 |
 |
|
|
|
|
| אילו אתם הייתם יושבים באותו ערב מול נועה, הייתם מרגישים שמדיטציה מעיפה אתכם אל העבר, אל העתיד, ואחר כך מטלטלת כל תא ותא שלכם בידיעה שאין עבר ואין עתיד. הטור השבועי של יוסי רז |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
13/7/2005 11:43 |
|
|
|
|
|
|
|
התבוננות בבעלי חיים היא הזדמנות משעשעת ללמוד על עצמנו, להסתכל על השובבות והשמחה שהלכו לאיבוד. אני מדבר, כמובן, על הריקודים המצחיקים של הדולפינים, השפריצים של המים שהם מפזרים סביבם, הציוצים החמודים שלהם. מי לא אוהב אותם? כולם אוהבים אותם, גם אני. אם שכחתם לנשום, תסתכלו
על דולפין. לפני שהוא צולל, הוא לוקח נשימה עמוקה, ואז, בקרקעית הים, הוא עוצר את נשימתו לשתיים-שלוש שניות, ומיד קופץ מעל פני הים לשחרר סילון אוויר איטי וממושך. לכן כשאנחנו רואים ילד עצוב מחייך למראה דולפין רוקד, אנחנו לא שואלים מהי התכלית של דולפין רוקד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
2.
|
|
|
 |
|
|
|
"הוֹד חסדוֹ חזר היום ממלחמותיו ועינג אותי פעמיים בטרם חלץ את מגפיו", כתבה הדוכסית ממַאלְבּוֹרוֹ ביומנה. תופעה דומה מתגלית אצל צרצריות רבות. הן מחזרות בלהט אחר צרצר תוקף שזכה במלחמתו נגד צרצר זכר אחר. הטבע הוא ראי לחוויה האנושית, דרכו נוכל לזהות את עצמנו, על כל המרכיבים העצובים והשמחים שלנו ולשוחח זה עם זה. מדינה שלמה מתרגשת למראה פילון שזה עתה נולד בגן החיות. לרגע אחד, הטבע מאפשר לנו להרגיש את חוק האחד. לרגע אחד מתאפשר לנו להבין שפערי הזמן והמרחב יכולים להתבטל בין אדם לחברו, בין אדם לחי ובין אדם לצומח. אחרת, איך נוכל להסביר שגֵרַנְיוּם צומח מהר וגבוה יותר לצלילי הקונצרטים הבּרַנְדנבּורְגים של בּאך?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
לא אחת קרה לי שהילדים שלי ביקשו ממני להצטרף אליהם לגן החיות. "זה בשביל ילדים", הסברתי להם בעדינות. "אבל אבא, הקופים החמודים, והאריות והנמרים...", הם אמרו, אבל התשובה שלי בנושא כמעט תמיד היתה זהה ונחרצת: "בטח שהם חמודים, אבל אני איש עסוק". שמעתי את עצמי מסביר להם עשרות פעמים על הדברים החשובים שאני צריך לעשות, האחריות, ההתחייבויות, שאינני יכול לבזבז את זמני היקר בגני חיות מול פילים משועממים ואריות עייפים. פעילות מהסוג הזה תמיד נחשבה בעיני לבידור מיותר שאפשר בקלות להתחמק ממנו. אבל איך שאני לא מסתכל על זה, אנחנו והחיות בני אותו עַם. הנה, למשל, לפני 11 שנה, כשנולדה בתי, אמא שלה (בעיקר) התנהגה בדיוק כמו אמא דולפין, שאיננה ישנה במשך ימים רבים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
ואז, באחד מימי השבוע, במצב רוח חצי נלהב, הסכמתי ללכת עם הילדים ל"משפחת הקיסרים", סרט טבע על פינגווינים. לפחות זה לא מסריח וזה גם יותר ממוזג מגן חיות, חשבתי בדרכי לקופה. האורות כּבו. טור ארוך של צ'ארלי צ'פּלינים נוּגים התקדם על המדבר הקפוא. האנשים הקטנים האלה, ספק עופות-ספק דגים, צעדו באומץ, קדימה, אל עבר תכלית בלתי ברורה. נזכרתי במה שנועה אמרה לי.
אתמול, נועה (שם בדוי) הגיעה אלי לדבר על חוסר התכלית שהיא מרגישה בחייה. יש משהו שעלול להיות בהתחלה מאולץ או מלאכותי בניסיון לחבר בין שני אנשים זרים שלא נפגשו מעולם. כבר בפגישה הראשונה צריך להמציא דיאלוג שיחבר ויגע, וכשזה קורה, מתגלה הכוח שיש לאמנות המילים ולגֶשר שהן מייצרות. אולי זה לא מקרי שהאפשרות הזו נוצרת דווקא אחרי שמתרגלים מדיטציה. לא מזמן קראתי על מדען שהמציא מכשיר שיכול לצייר את הקולות שאנחנו משמיעים. כשהשמיעו את הצליל "אוֹם", המכשיר צייר עיגול מושלם. כשחכמי המזרח שיננו את המנטרה הזאת, האם הם שמעו את הצליל הראשוני המשחזר את התכלית המושלמת של היקום?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5.
|
|
|
|
|
|
|
עצמנו עיניים וישבנו בשקט במשך כמחצית השעה. איך את מרגישה, שאלתי את נועה לאחר שפקחנו את העיניים. "לפניו ברעדה", היא אמרה ושתקה. צמד המילים המיוחד הזה נשמע לי כל כך יפה, שלא רציתי להוסיף אחריהן דבר. נועה היא בחורה דתית, בת עשרים וארבע. נדמה לי שבצמד המילים הזה היא גילתה בפעם הראשונה את התכלית הפרטית שלה מתמזגת עם התכלית האלוהית שכה העריצה. אפשר להביא כל מיני טיעונים נגד התפישה שמדיטציה היא מותרות, שהיא אמצעי בידורי למילוי הזמן, שהיא לבטלנים, לתמהונים ובעיקר לחילונים. אבל אילו אתם הייתם יושבים באותו ערב מול נועה, הייתם מרגישים שמדיטציה מעיפה אתכם אל העבר, אל העתיד, ואחר כך מטלטלת כל תא ותא שלכם בידיעה שאין עבר ואין עתיד, ומותירה אתכם פעורי פה מול ההווה, בתחושה חזקה של "לפניו ברעדה", תחושת השותפות בחוויה האנושית הקולקטיבית, מעבר לזמן ולמקום, תחושת הנגיעה במקור המשותף ובתכלית הנעלה של כל המחסומים והגדֵרות בני החלוף.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
