 |
/images/archive/gallery/299/957.jpg עיבוד מחשב: מתוך ארץ אחרת.
 |
|
|
|
|
| בצד הערך האמיתי הגלום בחיפוש אחר הנשגב והרוחני, מאפיינים את העידן החדש גם היעדר ביקורתיות, מסחור ענק ונסיגה מטיפול בבעיות החברה כדי "להתחבר אל האני". ד"ר יהונתן גארב עוקב אחר משמעות הפרטת הכוח בתנועת הניו אייג' |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר יהונתן גארב
5/5/2005 16:16 |
|
|
|
|
|
|
|
"Who in Power"
(ליאונרד כהן, "מי באש")
אחת התופעות הבולטות בחיי הרוח והחברה בעשורים האחרונים היא ההתגברות חסרת התקדים של מגמות מיסטיות ומאגיות. תופעה זו מכונה לעתים קרובות בשם ה"עידן החדש", תנועה הזוכה לתפוצה ולהשפעה רבה בישראל, וניתן לראות בה מעין "מגזר" חדש, נוסף על ההתפצלות המגזרית המאפיינת את החברה הישראלית. מגזר זה חוצה את גבולות המגזרים הקיימים, כגון ה"דתי" וה"חילוני".
ישראל, ללא כל יחס למספר תושביה, היא יבואנית חשובה של העידן החדש. כל שנה מבקרים בארץ עשרות מורים, המקיימים כאן סדנאות רבות-משתתפים ברפואה אלטרנטיבית או בפרקטיקות מיסטיות ומאגיות. הוצאות הספרים המתמחות בספרות העידן החדש תרגמו עד עתה מאות חיבורים העוסקים בנושאים הללו. אולם ישראל היא גם יצואנית בכירה של מיסטיקה ומאגיה: מורים ישראלים או ישראלים לשעבר מלמדים במזרח ובמערב, ושיטות שמקורן בארץ, כדוגמת שיטת אבי גרינברג או פלדנקרייז, זוכות להצלחה רבה בחו"ל. לכן יש לראות בתופעת העידן החדש מרכיב חשוב בתהליך הגלובליזציה של ישראל: שינוי חברתי-תרבותי בעל חשיבות מכרעת בכל הנוגע לחיים בישראל של היום. בין השאר, משמעות הגלובליזציה היא שלא ניתן עוד להבין תופעות ישראליות ללא הקשר כלל-עולמי.
בעשורים האחרונים של המאה העשרים החלה תורת הקבלה להשתלב במידה גוברת בתנועת העידן החדש. מצד אחד, חוגים קבליים שלמים, ובייחוד ממשיכי דרכו של הרב יהודה אשלג (1885–1954), בעל פירוש "הסולם" לספר הזוהר, סופגים ערכים ושיטות שמקורם בהלכי-רוח מיסטיים כלליים; מצד שני, חוגים אלה ואחרים מפיצים את הקבלה בהיקף חסר תקדים, עד כדי היותה למעין תנועה בינלאומית שחצתה מזמן את גבולות העולם
היהודי; הדוגמה המפורסמת ביותר המעידה על תהליך זה היא, כמובן, מדונה.
ניתן להצביע על כמה סוגים של ביקורת כנגד תחיית המיסטיקה בימינו. תופעה זו זכתה לתגובה מסתייגת מהוגים רציונליסטיים, חילונים ודתיים כאחד (הבולט שבהם הוא ישעיהו ליבוביץ'), הרואים בשלילה אף את המיסטיקה והמאגיה בצורתן הקלאסית, ולפיכך עוקבים בדאגה אחר התגברותן של צורות שיח אלה בימינו. איני שותף לעמדה זו, שכן אני רואה במיסטיקה וברציונליזם ביטויים שונים לעושר התרבותי והפסיכולוגי של ההוויה האנושית לדורותיה. לדעתי, המיסטיקה היא ביטוי אותנטי לחתירה אחר המופלא והנשגב, ששותפים לה גם אמנים ומשוררים (שאלת המאגיה היא יותר מורכבת, ואגע בה להלן). אולם גם מי שרואה בחיוב את המיסטיקה עצמה, יכול בהחלט לבקר כמה מהביטויים העכשוויים והיותר פופולריים של השיח המיסטי.
ביקורת מסוג אחר היא "פנימית", ויש בה המשך של מסורת ארוכה. מיסטיקנים בני דתות שונות התריעו מפני השימוש בפרקטיקות מיסטיות לשם השגת רווח חומרי או אישי. יתרה מזאת, הם ביקרו את ההתמקדות בחוויות סובייקטיביות כמו אקסטזה, ולעתים אף תיארו את החוויות הללו כהסחת הדעת מיעדיה הרוחניים הנעלים של הדרך המיסטית. כך, המיסטיקן הספרדי יוחנן מן הצלב (המאה ה-16) כתב שיש להיגמל מהחיפוש אחר החוויות, כשם שתינוק נגמל משדי אמו. במילים אחרות, הוא מבקר תפישה לא בוגרת של החיים המיסטיים. בדומה לכך, המיסטיקן המוסלמי-הסוּפי הגדול, מוחיי א-דין אבן אל-ערבי (המאה ה-13), בבואו לבקר את הריקודים הסוּפיים (הזוכים לפופולריות רבה בימינו), שלל את הסטתם של החיים המיסטיים למעין שעשוע. ניתן להביא עוד דוגמאות רבות לעיקרון זה, שאשוב אליו בסופם של דבריי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכוח האישי
|
|
|
 |
|
|
|
בהקשר היהודי, מקובלים רבים הדגישו שמטרתה של הפרקטיקה הקבלית היא "צורך גבוה" או חיזוק העולמות העליונים, ולא "צורך הדיוט" או רווח אישי. לפי ר' מאיר אבן גבאי (מגדולי המקובלים במאה ה-16), המשלב כוונה לרווח אישי בעבודתו הוא כמי שמכניס "חולין בעזרה ומטמא מקדש הקודש" ("עבודת הקודש", ב', ו'). גם מקובלים שהיו סובלניים יותר כלפי כוונה לתוצאה אישית (כמו ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י) הדגישו, שעל המקובל עצמו לקבל "חלקו באחרונה" ("שערי קדושה", ג', ח'). התפישה, שלפיה תכלית העבודה האנושית היא תיקון העולם האלוהי, היא מהמאפיינים המייחדים את הזרם המרכזי של הקבלה משיטות מיסטיות אחרות. מקובלים השייכים לזרם זה שבים וטוענים, שהדרך הקבלית ממוקמת בתוך הקשר רחב יותר של עבודת השם, באמצעות קיום המצוות ותיקון המידות. כך, למשל, ר' חיים ויטאל מציב כתנאי לחתירה אחר חוויה נבואית באמצעות טכניקות מיסטיות, את הקיום המלא של המצוות והתיקון היסודי של המידות ("שערי קדושה", ג', ג'). בדומה לכך, בספרות הקבלית רווחות הגבלות פנימיות על לימוד הסוד (נוסף להגבלות החיצוניות המפורסמות הקשורות לגיל, לידע תורני או למצב משפחתי).
בכוונתי להציע כאן כיוון ראשוני לעיון ביקורתי בתופעת העידן החדש, תוך התמקדות במושג "כוח". מושג זה, התופס מקום חשוב בשיח המיסטי בימינו, הוא כלי יעיל למעקב אחר השינויים שהתחוללו תוך כדי מעבר ממיסטיקה קלאסית למיסטיקה עכשווית.
אמנם במיסטיקה היהודית הקלאסית תפישות של "כוח אישי", של אדם נבחר או "צדיק" מצויות בחיבורים רבים, ולעתים - כמו בתנועה החסידית - הן אף עיצבו מבנים חברתיים. אולם תפישות אלה שולבו בצורות רבות נוספות של כוח, כגון כוחן של הספירות; המקום הקדוש; השפה העברית; התורה, ועוד. כאמור, לרוב מתועל הכוח האישי לחיזוק כוחן של הישויות העליונות. לעומת זאת, בקבלת זמננו מושם במידה הולכת וגוברת דגש על ה"עוצמה האישית", לצד ירידה במעמדם של דגשים מסורתיים יותר, כגון כוחה של התורה. קל להיווכח בהבדל עמוק זה, אם משווים חיבור כמו "נפש החיים" לר' חיים מוולוז'ין (תלמידו של הגר"א מווילנה, בן המאה ה-19), שכולו שיר הלל להתמסרותו של היחיד (תוך שלילת הכוונה האישית) לכוחה של התורה, לחיבורים קבליים בני זמננו, המבליטים את ההעצמה ואת ההנאה האישית שמתאפשרות כתוצאה מלימוד הקבלה (ככותרת ספרו של מיכאל לייטמן, מחוגו של הרב אשלג, "חוויה ושמה קבלה"). הדגשת ה"עוצמה האישית" היא חלק מהתמזגותה ההדרגתית של הקבלה בימינו עם תנועת העידן החדש, תוך טשטוש אופייה הייחודי והיהודי של הקבלה.
לכאורה, ניתן להקשות ולטעון שזרמים חשובים בקבלת הדורות האחרונים, ובייחוד חוגו של הרב קוק, מדגישים את כוחו של הלאום היהודי. אמנם נכון הדבר, שאף עלייתה של ה"מיסטיקה הלאומית" היא מאפיין בולט בתמורה שעבר עולם הקבלה במהלך המאה העשרים. ואולם, אם נתבונן לעומק בהתפתחות חוגו של הרב קוק בדורנו-שלנו, ניתן להיווכח גם שם במגמה של "הפרטת הכוח". מצד אחד, אנשי "ישיבות הקו", הסרים למרותו של ר' צבי ישראל טאו (שפרש מישיבת 'מרכז הרב' על רקע שלילת האקדמיזציה של המוסד) , דוגלים בפעולה "פנימית" של בודדים, יחידי סגולה, תוך שלילתה של פעילות חברתית ופוליטית חיצונית (כפי שהראה גם דב שוורץ בספרו "אתגר ומשבר בחוג הרב קוק"). לפיכך, חוגים אלה נוטים להתנתק באורחות חייהם מהציבור הישראלי הרחב, מתוך אמונה שהתמסרותם של יחידי סגולה ללימוד "טהור" היא הדרך "לחזק את רוח העם".
מצד שני, רבים בחוגו של הרב קוק היום, העוסקים בהפצת היומנים המצונזרים של הראי"ה ("חדריו" ו"שמונה קבצים"), מדגישים את היסוד האישי בכתיבתו, שהודחק בשלבים הקודמים של התפתחות החוג. הטקסטים השיריים, שהראי"ה קרא בהם לשחרור מהכבלים החברתיים ואף ההלכתיים לטובת מימוש הייעוד והייחוד העצמי, זוכים עתה להבלטה מרובה. ביטוי נוסף ל"הפרטת הכוח" במיסטיקה הלאומית של זמננו הוא תופעת "נוער הגבעות" בשטחים. אלו קרובים בחלק מאורחות חייהם לתופעות של העידן החדש ופועלים בצורה אנרכית ואינדיבידואליסטית, תוך פריקת עול פוליטי, וכן עול החוק והדת. במובן מסוים, יש כאן החמרה של תופעת ה"מחתרת היהודית" משנות השמונים של המאה שעברה, שדגלה בהפעלת הכוח באופן פרטני, תוך הפרתם של חוקי המדינה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אולם המיסטיקה היום אינה רק מוצר, אלא גם מותג. רבים מתהדרים בהשתתפות בשיעורי קבלה (לצד כוכבי קולנוע וזמר) או בתואר ברפואה אלטרנטיבית ככלי לקידום מעמדם החברתי, או במילים אחרות, כסמל סטאטוס. בעולם, שבו לרכישת השכלה נודעת משמעות חברתית-כלכלית ברורה, יש חיפוש מתמיד אחר דרכים "עוקפות" ומהירות לרכישת ידע שזוכה להכרה ומאפשר רווח. לכן בקרב חוגי העידן החדש קיים ריבוד מעמדי ברור, וחלוקה ברורה בין מי שנחשפים למותגים מיסטיים יוקרתיים יותר - משום שידם משגת להשתלם בחו"ל או לרכוש מוצרים יקרים - לאלה הנאלצים להסתפק בצריכה של מותגים עממיים יותר. דוגמה למותג מהסוג הראשון הוא הקבלה שמפיצים חלק מאנשי חוגו של הרב אשלג. למרבה האירוניה, מקובל זה, שתורתו נעשתה אמצעי לשיווק קפיטליסטי מובהק, היה קרוב בהשקפותיו לתפישות הסוציאליסטיות. זאת, כחלק ממשנתו הפסיכולוגית, שבמרכזה עומדת ההמרה של ה"רצון לקבל" האגואיסטי ב"רצון להשפיע" האלטרואיסטי.
כאן אנחנו מגיעים לביקורת מהסוג ה"חיצוני" כנגד ההשלכות החברתיות-כלכליות של עליית המיסטיקה בימינו. מנקודת מבט זו, ניתן לראות את המסחור של המיסטיקה כחלק משעבודו של העולם הפוליטי, ועולמה של הרוח, לכוחות הכלכליים. כפי שהעיר מבקר התרבות איבן איליץ' (איש כמורה לשעבר שביקורתו האנרכיסטית על החברה המודרנית שואבת מהתודעה הדתית וספרו "ביטול בית הספר" תורגם לעברית), האדם המערבי בן זמננו הוא "הומו אקונומיקוס" ("אדם כלכלי"), החווה את המציאות דרך מושגים של רווח וצריכה. מבחינה זו, אין זה מפתיע שתרבות ה"עידן החדש" בימינו מאופיינת במידה רבה בחיפוש אחר "קיצורי דרך", הממירים את התהליך הארוך והמייסר של ההכשרה המיסטית ותיקון המידות בנוסחאות פלא להעצמה עצמית מהירה. עם אלה ניתן למנות חפצים מאגיים (קריסטלים, "מים קדושים" וכו'); חזרה על אמירות/מנטרות, שיש בכוחן לשנות את המציאות (affirmations). גם כאן ניתן להצביע על הבדל מכריע בין תופעה זו למאגיה הקלאסית: בעוד במאגיה הקלאסית השימוש ב"לחשים" הוא חלק מאמונה כוללת בכוחה של שפה מקודשת, כדוגמת עברית או ערבית (במקרה של המאגיה המוסלמית), הרי בעידן החדש החיפוש הוא אחר "מילות קסם" הנעדרות הקשר תרבותי-דתי של ממש, ולכן השימוש ב"שמותיו של האל" בקרב חלק מאנשי חוגו של הרב אשלג אינו שונה במיוחד מהשימוש בשמו של האל ההודי קרישנה בקרב אנשי הכת הארי קרישנה.
דוגמה נוספת לדבר ניתן למצוא בתופעה הבאה: בסמינרים המתקיימים בסופי שבוע בודדים מוענק למשתתפים התואר "מאסטר", ובלבד שישלמו סכום נכבד. מגמה נלווית היא נפוצותו של הדגם הפסיבי של הפרקטיקה המיסטית, שבו המתרגל מתמסר ונעשה כלי בידי כוחות חיצוניים שהוא "מתקשר" איתם, יהיו אלו "נשמת האר"י" (כמו בספרה של שולה ישראלי, "בשערים חדשים תבואו") או חוצנים.
המגמה האחרונה היא בגדר ביטוי נוסף להשלכות הפוליטיות הבעייתיות של תנועת העידן החדש. אחד הממדים של הפרטת הכוח הוא פולחן הערצת היחיד הנבחר, כגון ה"גורו" או ה"צדיק". לכן, על אף הרטוריקה של התחברות אל ה"עצמי" הרווחת בחוגים אלה, בפועל מטפחים בהם התבטלות פסיבית בפני דמויות סמכותיות מסוג זה. הגברת כוחם של "מאסטרים" ו"בּאבּות" - הניזונה, בתורה, מהגברת הפסיביות של המאמינים - היא צדה השני של הנסיגה מהפעילות במרחב הציבורי הדמוקרטי, שחוללה תנועת העידן החדש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ירידת כוחה של ההלכה
|
|
|
|
|
|
|
בהקשר היהודי, עליית כוחו של ה"צדיק" מקבילה לירידת כוחה של ההלכה כמערכת יוצרת משמעות עבור רבים באגף הדתי של העידן החדש. בעיניהם, כוחו של היחיד הנבחר עומד מעל לכוחה של ההלכה, כפי שניתן ללמוד מחיבוריהם של מרדכי גפני ואוהד אזרחי, המפיצים גירסה פופולרית של תורות חסידיות רדיקליות, או של אברהם זגדון, מנהיג של פלג בחסידות ברסלב, וכן - באופן מרומז יותר - מר' יצחק גינזבורג, איש חב"ד שהיה לסמכות רוחנית בעיני מתנחלים רבים. גינזבורג גם עודד פעולות נגד אזרחים, הנוגדות את העקרונות המוסריים המקובלים, ובין השאר הפיץ קונטרס בשם "ברוך הגבר" המביע תמיכה בברוך גולדשטיין. כאן ירידת המעמד של החוק חורגת מההקשר ההלכתי וגולשת לתחום הפוליטי, תוך הפרה של צווים אתיים בסיסיים.
דחיקת ההלכה ממעמדה המרכזי היא דוגמה נוספת לטשטוש המאפיינים היהודיים המובהקים בקבלה העכשווית. ההתבטלות בפני המנהיגים הרוחניים אף מתלווה למגמה כוללת יותר של דיכוי הביקורתיות בחוגי העידן החדש, כביכול בשם ה"הרמוניה" וה"חשיבה החיובית", הנתפשות כסותרות ניתוח אנליטי או הצבעה על ממדים שליליים של תופעה. דוגמה אחת מני רבות: כתב העת החשוב ביותר בקרב חוגי העידן החדש הוא המגזין "חיים אחרים", שיש לו אלפי מנויים. קשה למצוא בסקירות שהופיעו שם על מאות שיטות, מורים ומטפלים משהו המזכיר כתיבה עיתונאית ביקורתית. אדרבה, לעתים נדמה שמדובר למעשה בפרסומת סמויה, מהסוג שמשתלט בימינו על התקשורת. הפרסומת הסמויה נפוצה מאוד גם בספרות העידן החדש בכללותה. כך, האחרון בסדרת ספרי "הארי פוטר" מאדיר יזמים העוסקים במכירת צעצועים "מכושפים". יש כאן מעין פרסומת לצעצועים הנלווים לסרטי "הארי פוטר", אחת התעשיות הרווחיות בעולם.
כנגד ביקורת חברתית מהסוג שהוצע כאן ובמקומות אחרים, התבוננות הרבה יותר אופטימית בתופעה מציג לדוגמה הסוציולוג-התיאורטיקן פיליפ וקסלר, אשר רואה בגל המיסטי העכשווי צורה חדשה של ארגון חברתי, העוקפת את הזירה הציבורית ואת יחסי הכוח המאפיינים אותה. בספרו The Mystical Society כותב וקסלר, שתנועת העידן החדש יש בה מגמה לרענון ולהחייאה של היסודות הרוחניים בחברה בת זמננו. בהקשר היהודי ניתן להזכיר גם את הרב שג"ר, ראש ישיבת "שיח יצחק" ומקור ההשראה של החוגים הציוניים-דתיים, המחפשים חיוניות רוחנית. בספרו "כלים שבורים" מתבונן שג"ר במבט אוהד למדי בתופעת העידן החדש, שהוא רואה בה פתח להתחדשות רוחנית של הדת היהודית.
גם בביקורתי על תנועת העידן החדש אין הכוונה בשום אופן לשלילה גורפת של תופעה כה מסועפת. ברור שתחיית המיסטיקה בימינו איפשרה שחרור של כשרונות ונטיות, שהודחקו או נתקלו בעבר ביחס מבטל. כמו כן, העידן החדש דרבן מאוד פרסום והפצה של מסורות מיסטיות, שנחשבו עד כה לאזוטריות. החוקרים יוצאים נשכרים במיוחד מהתפתחות זו! אולם דווקא הזיקה בין עליית המיסטיקה לגלובליזציה מציבה איום, והוא טשטוש מאפייניהן הייחודיים של דרכים מיסטיות שונות, הנעשות למעין מוצרים על מדפי הסופרמרקט הרוחני. כך, למשל, בחנויות ספרים מסוימות ספריהם של גדולי המיסטיקנים נדחקים מהמדפים הראשיים לטובת חפצים מאגיים ומדריכים פופולריים להעצמה עצמית מהירה. באופן זה, מגמה שהיתה עשויה לתרום למגוון התרבותי משרתת כוחות המאיימים על העושר של חיי הרוח (כשם שהם מקדמים את צבירת העושר החומרי באופן לא-שוויוני). זאת ועוד, דווקא האופי המופלא והייחודי של ההוויה המיסטית מחייב, לדעתי, להגן עליה מפני מגמות של השטחה ומסחור, שכה נפוצות בתרבות העידן החדש. לפיכך, הביקורת ה"פנימית" על דרכי הפצת המיסטיקה היא יותר נוקבת ויותר מעמיקה מה"חיצונית". כאן עֶמדתי נבדלת מאותן תפישות פוסט-מודרניסטיות שאין בהן מקום להבחנה בין "עומק" ל"שטח", וממילא לביקורת על הפצה שטחית ופופוליסטית של המיסטיקה. אם אכן המסקנה העולה מהמחשבה הפוסט-מודרניסטית היא שאין הבדל מהותי בין ספר הזוהר לחיבוריו של פיליפ ברג, מנהל רשת "המרכזים לקבלה", אז אולי מחשבה זו אינה בגדר המילה האחרונה. כדאי להזכיר כאן את אימרת הזן הבאה: "הן פרחים והן עשבים שותפים ב'טבע הבודהה', אך אנשים אוהבים פרחים ושונאים עשבים, וגם בכך יש מטבעו של הבודהה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד מחלוצי הפצת הבודהיזם הטיבטי במערב, צ'וגיאם טרונגפה (רינפושה) ביקר את תופעת ה"חומרנות הרוחנית" (spiritual materialism). במונח זה התכוון טרונגפה לתופעה סמויה יותר משימוש ברוחניות לשם השגתו של רווח חומרי או מעמד חברתי. כוונתו היא לשימוש בתחושה של התעלות רוחנית כדי לבצר את האגו ואת הזהות, שעה שמטרתה של הדרך המיסטית היא החלשתם של מבנים מגבילים אלה, כדי להיפתח למרחב לא נודע ומסתורי. דומה שגם כאשר ה"עידן החדש" אינו חוטא בחומרנות כפשוטה, הרי הוא נגוע לרוב בחומרנות רוחנית מהסוג שטרונגפה היטיב לתאר. נסיים, אם כן, בדברי הקינה של טרונגפה על תקופתנו מתוך הסדהנה (הנחיות לפרקטיקה מדיטטיבית) מהה-מודרה (שיטה של מדיטציה הרווחת בבודהיזם הטיבטני): "נעשה שימוש בדהרמה [התורה הבודהיסטית] לרווח אישי, ונהר החומרנות עלה על גדותיו. ההשקפה החומרנית בכל שלטת, והתודעה שיכורה מהבלי העולם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר יהונתן גארב הוא מרצה החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.
המאמר לקוח מתוך גיליון מס' 26 של ארץ אחרת: צימאון: הרוחניות החדשה
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
