 |
/images/archive/gallery/193/335.jpg אושר על חוף הים.
צילום: אורן אנטין  |
|
|
|
|
| יוסי רז מגיש את מבחן האושר: עניתם "כן" על יותר משלוש שאלות? התקבלתם לליגת האנשים המאושרים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
11/5/2005 16:03 |
|
|
|
|
|
|
|
בעניין האושר, אחת ולתמיד יש לשים את הדברים על השולחן! אם אומרים לכם שאתם מצוברחים ושירדתם (או עליתם) במשקל, כנראה מישהו חושד שהאושר ברח לכם. במקרה כזה, יש להרוג את השמועות כשהן עדיין קטנות, רכות ופריכות. הבשורה הטובה: יש מה לעשות. גבירותי ורבותי,
מדאמז אי מיסייה, קבלו בבקשה את מבחן האושר! במשך שנים הסתכלתי על אנשים ופיתחתי שיטה מיוחדת למדוד את האושר. ולא סתם "אושר", אלא אושר שלא מבריז! עניתם "כן" על יותר משלוש שאלות? כל הכבוד, התקבלתם לנבחרת, ברוכים הבאים לליגת האנשים המאושרים!
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
1. האם היתושים עוקצים אתכם?
|
|
|
 |
|
|
|
אם היתושים עוקצים אתכם, דעו שבעיניהם אתם מקור של אור גדול. בפעם הבאה כשתיכנסו הביתה, שימו לב כמה יתושים נצמדים אל הנורה הדולקת וכמה מהם נצמדים אל הנורה הכבויה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
2. האם יש לכם קשקשים?
|
|
|
|
|
|
|
קשקש אחד לבן שווה אלף מלים. כי מה בעצם כל הגורואים הגדולים אומרים? שהבנאדם הוא כלום. נאדה. שהכל חולף ומשתנה, ולכן ההיצמדות לדברים היא טפשית וגורמת לסבל. אחים ואחיות, תודו: זה טפשי להכניס אוויר בלי להוציא אותו, לרוץ בלי לנוח, לבכות בלי לצחוק! לכן אם יש לכם קשקשים, סימן שאתם מרפים. כשהילד שלכם יהיה בן שבע, תרפו. תנו לו לעבור את הכביש בעצמו, לבד. אבל עד אז, רוצו אל המראה ותלמדו מהמורים הקטנים שעל הראש שלכם, איך הם משחררים ומרפים ובאיזו קלות הם קופצים לכיור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3. האם אתם משנים את דעתכם מרגע לרגע?
|
|
|
|
|
|
|
בנאדם עומד באמצע הרחוב, על המדרכה, לכמה רגעים, אחר כך הוא ממשיך ללכת. עד כאן אין חדש. עם אותן רגליים הוא גם הולך, קופץ ורוקד - וגם בזה אין חדש. אבל מה תגידו אם אומר לכם שהפואנטה כאן היא המילה "עמדה", שפירושה לעמוד בשתי הרגליים ולא לזוז מדעתנו ימינה או שמאלה? פייר, לא בא לכם פעם להכיר עמדה חדשה, דעה עם שמלה אדומה ושתי צמות? לא בא לכם לרקוד, להשתולל ולהוציא אותה מדעתה, ואחר כך תוך כדי שיחה על דא ועל הא, לגלגל עם האצבע את תלתל הזהב שנופל על מצחה? ואפרופו אושר, האם הדעה שלכם בקשר אליו עומדת או רוקדת?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4. האם לא קיבלתם קידום בעבודה?
|
|
|
|
|
|
|
חבר'ה, תבינו עובדת חיים בסיסית: אנשים מוכשרים מאיימים על אנשים פחות מוכשרים ולכן מה שאנשים פחות מוכשרים יודעים לעשות זה ללכלך על אנשים מוכשרים, כי הרי הם יודעים בסתר ליבם שהם בעצמם לא ממש מוכשרים. תחשבו מה זה מנהל ותגיעו למסקנה שזה האיש הכי לא מוכשר שהצליח לנהל את האנשים הכי פחות מוכשרים ממנו, לא ככה? עכשיו תגידו לי אתם, זה לא וואחד כבוד להיחשב בצד של אנשי היגע והעמל המוכשרים והמאוד מאוד לא מקודמים?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5. האם קבעתם דייט עם האושר והוא הבריז לכם?
|
|
|
|
|
|
|
אם קבעתם דייט עם האושר והוא הבריז לכם, סימן שקבעתם עם האושר הלא נכון. האושר הוא לא מין נירוונה הודית או סוג של הארה טיבטית שמגיעים אליה אם עושים גלח ולובשים בגד כתום. לא. לא. לא. לאושר שלא מבריז יש טעם של אגס וצבע של עשב. אבל עד שהאושר לא מבריז לנו, אנחנו לא מבינים מה הריח ומה הטעם שלו באמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
6. האם לפעמים גם אתם מרגישים שבאתם מכוכב אחר?
|
|
|
|
|
|
|
הסופר חיים באר מספר על ההכרות שלו עם המשוררת זלדה: "מי שבא לבקר אותה צריך היה להיכנס דרך חצר מרוצפת בשאריות של מרצפות אוריינטליות מטולאות... לימים היא פירסמה את השיר 'הבית הישן' ואני נפעמתי מכך שהבלאטות העקומות האלה שלכל אדם אחר נראו מטרד, נראו לה... בעקימותן, עדות לשורשים, לזרעים ולמעיינות המתקיימים באופן סמוי ממש מתחתנו...".
כשזלדה נחשדה בגניבה מחנות המכולת, היא תיארה זאת בשיר "שבת וחול": "בְבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִיש מִיָד הַחֶנְוָנִי שֶבָאתִי מִכוֹכָב אַחֵר, וּבְתִימָהוֹן יִסְקוֹר מַרְאִי... וּבְאִישוֹנָיו הַקָרִים כְמוֹ בִרְאִי שָחוֹר, אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְקוּמָט, חִיוּכִי הַנָבוֹךְ... עַתָה אֶרְאֶה בִבְהִירוּת אַכְזָרִית מַה מְעַט יוֹדֵע אָדָם עַל חֲבֵירו ֹ- אֲפִילוּ בְנֵי בֵיתְך, אֲפִילוּ יַקִירֶיךָ עֲלוּלִים בְרֶגַע שֶל לִקוּי מְאוֹרוֹת לִרְאוֹת בְךָ כָל מוּם רָע…".
ואז פתאום, המקרה המביש בחנות הופך לחווייה של אושר גדול: "וּלְפֶתַע בְלֵב לִיבוֹ שֶל עִוָרוֹן שָמַעְתִי קוֹל... נִשְמָתִי הֵקִיצָה וּבְרַעַד הִיא חָשָה שֶמֶלֶךְ הַכָבוֹד נִמְצָא עִמָה בַחֲנוּת הָעֲכוּרָה... וְהִנֵה בְלֵב הַמְהוּמָה אֲסָפַניִ רִבוֹן הָרוּחוֹת, עַל גַלֵי הַשִנְאָה... יָצָאתִי לְפָנָיו בְמָחוֹל, קוֹלִי נָשָאתִי בְשִירָה לָאֱמֶת... כִמְעַט שֶנָשַקְתִי לַחֶנְוָנִי - כִי מֵאֲחוֹרֵי גַבוֹ הַדוֹאֵג נִגְלָה לִי נוֹפוֹ שֶל הַחוֹפֶש הַזוֹרֵח, הַחוֹפֶש שֶל אַרְצוֹת הַשַבָת... לֹא סָר חִינִי בְעֵינֵי הַפַרְפַר אֲשֶר בְגַן עֵדֶן וּבְעֵינֵי הָרוּחוֹת הַהוֹמוֹת עַל הַיָם...".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
