 |
|
|
|
|
מעבר לטוב ואולי גם מעבר לרע |
|
|
|
|
האם אדם מואר לא יעשה דבר רע לעולם, או שמא הארתו מכוונת אותו לסט מסוים של מעשים. תומר פרסיקו על סוגיות של מוסר במקום שבו המציאות אחדותית ושלמה |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
תומר פרסיקו
24/2/2005 11:32
|
|
|
|
|
|
|
|
האם באמת אפשר לגזור דפוס ספציפי של התנהגות המתחייב מהשגה רוחנית גבוהה? האם יש דבר מה שאדם מואר אף פעם לא יעשה? סביב הנושא הזה נפרדו דרכיהם של אנדרו כהן ומורו פאפאג'י, אי שם בסוף שנות השמונים. פאפאג'י (הלוא הוא ה. וו. ל. פונג'ה) היה אחד ממורי האדוויטה הפוריים ביותר בהודו של ימינו, פוריים מן הבחינה החשובה ביותר: מספר גדול של אנשים שבאו איתו במגע דיווח על קפיצה משמעותית בהתפתחותם הרוחנית. אחד האנשים הללו היה אנדרו כהן, יהודי משופם מאמריקה, שבזמנו הכתיר אותו מורו פאפאג'י, כיורשו המושלם. אנדרו אף החל, בפקודת רבו, במסע להפצת הבשורה בעולם, אלא שאז קרה המקרה שסביבו נפרדו דרכיהם: התגלע שהגורו קיים מערכת יחסים מינית עם אחת מתלמידותיו הצעירות (מהלך גורואי קלאסי).
על מידת הניצול וההסכמה שביחסי המין שביניהם הדעות חלוקות, אך לא על זה הוויכוח בין הגורו לאנדרו. הוויכוח המריא חיש מהר לספרות עליונות של אבסטרקציה רוחנית וניתן לנסחו כדלקמן: האם אדם מואר יכול לעשות מה שבא לו, או האם הארתו מכוונת אותו, שלא לומר מגבילה אותו, לסט מסוים ומוגדר של מעשים. במילים אחרות: האם אדם מואר לא יעשה דבר רע לעולם, או האם בהיותו "מעבר לטוב ולרע" הוא חופשי לגמרי לעשות כרצונו, "טוב" או "רע", קטגוריות שממילא מעניינות אותו כקארמה דאשתקד.
השאלה הזו מעניינת והיא נוגעת גם לסטריאוטיפים ולדעות הקדומות שיש לנו באשר לרוחניות בכלל ולמורים רוחניים בפרט (גלימה לבנה, דיבור רך וכן הלאה), וגם לשאלה האם ניתן לגזור מן העובדה כי למציאות מימד בו היא אחדותית לחלוטין (אחד מסממניה המרכזיים של הארה), קורפוס ספציפי של הוראות התנהגות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| פאפאג'י | /images/archive/gallery/141/892.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
כדי שהכל יהיה אחד צריך שאיפשהו יהיו שניים
|
|
|
|
|
רוב המסורות המיסטיות מדברות על אחדות מסוימת בבסיס הקיום. רוב המסורות המיסטיות מדברות גם על הרגע בו אדם מגלה את האחדות הזו. לבסוף, רוב המסורות המיסטיות מדברות על הרגע בו אדם מתמזג עם האחדות הזו. הגילוי כי במהותה הממשות היא אחת, כלומר שכל מה שקיים מאוחד ושכל דבר קשור לכל דבר אחר נחווה בדרך כלל כהקלה וכשחרור, וזאת מפני שהדרך אליו כוללת התמסמסות ניכרת של האגו על כל צרותיו ודאגותיו. אין זה אומר שעולם הריבוי הוא אשליה, אלא רק שתפיסת הריבוי, תפיסת המציאות כמחולקת לדברים נפרדים ומנוגדים אינה הדרך היחידה לראות את המציאות, והיאחזות בה כאמת שאין בלתה מביאה לסבל, וגרוע מזה, חוטאת לאמת.
בהנחה שהבנו לעומק שהקיום וכל אשר כלול בו הם ישות אחת רציפה, האם מתוקף כך בהכרח נעשה מעשים מסוימים ומעשים אחרים לא? האם נסיק מכך מסקנות אופרטיביות לגבי אופן התנהלות חיינו? האם זה בכלל "אומר" משהו? התבוננות קלה על הסוגיה מראה שלא. עצם העובדה שהקיום הוא אחדותי לא "אומרת" שום דבר. מבחינה לוגית, למשפט "הכל אחד" יש אותה משמעות, כפי שאומר אלן וואטס, כמו למשפט "הכל למעלה" או "הכל צפונה", כלומר שום משמעות. כפי שעל מנת שכל הדברים יהיו למעלה צריך שיהיה דבר אחד לפחות למטה, או כדי שכל הדברים יהיו צפונה דרוש לפחות דבר אחד דרומה, כך כדי שהכל יהיה אחד צריך שאיפשהו יהיו שניים.
כך גם לגבי משפטים דומים בנוסח "הכל טוב" או "הכל טבע בודהה". לא שאין למשפטים הללו משמעות - יש להם משמעות קיומית, חווייתית ודתית עמוקה, אבל משמעות לוגית אין להם. זאת משום שהלוגיקה, כמו השפה, בנויה מניגודים: לכל מילה ומושג יש מילה ומושג נגדיים, הופכיים. למעשה מילה מוגדרת על ידי ניגודה, ולא היינו יכולים להשתמש בשפה אם לא היינו מכירים משמעויות של מילים רבות - רק על ידי רשת של הקשרים וקישורים מקבל מושג את משמעותו - למילה אחת אין משמעות. אנחנו מפצלים את המציאות לזוגות זוגות, וכך יכולים להכניס סדר בחיינו, להסתדר: למשוך כלפי צד אחד ("טוב") ולדחוף הלאה את השני ("רע").
אלא שחוויית האחדות מבטלת בדיוק את הצורך הזה, את ההכרח לרצות משהו אחד ולהעדיפו על פני משהו אחר, את הרצון לשפוט ולקטלג כל דבר ועניין, את התשוקה הסיזיפית שיהיה "רק טוב" ואף פעם לא "רע". ומכאן גם מובן הקושי עליו מדווחים מיסטיקנים רבים בתיאור האמיתות שהם גילו במילים. כי מכיוון שהשפה והלוגיקה (וכנראה, פשוט, המוח שלנו) פועלים בעזרת זוגות של ניגודים, להכריז כי הכל הכל הוא רק טוב, או אור, או אחד, או מגניב, משמעו להצהיר הצהרה אקזיסטנציאליסטית, אולי אפילו לדווח על אמת חווייתית עמוקה - אבל לדבר בהגיון זה לא.
ואין מדובר רק בעניין לשוני. האמת הפשוטה חייבת להיות שאפשר, טכנית, לעשות כל דבר מתוך דבקות באחדות המוחלטת של הקיום. מעשים רעים מוכלים בתוך האחדות הזו בדיוק כפי שטובים מוכלים בה. שכן אם לא היה מעשה שלא היה מוכל על ידי האחדות הזו, הרי שזו לא היתה ממש אחדות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אנדרו כהן
|
|
|
|
|
|
למוחלט אין העדפה
|
|
|
|
|
במילים אחרות, ה"אחדות” הזו, או ה"טוב" שהוא הכל והכל זה הוא, הם מוחלטים ושונים מאחדות וטוב יחסיים, מולם מוצבים ניגודיהם בעולמנו. כשם שירקרקותו של תנין אינה משפיעה על אורכו, אחדותו של הקיום אינה משפיעה (או מושפעת) מתנועות הריבוי בתוכו. לכן כל כיוון, מעשה ודבר במימד היחסי שווים ביחסם למוחלט, ולמוחלט אין העדפה כלשהי כלפי אף אחד מהם. מבחינת המוחלט, כולם מושלמים בדיוק כפי שהם, כל כיוון מעשה ודבר נמצא בדיוק היכן ואיך שהוא אמור להיות. העובדה ש"הכל אחד", כשלעצמה, לא מולידה חוקי מוסר, אך באותה מידה היא גם אינה מבטלת את חוקי המוסר הקיימים: כל מה שקיים הוא חלק מהמושלמות האחדותית ברגע זה, והשלמות הזו, המושלמות הזו, כוללת כמובן את כל הקיים ללא יוצא מן הכלל.
מכאן ברור כי סוג כזה של גילוי לא יכול, בפני עצמו, להדריך אותנו בחיינו. אי אפשר לגזור שום נוסחה מעשית מכך שהכל אחד. כי אם אכן הכל אחד מה זה משנה אם אגנוב סוכרייה כשבעל המכולת מפנה את הגב? ואם אכן הכל טוב, הכל ימשיך להיות טוב בדיוק באותה מידה בין אם אציל אדם זר מטביעה, ובין אם לא. כל עוד אין ניגוד אין הפרדה (זה הרי בדיוק העניין), וכל עוד אין הפרדה אי אפשר לרצות צד אחד ולסרב לשני.
על כן טעה אנדרו כהן כשטען שלא יכול להיות שפאפאג'י הינו גם מואר, כלומר במגע עם, או באחדות עם, המוחלט, וגם ניצל מינית את תלמידתו (ומכיוון שכהן ידע לבטח כי פאפאג'י אכן ניצל אותה, הוא הסיק מכך כי רמתו הרוחנית אינה הגבוהה ביותר). פאפאג'י יכול להיות גם מואר וגם נבזה. הארתו לא ציוותה עליו כל דפוס כזה או אחר של פעולה: היא כשלעצמה לא אסרה עליו סוג כזה של קשר, ומאידך בהחלט גם לא הכשירה מעשים כאלו. מבחינת המוחלט, כל יחסי הוא רק עוד יחסי.
אבל כאן חייבים להסתייג ולהוסיף: הרי אנחנו יודעים שאפשר לשרטט איזשהו דפוס התנהגות המשותף לגדולי רוח. אנחנו יודעים שאפשר לאפיין אותם בנטייה גדולה מהממוצע לחמלה למשל. ואנחנו יודעים שהם חוננו גם בשקט נפשי ובענווה ובסובלנות. וכמובן, יש בהם שפע של אהבת חינם. כך שבכל זאת מגע עם המימד המוחלט של הקיום מוביל להתנהגות מסוימת!
אלא שכאן יש להבדיל בין דפוסי התנהגות העולים באופן טבעי מתוך ההכרה כי בינך לבין כל יצור אחר קיים קשר עמוק מכפי שאי פעם שיערת, לבין הוראה חד משמעית הבאה בצורה של נוסחת התנהגות קבועה. הראשון בוודאי נובע מהגילוי האחדותי. השני לא. הראשון הוא דינמי, אורגני, משתנה ומתפתח. השני קבוע ונוקשה, החלטי וצפוד. הראשון חי וחם, נושם ונוזל, מתפשט וגדל. השני מוגבל וסטטי, מקורקע ומוקפא. הראשון אמורפי ומטושטש, מעורפל ומעוגל. השני ברור וחד, מדויק והחלטי. שוב: דפוס מסוים הנובע רק מתוך הכרה כי כל אשר אתה רואה הוא, במידה רבה, אתה - ודאי עולה. אך הוראה או חוק ספציפי אינם עולים, שהרי בין כה וכה הכל יישאר אתה. החוקים עולים ממקום אחר.
האם אפשר להיות מואר עם שיער ארוך, זקן וגלימה לבנה? ודאי, למה לא. האם אפשר להיות מואר מסופר למשעי עם חליפת ורסאצ'ה? כן, כן, לבריאות. אבל אלה לא שאלות חשובות. השאלה החשובה היא האם אפשר להיות מואר בדיוק כפי שאני עכשיו? ולהשיב מיד: זו הדרך היחידה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
