 |
/images/archive/gallery/267/757.jpg מיה וגלעד באמבטיה נבטית קלאסית.
צילומים: גלעד ארגמן  |
|
|
|
|
| אש, מים, אוויר, אדמה ואדם: רגע לפני שנהיה לוהט וחם, מיה הוד יצאה לחפש קצת שקט במדבר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מיה הוד
2/3/2005 16:26 |
|
|
|
|
|
|
|
אש
כדור ענק עולה ומאיר את המכתש כולו. רוח נעימה מפנה את מקומה לקור הלילה. שרידי המדורה של אמש מובערים מחדש להכנת תה. יעלים מרקדים על הצוקים ובמדרונות, מחפשים אוכל או סתם רוצים להביט בבעלי חיים אחרים שמבקרים במולדתם. תמהים על ריחות התה שבוקעים מהפינג'ן. האדם היא החיה היחידה שמחממת שתייה. לא מוזר?
תקופות
שלמות של התפרצויות געשיות, הרבדה (מלשון רובד) של יצורים קדומים, בליה של נהרות ענק ושברים אדירים יצרו את צורת הלב של המכתש. אט אט העננים מתפזרים ותוך שעה אנחנו מתקלפים מהבגדים. חם. השמש מלווה אותנו לתצפית מהר רמון, ההר השלישי בגובהו בארץ, 1,033 מ'. ברוב החורפים יורד עליו שלג.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מטפסים
|
|
|
 |
|
 |
|
אדמה
|
|
|
 |
|
|
|
נסענו כי אמרו שיש פריחה. במבט ראשון מתקבל הרושם של גוונים די אחידים של חום. כשמורידים את הראש ומסתכלים מקרוב יותר אפשר כבר לזהות פריחה : אירוס הנגב, שמשון השרקופית, טוראין, כלניות וסביונים. עלי כותרת בוהקים שנעלמים במבט העל. דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
המכתש צבעוני לא רק בכותרות פרחים. אדמת החרסית יוצרת גוונים שונים של צבעי אדמה. חרסית עם גופרית יוצא צהוב, עם ברזל - אדום ועם נחושת - ירוק. צבעים ממש. מטפטפים מים ואפשר לצייר על דפים או על הגוף. סלעי ענק, בולדרים, מונחים על האדמה כמו גן צעצועים הפוך.
השבילים מסומנים באבנים בצורת חרוט כדי שהמכוניות לא ייצרו קוליסים עם הגלגלים. מעבר לכך שהשבילים המלאכותיים הורסים את תוואי השטח, הם גם יוצרים תעלות שמסיתות את הדרכים הטבעיות המוליכות מים לצמחים.
מזהירים אותנו מפני גנבים, אבל אנחנו לא מפחדים. החלטנו. בזמן שגלעד פוחד קצת הוא סומך על האמונה שלי ולהפך. עובדה ששנינו נשמנו לרווחה בתום המסלול, כשרג'י, המכונית שלי, נראית לה באופק, מונחת תחת שמים ועל ארץ, ממתינה לנו בסבלנות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אירוס הנגב
|
|
|
|
|
|
|
מים
|
|
|
|
|
|
|
עין סהרונים הוא מעין שכבה של מי תהום. בשל נדירות המים קיימת סביבו שפע צמחייה, ושיירות רבות עצרו לחנות במקום. הנבטים, נוודי מדבר שבירתם היתה פטרה, הובילו שיירות גמלים עם מיני בשמים ותבלינים מאזור הודו וחצי האי ערב לנמל עזה ומשם בספינות מפרש לאירופה. שודדי דרכים עלו עליהם והתקיפו את השיירות. הנבטים לא פראיירים, הם בנו מצודה (בחסות האימפריה הרומאית), הקימו חאן דרכים מסודר והציבו בו שמירה.
ממשיכים לבורות לוץ, מאגרי מים מתקופת דוד ושלמה המלך, משהו כמו 950 לפנה"ס. משמעות השם היא לא "שלום" בשוודית או "נפיחה" ברומית עתיקה אלא פשוט שמו של החוקר הגרמני שחפר וגילה אותם.
הבורות מתוחמים בקירות סלע, ומסביבן תעלות שניקזו את המצרך הנדיר מהאזור כולו על מנת לשמרו. בלב הצחיחות, משום מקום, נחשפים בורות מים צלולים שאגרו בצורה זו מים במשך מאות בשנים ועדין עושים את עבודתם נאמנה. חלקם בנויים כמערות, מכוסים אבנים. ככל שהשטח מקורה יותר, המים נאגרים באופן יעיל יותר מכיוון שהם לא מתאדים.
מים מזיזים סלעים. שנים של השתוקקות בתוך האדמה חושפת שכבות, תקופות של מיליוני שנים טמונות בשורות, בפסים, בקומות. עדות לתהליכי ההרבדה בים הקדום שכיסה את אזור המכתש. גם אנחנו כתובים בסלע?
בדרך אנחנו קוטפים עלים של כוכב ריחני, צמח בעל ריח משכר שהופך עם קצת מים לתה מבושם, וגלעד מספר לי שמצמחי המדבר מלקטים רק קצוות עלים, ולא גבעולים שלמים או שורשים, כדי לאפשר להם להמשיך לחיות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הלגו של הטבע
|
|
|
|
|
|
|
אוויר
|
|
|
|
|
|
|
שושנת יריחו הוא זבוב שגדל ליד שיח מדברי בשם "מלוח". אם הוא עוקץ, במשך חצי שנה מסתובבים עם חצ'קון ענק מלא מוגלה שמשאיר צלקת לכל החיים. לאחר שחיילים רבים נעקצו בשטח, פצח צה"ל במחקר לגבי הזבוב ומצא שהוא נוהג להתגורר ליד שיחי המלוח. מאז יצאה פקודה בצבא לא לישון ליד שיחים שכאלה. ומילא ברגל, אבל תתארו לכם עקיצה כזו על המצח. לכן הבדואים, תושבי המקום, נהגו להניח ילדים קטנים הפוכים, כשרק עכוזם הזעיר חשוף למשך כמה שעות, עד שהפעוטות היו נעקצים, כדי לחסן אותם לכל החיים. ואם כבר צלקת, אז שתהיה בישבן.
עוד ליד המלוח, שאריות ארוחה, לא שלנו. פתיתי שלד גירני של חלזונות, אותם אוכל הגרביל - המכרסם המדברי, שמזכיר קנגורו קטן. בניגוד אליו, אנחנו מנקים אחרינו ומטמינים את שאריות המזון האורגניות בין עלים.
מתוך משטחי החול צצים שיחי רותם ואלה. ליפרוק המדבר, צמח שגבעולו פרקים פרקים, יש סגולות טיהור. הבדואים קוטפים את גבעוליו, כותשים אותם ומפיקים סבון. על הדרך גם אנחנו אוספים כמה עלים בכיסים, משפשפים עם מים ובועות סבון עולות בידינו. תענוג. המקום מספק את צורכיהם של החיים בו עד הסוף, והמתגוררים הקבועים בקיאים בידע ובהוראות ההפעלה. צמחים אחדים גדלים בתוך האדמה, אחרים עוברים למצב של "חצי חיים" למשך תקופות שלמות, על עליהם שיערות וגבעוליהם אוגרים מים בתוכם. עץ השיטה מצמיח שורשים באורך 30 מטר, פי חמישה מגובהו. היאחזות עיקשת באדמה. עמידות בפני רוחות חזקות היא הבסיס לחיים שלהם. דקלים הם סימן למים מתוקים, כי שורשיהם מגיעים "רק" עד שלושה מטרים, ללא מים - הם לא צומחים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עץ שיטה
|
|
|
|
|
|
|
אדם
|
|
|
|
|
|
|
בחניון בארות אנחנו שותים קפה מצוין. בארות הוא מאהל מדברי שפעם היה חאן. גם דרכו עברה דרך הבשמים. שיירות גמלים הובילו מור, לבונה, בשמים ותבלינים. גם מלח ופלפל נעו ונדו בארץ. ואני מבינה פתאום המקור של המילה salary (משכורת) שמגיע בכלל מ- salt( מלח), כי פעם היו משלמים במלח.
סוף עונת המדבר. עוד מעט יהיה פה חם שאי אפשר להאמין. זה הזמן לטיפת חורף מדברית אחרונה. לשתות את המים, לנשום את האוויר, לחקוק את עצמו בסלע העכשווי של חייו, להתפלא על הקסם הזה של העולם. על עושר הצורות, השתנות החומר, המגוון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעלים מקפצות
|
| |  | | חניון בארות
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
