 |
 |
|
|
| "אין דת שהיא נעלה מן האמת" |
|
| קטעים נבחרים מתוך "התורה הסודית" של הלנה בלבצקי, ה"סבתא של הניו אייג'", בת אצולה רוסייה שכבר במאה ה-19 יצאה לחפש את האמת בטיבט ובהודו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
12/7/2005 13:04 |
|
|
|
|
|
|
|
ביולי 1873 ירדה בחופי ניו יורק בת אצולה רוסיה, שעל מוצאה
לא העידו בגדיה המרופטים ומעט החפצים שנשאה עימה. שמה היה הלנה פטרובנה בלבצקי ואת ימי המסע עשתה בחום ובצפיפות של המחלקה השלישית. ברגע האחרון, לפני שהרימה אוניית המהגרים עוגן בנמל המוצא באנגליה, ראתה בקהל אישה בוכייה עם שני ילדיה. האישה רומתה בידי ספסרי כרטיסים מזויפים, שלהם נתנה את מעט הכסף ששלח לה בעלה כדי שתוכל להצטרף אליו בניו יורק. הלנה פטרובנה בלבצקי לבית נסיכי דולגורוקוב, הרעימה בקולה על פקידי משרד הספנות והתריעה בהם לתקן מיד את העוול שנעשה לאישה. כשמאמציה לא נשאו פרי היא מכרה ברגע האחרון את כרטיס המחלקה הראשונה שלה, קנתה במקומו כרטיס למחלקה השלישית ובהפרש שילמה עבור כרטיסיה של האישה ושני ילדיה. כך הגיעה לארצות הברית אחת הדמויות החידתיות ביותר של המאה, שיש מי שמכנים אותה "הסבתא של העידן החדש", ואכן יש לזקוף לזכותה את הנגישות שיש לנו היום לידע האזוטרי, שרק לפני מאה שנה היה בבחינת נעלם ונסתר.
ה.פ.ב, כפי שכונתה בחיבה על ידי מקורביה, נולדה ב-1831 באוקראינה למשפחת אצולה רוסית. לאחר שהתייתמה בגיל צעיר הפקיד אביה, קפטן בצבא הרוסי, את חינוכה בידי אומנת ודודות, שהשגחתן הקפדנית לא הצליחה להכניע את אופייה המרדני ומזגה החם, שהיה מתעורר בכל פעם שאחרים לא הצליחו "לראות" את חבריה למשחק, שמלבדה לא הצליח איש לראות. מגיל צעיר ביותר התרחשו סביבה תופעות משונות ביותר כגון נקישות, טפיחות על הקירות והרהיטים, שקרו ללא שליטתה וגרמו לה ולסובבים אותה למבוכה. היא היתה פסנתרנית מחוננת וכילדה אף ניגנה בלונדון בקונצרטים עם קלרה שומן וארבלה גודארד.
בשאיפתה העזה לעצמאות ומתוך רצון נואש לפרוץ את חומות כלא ביתה בעל המסגרות הנוקשות, נישאה ה.פ.ב. בגיל 17 לניקיפור בלבצקי, גבר המבוגר ממנה בעשרים שנה, שעימו לא היה לה דבר משותף. לאחר חודשיים אומללים היא ברחה, ובעזרת משרתיה הנאמנים עלתה על ספינה לקונסטנטינופול. מכאן, לראשונה בחייה ברשות עצמה, התחילה ה.פ.ב את המסע שנמשך כל חייה והשתרע על פני ארצות ויבשות רבות. מסע חיפוש אחר ידע נסתר שאליו היא צמאה בכל נפשה ומאודה, ובו קיוותה למצוא את אבן החכמים של האלכימאים - לא כדי להפוך מתכות ולהתעשר, אלא כדי להפוך את העופרת של הטבע האנושי לזהב של הטבע האלוהי.
בגיל 20, בלונדון, היא זכתה סוף סוף לפגוש את המאסטר הנערץ שאותו ראתה עד עתה רק בחזיונותיה, בלבוש בשר ודם. בשיחה שהתנהלה ביניהם הוא גילה לה את מהותו של מפעל החיים שהוא וחברים אחרים של האחווה הועידו לה: המשימה האדירה של החזרת הידע האזוטרי למערב, למקום בו הוא נשכח, הוחבא, הוצפן ונאסר במשך מאות בשנים, עד שבסוף המאה ה-19, כמעט אבד לחלוטין.
במשך 20 השנים הבאות הכינה עצמה ה.פ.ב. למשימה זו כשהמשיכה במסעותיה ולימודיה ועברה חניכה בטיבט. במשך שנות ההכנה הארוכות למדה לשלוט בכוחותיה הרוחניים ובתופעות הספיריטואליות שסבבו אותה ולכפוף אותם לרצונה, מתוך אמונה עמוקה שיש חשיבות עליונה לכך שתלמיד חוכמת הנסתר ישתמש בכוח הרצון החופשי שלו, ולא ישמש כמתווך בלבד לתופעות על טבעיות, בדומה לאותם מדיומים הנכנסים לטרנס ומשאילים את גופם ל"רוחות", דבר שהיה נפוץ ואופנתי בסלונים של אותם ימים. ה.פ.ב. ראתה בכך את ההפך הגמור מהתפתחות רוחנית אמיתית.
בשנת 1875, יחד עם הנרי אולקוט, משפטן שדיווח על תופעות ספיריטואליות, ועו"ד וויליאם ק. ג'אדג', הקימה בניו יורק את התנועה התיאוסופית, שהציבה לעצמה מטרה להפיץ את הידע במערב. בבסיס הרעיון התיאוסופי עמדה התפיסה שלכל הדתות בסיס משותף אחד של ידע או "חוכמה אלוהית" משותפת (מקור המילה תיאוסופיה הוא במילים היווניות תאוס - אלוהים, סופיה - חוכמה), ועל דגלה של האגודה התיאוסופית הוטבעה הסיסמה: "אין דת שהיא נעלה מן האמת". רק כאשר יבינו בני האדם שמקור האנושות הוא אחד ואמת אחת בלבד היא המוצאת את ביטויה בדתות השונות, תוכל מטרתה הגדולה של התיאוסופיה - טיפוח האחווה האוניברסלית - להתגשם.
הקמת התנועה נתקלה בביקורת שלילית ובחוסר אהדה מצד אנשי דת ומדענים, אולם רוחה של ה.פ.ב. לא נפלה והיא הקדישה את מירב זמנה לכתיבה, שהפכה להיות פרויקט חייה. בשנת 1876 היא השלימה את כתיבת ספרה הראשון "איזיס גלוית הפנים", בו היא מציגה את התיאוריה האוקולטית, אותה "חוכמה אלוהית": "מקור החיים הוא אחד. והוא רוח החיים האחת הניצחית, הבלתי נראית אך הנוכחת בכל. החומר והרוח הם אחד במהותם, ומקורם המשותף איננו זה ולא זה אלא אותה רוח החיים האחת".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ישירות אל תוך האור האסטרלי
|
|
|
 |
|
|
|
בשנת 1882 החליטו ה.פ.ב ושותפיה לאגודה להעביר את המטה הראשי שלהם להודו, ובדרכם הקימו סניף נוסף בלונדון.
דעותיה וחריפות לשונה של ה.פ.ב. הקנו לה אויבים רבים מבין המיסיונרים הנוצרים בהודו שעשו הכל כדי להכפיש את שמה, והיא עזבה את הודו האהובה עליה, שאליה לא תשוב עוד, כשהיא חולה ותשושה ופניה מועדות לאירופה. גלי העוינות והפרסומים השליליים נגדה התישו אותה, היא סבלה ממחלת כליות קשה וממחלת לב, ורק "נס" החזיק אותה בחיים. בעזרת תמיכתם של תלמידיה הנאמנים המשיכה את מפעל חייה ובשנת 1888 כתבה את החשובה והמקיפה ביצירותיה "התורה הסודית". יצירה זו "הוכתבה" לה על ידי המהאטמות - מדריכיה הרוחניים - אשר עמדו לצידה בגופם האסטרלי והשתמשו בידה הכותבת כדי לרשום את רעיונותיהם.
ה.פ.ב. היתה מסוגלת להתבונן ישירות אל תוך האור האסטרלי, אותו מאגר של ידע קוסמי, ולדלות מתוכו ציטוטים מדויקים מספרים עתיקים, שעותקים נדירים שלהם נמצאו רק בספרית הוואתיקן, בבריטיש מיוזיאום או במנזרים במזרח. מאות הדפים שכתבה פורסמו בשני כרכים וזכו להצלחה אדירה.
בספרה "קול הדממה" היא כותבת: "שואל התלמיד: הו המורה, מה אעשה כדי לזכות בחוכמה?
עונה המורה: חפש שבילים - אך היה טהר לב
הו התלמיד, לפני שתחל את מסעך לפני שתצעד את הצעד הראשון, למד להבחין בין הממשי לשאינו ממשי, בין החולף-עובר לנצחי, למד מעבר לכל להבחין בין ידע שכלי לחוכמת הנשמה, בין העין ללב".
ה.פ. בלבצקי נפטרה ב-8 במאי 1891 בלונדון והיא בת 60 בלבד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בלבצקי והנרי אולקוט, משפטן שנהג לדווח על תופעות ספיריטואליות
|
|
|
|
|
|
|
קטעים מתוך "התורה הסודית" מאת הלנה בלבצקי
|
|
|
|
|
|
|
זמן מהווה רק אשליה הנוצרת על ידי רצף מצבנו התודעתיים הבאים זה אחר זה בשעה שאנו נעים בתוך המשך הנצחי, ואין הוא קיים במקום בו תודעה איננה קיימת, שבה האשליה יכולה להיווצר; אולם הוא מצוי שם במצב רדום. ההווה אינו אלא קו מתמטי המפריד את אותו חלק של משך זמן נצחי שאותו אנו מכנים העתיד, מאותו חלק שאותו אנו מכנים העבר. לשום דבר עלי אדמות אין משך זמן ממשי, משום ששום דבר איננו עומד ללא תנועה - או נותר ללא שינוי - אפילו למשך חלק הביליון של שנייה; והתחושה שיש לנו של ממשות החלוקה של "זמן" הידועה כהווה, מגיעה מהבהובו של אותו הרף עין רגעי, או רצף של הבהובים, של דברים שחושינו מעבירים אלינו, מאחר ודברים אלה מגיעים מתחום האידיאלים שאותו אנו מכנים העתיד, אל תחום הזכרונות שאותו אנו מכנים עבר. באותו האופן אנו חווים תחושה של משך זמן במקרה של הבזק ניצוץ חשמלי, מחמת רושם מטושטש ומתמשך על רשתית העין. האדם הממשי או כל דבר שהוא, איננו מורכב אך ורק ממה שנראה בכל רגע נתון, אלא הוא מורכב מסך כל התנאים המרובים והמשתנים למן הופעתו בדמות גשמית ועד להיעלמותו מעל פני האדמה. אלו הם "הסך הכל" הקיימים מהנצח ב"עתיד", ועוברים בהדרגה דרך החומר, כדי להתקיים לנצח ב"עבר". אף אחד לא יוכל לומר כי מוט ברזל שהוטל אל הים החל להתקיים ברגע שעזב את האוויר, וחדל להתקיים ברגע שחדר אל המים, וכי המוט עצמו היה מורכב רק מאותו חתך רוחב החופף בכל זמן נתון עם המישור המתמטי (המפריד) המבדיל ומחבר באותו זמן, את האטמוספירה והים. וגם בהקשר לבני אדם ודברים, הנושרים מההוויה העכשווית אל מה שהיה ואיננו עוד, מהעתיד אל העבר - קיים להרף עין עבור חושינו חתך רוחב לכאורה, של ישויותיהם השלמות, כשהם חולפים מבעד לזמן ולמרחב (כחומר) בדרכם מנצח אחד למשנהו: ושני אלה מהווים את אותו "משך זמן" שבו לבדו לכל דבר יש קיום אמיתי. אילו רק היו חושינו מסוגלים לתפוס זאת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האשליה מהווה גורם החודר לכל הדברים הסופיים, משום שלכל דבר קיים יש ממשות יחסית, ולא אבסולוטית, מאחר וההופעה אותה לובשת הסיבה הרוחית שמאחורי התופעות תלויה בכוח תפיסתו של כל צופה. שום דבר איננו קבוע חוץ מהמציאות האחת, המוחלטת והסמויה, המכיל בחובה את הסיבות הרוחיות שמאחורי כל המציאויות. הישויות המשתייכות לכל מישור של הוויה, עד למלאכי העליון הגבוהים ביותר, הינם במידה מסוימת בטבעם כעין הצללים המוקרנים על ידי פנס קסם על גבי אקרן נעדר צבע; אולם כל הדברים הינם ממשיים באופן יחסי, משום שגם האדם המתבונן עצמו הינו בבואה, והדברים הנתפסים הריהם לפיכך ממשיים עבורו כמוהו עצמו. את ממשות הדברים יש לחפש על כן בתוכם לפני או אחרי שהם חולפים כהבהוב דרך העולם החומרי; אולם איננו יכולים לתפוס קיום כלשהו כזה באופן ישיר, כל עוד יש לנו כלי חישה המביאים רק את הקיום החומרי אל שדה התודעה שלנו. יהא אשר יהא המישור בו פועלת תודעתנו, גם אנחנו וגם הדברים השייכים לאותו מישור הינם, לזמן מה, הממשויות היחידות שלנו. כשאנו עולים ברמת ההתפתחות אנו מבחינים כי במהלך השלבים אותם עברנו ראינו בטעות את הצללים כממשות, וההתקדמות כלפי מעלה של האגו (העצמי הגבוה) מהווה סדרה של התעוררויות ההולכות ומתפתחות, כשכל התקדמות מביאה עימה את הרעיון שעכשיו, לבסוף, הגענו אל "הממשות"; אולם רק בעת שנשיג את התודעה המוחלטת, ונמזג את שלנו עימה, נוכל להשתחרר מהאשליות הנוצרות על ידי כוחות אשליה (maya).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"החשכה היא האם והאב; האור הינו בנם" אומר משל מזרחי עתיק. אי אפשר להעלות על הדעת את האור אלא אם הוא בא מאיזשהו מקור שהוא הגורם לכך; וכמו במקרה של האור הקדמוני, מקור זה הינו בלתי ידוע, הגם שזה נדרש על ידי השכל וההיגיון, ולפיכך מנקודת ראייה אינטלקטואלית זה נקרא על ידנו בשם "חשכה". בנוגע לאור מושאל או משני, יהיה מקורו אשר יהיה, הרי שאופיו יכול להיות רק זמני ואשלייתי ולפיכך החשכה הינה המהות הנצחית שממנה מופיעים ונעלמים מקורות האור. שום דבר איננו מתווסף לחשכה כדי להפוך אותה לאור, או לאור כדי לעשותו לחשכה, במישור הזה שלנו. הם עשויים לבוא זה במקום זה, ומבחינה מדעית אור הינו דרגה מסוימת של חשכה ולהפך. אבל שניהם הינם תופעה של אותה מהות רוחנית שמאחורי התופעות - שהינו חשכה מוחלטת עבור המֶחְשָב המדעי, ורק אור דמדומים אפור לתפיסתו של המיסטיקאי הממוצע, הגם שבעבור העין הרוחנית של תלמיד חוכמת הנסתר זה מהווה אור מוחלט. כשהיקום כולו שקע בשינה - שב אל יסודו האחד הבראשיתי - לא היה שום מרכז של נוגה, וגם לא עין לחזות באור, והחשכה מילאה בהכרח את הכוליות שאין לה גבולות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התורה הסודית מלמדת על ההתפתחות ההדרגתית של כל דבר, עולמות וגם אטומים; ולהתפתחות מדהימה זאת אין התחלה שאפשר לשער אותה וגם לא סוף שניתן לדמיינו. "היקום" שלנו הינו רק אחד ממספר אינסופי של יקומים, שכולם הם "בני ההכרח", והם מהווים חוליות בשרשרת הקוסמית הגדולה של היקומים, כל אחד הוא תוצאה ביחס לקודמו, וסיבה ביחס לבא אחריו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפילוסופיה של תורת הנסתר מלמדת כי הכל חי ובעל תודעה, אבל לא כל החיים והתודעה דומים לאלו של בני אדם או אפילו לשל בעלי חיים. החיים שאנו בוחנים אותם כ"סוג אחד של קיום", מתגשמים במה שאנו מכנים חומר; או כמו בבני האדם, מה שמפריד ביניהם בצורה שגויה אנו מכנים בשם רוח, נשמה וחומר. החומר הוא כלי השרת להתגלות הנשמה במישור קיומי זה, והנשמה היא כלי השרת במישור גבוה יותר להתגלותה של הרוח, ושלושת אלה מהווים שילוש על ידי החיים המפעפעים בכולם יחדיו. הרעיון של חיים אוניברסליים הינו אחד מאותן תפיסות עתיקות השבות אל מֶחְשָב האדם במאה זאת (המאה התשע עשרה), כתוצאה מהשתחררותו מהתיאולוגיה המייחסת תכונות אנושיות לבעלי חיים. הרי זה נכון שהמדע מסתפק בהנחות ובמעקב אחר סימנים של חיים בכל היקום, ועדיין איננו אמיץ די הצורך כדי ללחוש "אנימה מונדי!". הרעיון של "חיים גבישיים", הידוע כעת למדע, היה נדחה בבוז לפני כחצי מאה. בוטנאים מחפשים כעת אחר מערכת העצבים של הצמחים; לא משום שהם משערים שצמחים עשויים לחוש או לחשוב כמו בעלי החיים, אלא משום שהם מאמינים כי מבנה כלשהו המכיל בתוכו את אותה מערכת תפקוד חיונית לחיי הצמחים כמו שמערכת העצבים תומכת בחיי בעלי החיים, הינה חיונית להסברת צמיחת ירקות ותזונה. כמעט ולא נראה אפשרי שהמדע יוכל עוד זמן רב להסתתר מאחורי מסווה של שימוש סתמי במונחים כמו "כוח" ו"אנרגיה", העובדה שדברים המחוננים בחיים הינם דברים חיים, בין אם הם אטומים או צמחים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרעיון שדברים עשויים לחדול מלהתקיים אבל עדיין להיות, הינו יסוד מוסד בפסיכולוגיה המזרחית. מתחת לסתירה זו לכאורה במושגים, מונחת עובדת טבע שיש להכיר בה הצפונה בתוך המֶחְשָב, שהיא הדבר החשוב, וזאת במקום להתווכח על אודות מילים. דוגמה מוכרת של סתירה דומה מסופקת על ידי תרכובת כימית. השאלה האם מימן וחמצן חדלים מלהתקיים, כשהם מתרכבים כדי ליצור מים, הינה עדיין שנויה במחלוקת. אפשר לומר שהקיום כמים עבור החמצן והמימן, מהווה מצב של העדר הוויה שהוא "הוויה אמיתית יותר" מאשר קיומם כגזים; וזה עשוי לסמל באופן קלוש את מצבו של היקום כשהוא פונה לישון, או כשהוא חדל מלהתקיים, בתקופת לילותיו של ברהמה - וזאת על מנת לשוב להתעורר ולהופיע, כששחר תקופת הפעילות החדשה קורא לו לשוב למה שאנו קוראים קיום.
זהו חוק בסיסי בתורת הנסתר, שאין שום הפוגה או חידלון של תנועה בטבע. מה שנראה כמנוחה איננו אלא ההשתנות של צורה אחת לצורה אחרת; השתנות החומר באה בד בבד עם הצורה - כפי שמלמדת אותנו הפיזיקה של תורת הנסתר, שהקדימה את גילוי "שימור החומר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
