמת, גפני עם היהדות. כל אחד והבחירה שלו. ואנחנו? אנחנו ממש לא פה כדי שילכו אחרינו. אנחנו כאן כדי להראות להם איך למצוא המאסטר שנמצא בתוכם.
הסקפטי
לחבק אנשים שאני לא מכיר? למה? הליכת מלאכים עאלק. מגיל אפס אני נושם כמו גדול, למה שמישהו יגיד לי שעד עכשיו לא נשמתי? אז יש כמה אנשים מעופפים שחושבים שהכל טוב. אז מה?
הרווק
האמת? באתי לתפוס פה מישהי. אני מחפש משהו רציני. תכלס, כולם פה מדברים על זוגיות, כי את כולם זה מעניין. אם הם היו בזוג, הם לא היו פה. בסדנת מגנוט משאלות המנחה ביקשה מאיתנו להתנהג כאילו יש לנו בת זוג. להיות בתודעת "יש". איפה הבת זוג? עכשיו היא במקלחת, עכשיו היא בעבודה. תיכף חוזרת. טוב, יש פה מישהי שעושה לי עיניים מתחילת הסדנה. אני אצא ראשון, אולי נתפוס אותה בחוץ.
החוזרת מהודו
סוף סוף בית. חודש אני בארץ. קולטת רק אנשים חמוצים, עצבניים, כל יום דורסים אותי כמעט שלוש פעמים, ופה, אנשים מחייכים, אני אומרת את המילה "צ'אקרה" ואף אחד לא רוצה לירות בי. אני מרימה טלפון לאמא שלי, אולי היא תסכים לבוא.
המאמין
ערב שבת, ניסים אמון על הבמה. מדבר אל אוזניים פקוחות. השקט שלו מהפנט. בדממה שלו הוא לוקח פנימה, בנעימות נדירה. הנוכחות שלו מרגשת. הוא מספר על בודהה, ושואל מה כבר הוא, ניסים אמון, יכול להוסיף?
ממש לפני שנגמר, הוא מבקש מכולם לשבת נינוח. אפשר להוריד נעלים, מגפיים. לעצום עיניים. מוזיקת לילה ברקע, רעשי חשכה, והוא מדבר בקול עמוק על אושר בטעם אחיד. לא שמפניה, לא קולה, לא מיץ פטל. אושר בטעם מים. על זה שגם אם מה שאנחנו עושים עכשיו הוא משחק - זה המשחק הכי טוב בעיר. להרגיש את הגוף, את האנשים שיושבים מאחורינו מלפנינו ומצדדינו. שבחרו לבוא דווקא היום. 400 אנשים ממלאים את החלל. לא בחוף אכזיב, לא בקומונה בדרום, לא בהודו. כאן. באמצע גבעתיים. צעירים ומבוגרים, מאמינים וסקפטיים, בורגנים ושאנטים, זוגות ובודדים. יחד. תודה.
|
|
|
|
|
|
|  | | מפגש עם גבריאל קזנס | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
