 |
/images/archive/gallery/149/349.jpg
צילום: יהודה בן יתח  |
|
|
|
|
| מי לא רוצה להיות מנוי במועדון בו הולכים יחפים, זוללים אספרגוס ולובשים בגדים לבנים? יוסי רז הלך לחפש את דולפין ההארה שלו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
4/5/2005 12:00 |
|
|
|
|
|
|
|
אחת ולתמיד אני רוצה להגדיר מי אני ומהי האמת הנשגבת של חיי. לאנשים כמוני, אנשים שהמציאות שרטה אותם כל כך עמוק עד שהם משתוקקים לפרמט אותה מכל השקר והצריכה של התרבות המערבית - דרושה אלטרנטיבה שפויה. אני מאמין שאיפשהו נמצא מישהו שילמד אותי איך לקרצף את כתמי התרבות המערבית ואחר
כך יראה לי איך לכתוב את חיי מחדש, כך שאצא מנצח. התחלתי לחפש אחר קדושה אחרת, אלטרנטיבה עם אמירה, וכך פחות או יותר הצטרפתי להֶאָרָה-קְלַאבּ. בואו נודה, יש קסם רב במלים "הארה" ו"אחדות". מי לא רוצה להיות מנוי במועדון בו הולכים יחפים, זוללים אספרגוס ולובשים בגדים לבנים?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
2.
|
|
|
 |
|
|
|
אֶנִיבַּאדִי הוֹם? איש לא ענה לי. לאחר כמה רגעים נכנסתי לסלון אפוף ענני קטורת. התיישבתי בכורסה עם כרית קטנה לתמיכה בצוואר. עצמתי עיניים, נשמתי שלוש נשימות עמוקות וחשבתי לעצמי: איזה יופי, אני כבר אוהב את המקום! עוד רגע קט אוכל להיות ממש עצמי. לאחר שפקחתי את העיניים, שמתי לב למַשהו מוזר. לכורסה, לשולחן, לספל שעל השולחן ולמזנון שעמד מולם היה מכנה משותף אחד: איקאה. על הקירות ספרתי שלוש תמונות ועוד שתי מנורות של איקאה. לא נכון! אני לא נמצא בתוך קטלוג עיצוב כלשהו. כדי להימלט ממוצרי הצריכה והמותגים שהפגיזו אותי מכל עבר, עשיתי מה שאני יודע לעשות הכי טוב: הדלקתי את המוצר החשמלי היחיד שהיה בחדר. הטלוויזיה. איזה יופי, התוכנית החביבה "אודטה". אבל תוך זמן קצר, מטח כבד של פרסומות עם מסרים תת-הכרתיים על אהבה וסקס ירד עלי. אודֶטיזם! אמאל'ה! מכריחים אותי להיות צרכן שכל תכליתו בחיים היא לקנות שרפרף בצורת ייִן-יאנג של תאגיד הענק איקאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
"בוא בבקשה", פנה אלי בחור שדומה לרפיק. הכניסו אותי לחדר ריק מכיסאות עם שטיח בדואי פרוש במרכזו. במרכז החדר דלק נר ולידו ישבה אישה מרשימה ולו רק בשל העובדה שהיא נראתה גבוהה אפילו בישיבה. במעגל מסביבה ישבו עוד כמה אנשים. התיישבתי בעדינות רבה על השטיח כדי למנוע מבוכה מעצמי למקרה שתוך כדי תהליך ההתיישבות, עצם סוררת שלי תשמיע קְנַאק פתאומי בחלל המקודש של החדר. "אני שַאנְטי, אמרה האישה הגבוהה בקול שקט והחלטי. אחר כך היא ביקשה שנחזיק ידיים ונלחץ קלות את ידו של היושב לצידנו. התחלנו למלא הוראות בלי לדעת מה צפוי לנו, וזה כמובן חידד עוד יותר את העצבים המרוטים שלי, אבל המשכתי להקשיב בשקיקה: "עוד מעט תמצאו את עצמכם בחוויה שלא התנסיתם בה מעולם. אני משתמשת בטכניקה שתביא אתכם מעבר למחשבה. אני אחבר אתכם אל הווייתכם בדרך טבעית. אני אנתב את אנרגיית החיים שלכם לאושר, יצירתיות ושמחה. אני אתן לכם הזדמנות לפתוח חלון אל הטבע האמיתי שלכם. אני אלמד אתכם מדיטציה שתעזור לכם להבין את הדרמות שהכנסתם לחייכם. אני אעשה לכם היכרות בלתי אמצעית עם עצמכם. בהצלחה!"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
ברשותכם, אני רוצה להרוס קצת את החגיגה הזאת. שבע פעמים ספרתי את המילה "אני" בדברי הפתיחה של שאנטי. מצד אחד, יש ערך אמיתי בכמיהה אחר הנשגב והרוחני, אבל מצד שני אני לא יכול להתעלם מהיעדר הביקורתיות והמסחור העצום המתלווה אל אותו נשגב רוחני. לא אלאה אתכם בפרטי הפרטים של הסדנה עם שאנטי, רק אומר שלאחר הדברים שאמרה, היא ביקשה שנעצום את העיניים ונדמיין יער: "ובתוך היער יש עצים נפלאים. נשמו אותם. עכשיו, ככל שאתם נכנסים לתוך היער, אתם שוכחים את הצרות והבעיות שלכם. אתם הולכים ונעשים לבנים וקלים כמו נוצה. עכשיו תחפשו את המדריך האישי שלכם. זו יכולה להיות ישות אור לבנה או חיית מחמד מתוקה כמו דולפין או פינגווין חייכני שיושיט לכם יד. קחו אותה!".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5.
|
|
|
|
|
|
|
נכנסתי לעובי היער. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה - נאדה! ביער שלי אין פינגווין חמוד או דולפין חייכני. אבל השתדלתי. רצתי כמו מטורף בכל שטח היער. נפלתי על השיחים וקמתי, נפלתי וקמתי. שרוט וחבוט צעקתי: "הדולפין! הדולפין!" - אבל נאדה. ופתאום, ממש בקצה היער הבחנתי בגוף קטן בגוונים של שחור-לבן. דמעות של שמחה ירדו על פניי. עוד מעט אפגוש את חיית הכוח שלי, פינגווין ההארה, שיוביל אותי יד ביד אל הֵיכָלות האור שכל כך רציתי. התקרבתי עוד יותר. תחת עץ הבּוּדְהִי שלי עמד השרפרף: פריט קטלוגי 275 עם ציפוי מלמין בגוון שחור-לבן ובצורת יין-יאנג של תאגיד הענק איקאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
