 |
/images/archive/gallery/317/576.jpg הומלס אמריקאי.
 |
|
|
|
|
| "והעמדת פני הומלס", הוא פחות או יותר הקונספט המוביל בסדנאות האולטרה מצליחות של ברני גלסמן ברחבי ארצות הברית. בכל סדנה חמישה עשר איש יורדים לרחוב ובמשך כמה ימים הם הומלסים לכל דבר. אייל וייזר הרים גבה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אייל וייזר
14/6/2005 8:31 |
|
|
|
|
|
|
|
אתה מתבקש:
1) לא להתגלח או לשטוף את השיער שבוע עד עשרה ימים לפני יום הסדנה. אלו הן פעולות שיתחילו את חוויית הרחוב שלך עוד טרם עזיבת הבית.
2) לבש בגדים ישנים, כמה שכבות שאתה מאמין שיתאימו לזמן השהייה ברחוב ואנא אל תביא עמך בגדי החלפה.
3) לבש נעלי הליכה טובות אבל לא חדשות.
4) הבא העתק אחד של תעודת זהות (הוא נדרש בכמה בתי מחסה).
5) אל תביא איתך כסף.
6) אל תענוד תכשיטים, כולל עגילים ושעונים.
7) מעבר לבגדים שתלבש, הבא עמך שקית ריקה לאסוף אוכל מבתי המחסה. אל תביא ספרים, מצעים ואביזרים אחרים המשמשים אותך לנוחיותך.
בפסח שנה שעברה, לצורך הכנת כתבה יצאנו צלם ואני לתעד את ההומלסים בחג. הסתובבנו בתל אביב רחובות אלנבי, בתחנה המרכזית הישנה, בשוק הכרמל, בדיזנגוף סנטר, בגן מאיר, בשכונת התקווה וביפו. בדרך ראיתי זוג רוסים מפויח ליד הכניסה הראשית של התחנה המרכזית, הוא ישן שינה מסויטת מנסה להבריח את הזבובים שמתקבצים על הפצע הפתוח שנפער בקרקפת שלו והיא, נפוחה ממכות, ישבה לידו ובהתה בתקרה פעורת פה. ראיתי בלונדינית אנורקטית מפוצצת מסמים שולחת אצבע משולשת לעוברים
ולשבים, אישה דתייה, חסרת שיניים, שחיה בחדר בלי חשמל ושילדיה מתביישים בה, נגנית כינור שאמרה שהכול טוב אבל העיניים שלה הסגירו ייאוש קיומי מדכא, רוסי זקן וערירי שאסף בקבוקי פלסטיק ואיש מעורער בנפשו שחי במכונית שלו, אוסף קרטונים ומדדה בגלל הגדם שהתנפח לממדים מפלצתיים ברגלו. לראות את העיר דרך פריזמה של סבל היא פעולה קשה ללא ספק, אבל המציאות בתוך הסבל הזה היא לאין שיעור קשה שבעתיים.
כל מי שחי בכרך אורבני פיתח יחס דואלי אל ההומלסים. מצד אחד יש את הרחמים ואת האמפתיה. מצד שני יש תחושת מבוכה גדולה ואשמה הנוצרת מאי שלשול השקל מבעד לחלון המכונית ואפילו כעס מסוים על החדירה הפולשנית שלהם אל הבועה המוגנת שלנו. כך או כך כמעט כולם נרתעים מהמראה המוזנח והצחנה האיומה. תהיה מידת הרחמים של תושבי העיר כלפי ההומלסים גדולה ככל שתהיה, רובנו לעולם לא נרצה את קרבתם. כל מפגש לא רצוי עימם בצומת, בפארק, בבתי הקפה, במסעדות, בכיכר המרכזית בעיר, מערער, משתק ומאלץ אותנו לעצור את המרוץ, ובמודע או לא, לגבש עמדה או תחושה. עכשיו כדאי לחזור ולקרוא פעם נוספת את הוראות העשה ואל תעשה למשתתפים ב"סטריט ריטריט" (ריטריט= סדנה).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להעביר את הזן להארד קור
|
|
|
 |
|
|
|
כבר למעלה משתים עשרה שנה בבירות שונות ברחבי העולם מקיימים ברני גלסמן, אחד ממורי הזן המכובדים והמוכרים ביותר בעולם, ותלמידיו את ה'סטריט רטריט' - סדנאות רחוב של כחמישה עשר משתתפים שמשלמים בין 150 ל-300 דולר כדי לצאת לחקור את הרחוב ולחיות בו כהומלסים במשך כחמישה ימים. ברחוב הם מתחננים לכסף ולמקומות שמספקים מקלט ושירותים להשתמש בהם, מתמודדים עם רעב, תנאי מזג אוויר קשים - רטיבות, קור וחום בלתי נסבלים, עייפות נוראה שנובעת מהליכה אינסופית ובעיקר עם הסיפורים העצובים של האנשים החיים ברחוב.
ברני גלסמן, אחת הדמויות הפרובוקטיביות בנוף הבודהיזם האמריקאי, היה בעברו מהנדס אווירודינמיקה בנאס"ה. בשנות החמישים המאוחרות הוא החל בלימודי זן, "התקדם בסולם הדרגות" ואחרי מותו של מיאזומי רושי, מייסד מרכז הזן של לוס אנג'לס, ירש את מקומו. החיים כמורה לזן לא סיפקו את ברני. יחד עם קבוצה מתלמדיו הוא התמקם ברובע יונקרס בניו יורק, שם הם צללו אל הרחוב במטרה להכיר ממקור ראשון את מי שנמצא בתחתית הסולם האבולוציוני האורבני. הייחוד של ברני היה בשינוי התפיסה כלפי הבודהיזם ה"קלאסי". הוא הטיף לשילובו של הזן הלכה למעשה בחיי היום יום בדגש על פעילות חברתית. ברני סובר שהאינדיבידואל צריך לראות את עצמו כיחידה בלתי נפרדת מתוך השלם, שאסור לתלמידי הזן לבודד את עצמם מהרחוב ומהסבל בעולם, שיש להוציא את הזן מהמקדשים המצוחצחים אפופי הקטורת ולהעביר אותו לרחוב. להארד קור. למקום בו החיים קורים "באמת".
באחד מהראיונות, ברני מסביר את הזרם המהפכני שלו בתורת הזן: "אם היד שלי מדממת אני לא יכול להביט עליה ולומר 'אני לא יודע מה לעשות'. אני ודאי אעשה משהו בקשר לזה. אם אין לי תחבושת אולי אני אמצוץ עם הפה שלי את הדם או שאקרע חתיכה מהחולצה שלי כדי שזו תשמש כתחבושת. אבל אני אעשה משהו. אני בפירוש לא אשב ואחשוב 'זה אני שמדמם?' אני אעשה את מה שאני יכול, זאת התשובה היחידה שיש לי כי אין לי שום ברירה וגם בגלל שאני לא מכיר אחרת".
תפיסת הרחוב של הזן של ברני מתבצעת בשלושה שלבים:
1) שלב אי הידיעה - רוב בני האדם מתנהלים ופועלים בחייהם מתוך תבניות התנהגות המוכנות לשליפה בכל מצב, תבניות שלא פעם הוכיחו את עצמן כשגויות במבחן המציאות. אנחנו פועלים במצבים בחיינו כפי שהורגלנו לחשוב שאנחנו צריכים לפעול ולא באמת קשובים למצב עצמו. במקרה של ההתנהלות עם שכבות מצוקה אמר ברני "הרבה פעמים אנשים מציעים להומלס עצה במקום לתת לו סנדוויץ', אנחנו רואים חשיבות גדולה יותר במחויבות שלנו בלימוד אנשים איך לדוג בעצמם, יותר מאשר להביא להם דגים ובכך אנחנו מתעלמים מאותו רגע אמיתי שלהם - אותו רגע של רעב". מובן שאין כל פסול בללמד את האדם לדוג, אך האם באמת זהו הדבר אותו הוא רוצה, או שמא מדובר בתפיסה אישית בה העוזר חושב שהוא יודע מה האחר רוצה? הדרישה של ברני היתה לנטוש את אותן תבניות מקבעות, לאבד שליטה ובדרך זו להיפתח לכל דבר שיבוא.
2) שלב צבירת עדות - אחרי אותו מפגש ראשוני מתחיל תהליך של בחינה, שקיעה אל תוך המצב והיטמעות בו עד הפיכת המצב לאני עצמי. במקרה של סדנאות הרחוב - סבל העולם הופך למשך כמה ימים לחלק בלתי נפרד מהחוויה של האנשים בסדנה שעליו הם נאלצים לקחת אחריות. מתוך הכניעה שלהם לייאוש, אומר ברני, עולות באופן ספונטני הפעולות שאמורות להוביל לשלב השלישי.
3) שלב ריפוי העולם - התוצאה של שני השלבים הקודמים, אהבה לעצמי ולעולם, ריפוי אישי וחברתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הומלס במשרה חלקית
|
|
|
|
|
|
|
כמו אל תופעת ההומלסים, כך גם ההתייחסות אל הסדנאות של ברני היא אמביבלנטית. אז נכון שמפגש עם נרקומן מפוצץ מסמים מרוח על הכביש ומתפתל מכאבים יספק לא מעט פרספקטיבה על החיים שלנו ויזכיר לנו כמה באמת חוצפנים אנחנו שאנו בכלל מעיזים להתלונן, אך מצד שני הוא גם יגרום לנו לחשוב גם כמה נמוך האגו המיוסר שלנו צריך לרדת כדי להתחזק על מי שנמצא גם ככה במקום הכי נמוך בתל אביב.
באותה מידה, אפשר להסתכל על ברני והסדנאות שלו שמנסות להיטמע בתוך הקהילה הזו כגימיק, עוד טיפול בטראומה רק כדי שקבוצה של מלייאנים תוכל לחיות עם עצמה יותר בשלום.
קונסטנטין סטניסלבסקי, שפיתח את שיטת המשחק, הקרויה על שמו, המפורסמת ביותר בעולם, בנה את המתודות שלו מתוך הדרישה להזדהות מלאה של השחקן עם הדמות אותה הוא מגלם. ברבות השנים ועם פיתוחן של שיטות נוספות, סטניסלבסקי הצטייר מעט כאוטיסט נטול דמיון. למה למען השם כדי לשחק נאנסת, צריכה השחקנית לקפוץ לתחנה המרכזית בלילה עם חוטיני? ובהקבלה לסדנאות של ברני: למה צריך לא לאכול ולהתקלח שבוע ימים רק כדי להבין שזה בטח מצב מאוד לא נעים? מעבר לכך כמה באמת ברני מאמין ששהייה של כמה ימים יכולה להפוך את אותה קבוצה של פעילים אמידים לכאלה שיבינו את האוכלוסייה הזו ממש? ובהנחה שהם אכן יזכו לתובנות חשובות, האם הן לא תישטפנה יחד עם הקירצוף של המקלחת הראשונה אותם הם יעשו מיד עם חזרתם הביתה מהרחוב?
העדויות האישיות של משתתפי הסדנה, מצליחות לענות על חלק מהשאלות. אריק ווילדמן אחד ממשתתפי הסדנאות שהתקיימו בדנבר מספר על התהיות שהיו לו טרם היציאה לסדנה והתמודדות איתן בפועל ברחוב: "במהלך הסדנה לא יכולתי להתנתק מהמחשבה שלי קיימת תמיד הפריבילגיה לעשות שיחת קולקט לאשתי האהובה ולהורי התומכים. במקרה הכי גרוע ידעתי שאני יכול לתפוס אוטובוס בחזרה אל הבית החמים שלי, מה גם שתמיד הקלה עלי העובדה שאני עומד לעזוב את הרחוב בעוד מספר ימים מועט. לפני היציאה לסדנה שאלתי את עצמי, האם אני באמת מאמין שכמה ימים ברחובות יתנו לי מושג איך זה להיות הומלס? מי חשבתי שאני כשנרשמתי? השעות הראשונות ברחובות דנבר סיפקו את התשובה לשאלה באופן ברור. פתאום אני הומלס, מתמודד עם המבטים חסרי ההבעה והצעדים המוחשים של האנשים שעברו אותי. בתוך יום מצאתי את עצמי נמלט מחוויה ישירה עם העולם שמסביבי - נמנע מליצור קשר עין, מחפש מקומות בהם אני יכול להיות לבד, מרגיש שמשהו לא בסדר איתי כאילו אין לי זכות להיראות או להישמע. באותו זמן התעוררה בי תשוקה לקשר יותר מאי פעם – מעגלי הייעוץ שלנו היו גן עדן עבורי (בכל ערב נפגשים כל חברי הקבוצה למעגלי דיון משותפים), זמן שבו יכולתי להרגיש נראה ויכולתי לשתף את חברי בתחושות שלי".
הרב דויד קופר, ברשמיו מהסדנה שקיים עם ברני ברחובות ניו יורק, מדבר גם הוא על הספקות שלו טרם היציאה לרחוב ועל ההבנה שבסופו של דבר, שתי חוויות לעולם לא יהיו דומות זו לזו. "ברחוב נפגשנו עם שתי אמיתות נכונות - מעולם לא היינו בסכנה להיות רחוקים לגמרי מהביטחון שמעמד הביניים מקנה לנו, ובאותה עת נדחפנו כל אחד מאיתנו לכמה קצוות שחידדו את החושים והעמיקו את החוכמה שלנו לגבי החיים האלה. דוגמאות לקצוות האלה היו למכביר: שינה בקופסת קרטון בפארק ריבר סייד ליד ההאדסון כשמסביבנו חולדות מתרוצצות בלילה הקר, הליכה של עשרים קילומטרים לערך כל יום שיצרו שלפוחיות וכאבים בצוואר, בכתפיים, בירכיים ובברכיים. ישיבה באמצע הלילה על ספסל בפארק לא רחוק מהארלם, שגורמת לך להרגיש כמו מטרה לטיפוסים רעבים לבשר טרי כמו מיסטר הייד, נבירה בפחי זבל בחיפוש אחרי פחיות אלומיניום ושקיות מפלסטיק שמעניקות חמישה סנט. חיפוש במרזבים אחרי מטבעות יתומים, פגישה עם חולי נפש בכניסה למטבחונים ששם גם אם מישהו לא התנהג באופן אלים ההרגשה הייתה שהפיוזים הם קצרים ובקלות מצב יכול להפוך למסוכן יותר, עמידה בגשם שוטף מבלי יכולת ללכת לשום מקום, להיות מותש כל כך שבקלות תוכל להירדם בכנסיה פשוט על ידי הנחת הראש על הספסל, והרשימה יכולה להימשך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כבר תרמתי
|
|
|
|
|
|
|
קאתי הרינגטון שהשתתפה באחת הסדנאות שערכו תלמידיו של ברני בסאן פרנסיסקו מציינת שלהיות הומלס זו עבודה קשה וממשיכה את הרשימה של הקשיים שהיא נתקלה בהם בדרך. אחד מהם היה ההרגשה שליוותה את הניסיון שלה לקבץ נדבות: "ג'רום, אחד מההומלסים שפגשתי ברחוב, אמר לי שאם הייתי רוצה לדעת באמת איך זה להרגיש כמו הומלס הייתי צריכה באמת לקבץ נדבות ולעלות על אוטובוס אחרי שלא התקלחתי כמה ימים ולהרגיש איך זה כשאנשים מתרחקים ממך בגלל שאתה מסריח. ניסיתי פעם אחת לקבץ נדבות בכיכר העיר וזה היה משפיל. אנשים התעלמו ממני או שהסתכלו עלי בגועל, חוץ מאישה אחת שהסתכלה עלי בכאלו רחמים שכמעט בכיתי מבושה. זה היה בבוקר יום שלישי כך שנראיתי די מוזנחת כבר, בסופו של דבר, ישבתי על המדרכה ובכיתי".
כולנו מכירים את תחושת השובע העצמי הנובעת ממתן עזרה. הענקת השקל הבודד לכוס הפלסטיק המרשרשת אל מול שמשת המכונית, קונה כמה רגעים של שלום עצמי ותחושה מסחררת של "אני בסדר". באותה עת היא גם מרחיקה את הצורך בלהמשיך ולתת, כנאמר במסורת ישראל העתיקה: "אני כבר תרמתי". אז נכון שהסדנאות של ברני משובצות באין ספור "אני תרמתי" מנצנצים, אך אני כלל לא בטוח שמדובר דווקא בדבר רע.
באופן די עצוב המדינה שלנו צועדת אל עבר הסדנאות של ברני. השילוב המוזר בין מדיניות צינית וחסרת רחמים של שר האוצר לבין החיפוש העצמי ההולך ופושה תחת כל עץ ורענן וגבעה מוריקה, רק מקצר את היום בו ברני יכריז על פתיחת "סטריט ריטריט" בת"א. "פס הייצור" של ההומלסים רק הולך וגובר ועימו המרחק הפיזי והנפשי אותו אנו לוקחים מהם. ההפרדות בין שחור ולבן רק הולכות ונהיות ברורות וחדות יותר. אנחנו כמעט מאמינים שבסיפור הזה באמת יש טובים ורעים, נכון ולא נכון, צודק וטועה.
ובאמריקה כמו באמריקה עם הצלחות לא ניתן להתווכח. הסדנאות של ברני הפכו למפעל כלכלי חברתי משגשג ומצליח. מהכסף שנאסף ממשתפי הסדנה נבנתה מאפייה קטנה שעונה לשם "גרייס טאון". המאפייה, שהקמתה ותפעולה מושתת על ערכים ועקרונות בודהיסטיים, עלתה על כל הציפיות והפכה להצלחה מסחררת. עד היום שבבי העוגיות בגלידה המפורסמת של "בן אנד ג'ריס" נקנים בלעדית במאפייה. רווחי המאפייה הופנו לבניית אלפי יחידות דיור המעלות את ההומלסים מהרחוב חזרה אל הבתים. מיזם "גרייס טאון מנדלה" הפך להיות רשת של חברות כלכליות הפועלות על פי ערכי הבודהיזם ומאפשרת לאנשים בשוליים לחזור ולסלול את הדרך לשינוי ממושך ופרודוקטיבי בחייהם. ההצלחה של הפרוייקט היתה כה גדולה שהממשל הפדרלי של ארצות הברית, אימץ אותה כשיטה הרשמית להתמודדות עם בעיות חברתיות. תגידו, למישהו יש את הטלפון של ברני?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"להיות הומלס זו עבודה קשה". צילום: מתוך מגזין 360 מעלות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר פורסם לראשונה ב 360 מעלות - מגזין התרבות השלם העוסק בקולנוע, ספרות, אופנה,הגות, מוזיקה וכל מה שמחבר ביניהם.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
