 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב ועומר זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| דברים שחולפים בליבו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17: האם מי שכאב אהבה נכזבת יודע את כאב לכתו של בן אהוב? הייתכן שמדובר בלא יותר מרומנטיקה של אישיות לא מפותחת? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התאהבות מוחלטת. אהבה רומנטית מהסוג המטורף ביותר. תשוקה מוחלטת. אובססיה בלתי נשלטת. מה עובר על המאוהב? כולו נתון תחת שליטה של מצב נפשי ורגשי שכולו התמקדות מוחלטת במישהו אחר. במושא אהבתו. המהות הזאת של מושא האהבה, לא מצטמצמת באישיות מסוימת. האישיות של מושא האהבה מתפרצת, משתוללת ומשתלטת על כל פינה במציאות. כל דבר מזכיר באיזשהו אופן את מושא האהבה. אהובתי גרה בת"א? כל דבר שמזכיר את תל אביב מזכיר לי אותה. אהובתי נולדה בנובמבר? כל דבר שמזכיר את נובמבר מזכיר אותה. אהובתי גרה בבית בלי מעלית ועולה במדרגות? מדרגות מזכירות לי. לאהובתי היה חתול בילדותה? כל חתול מזכיר. אהובתי נושמת אוויר? כל נשימה מזכירה אותה. ובכל היזכרות שכזאת, מציף שכרון את הגוף כולו. פרפרים מתהפכים בבטן.
כוח הכבידה נעלם. התמכרות מוחלטת לשכרון. כמה שליטים ויתרו על כל מלכותם למען אהבה שכזאת?
ואכזבה? כזב? אהבה נכזבת? אהבה כוזבת? אהבה חד כיוונית? היא אינה יודעת. היא אינה רוצה לדעת. היא אינה רוצה. היא דוחה אותך. היא רוצה להתרחק. היא רוצה במישהו אחר. איך הכל מתהפך? עדיין, מושא האהבה היא כל העולם כולו. אהובתי גרה בת"א? כל דבר שמזכיר את תל אביב מזכיר לי אותה. אהובתי נולדה בנובמבר? כל דבר שמזכיר את נובמבר מזכיר אותה. אהובתי גרה בבית בלי מעלית ועולה במדרגות? מדרגות מזכירות לי. לאהובתי היה חתול בילדותה? כל חתול מזכיר. אהובתי נושמת אוויר? כל נשימה מזכירה אותה. ובכל היזכרות כזאת, מציף כאב נורא את הגוף כולו. הלב שבור לרסיסים. הכל שוקע. אתה מתפרק. והכאב אינו מרפה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כל נשימה היא זיכרון
|
|
|
 |
|
|
|
בעצם הכאב כן מרפה. באורח פלא, בכל היזכרות כזאת, הוא מתנפל שוב. בעוצמה. באכזריות. ואז אתה שם לב שכנראה, בזמן שקדם, הכאב הרפה והלך לדרכו. אולי כדי לנוח. אולי לאגור כוחות. כך הוא יכול לשוב ולהתנפל. להפתיע מבלי להפתיע. לפעמים הזכרונות קוראים לו. והרי כל נשימה היא זיכרון. לפעמים הוא לא ממתין ובא מעצמו. ורק כאשר הוא תוקף מחדש, רק אז אתה שם לב שהוא לא היה כאן כל הזמן. שהוא הלך לנוח ולאגור כוחות.
חשבתי על כאבי האהבה הנכזבת, כשחשתי את פרצי הכאב התוקפים אותי עם כל נגיעה של זיכרון. וכל נשימה היא זיכרון. חשבתי - מי שכאב אהבה נכזבת, יודע מהו הכאב בלכתו של בן אהוב. המחשבה קצת מרתיעה. האומנם? הזה הכל? רומנטיקה של אישיות לא מפותחת? רבותי - אם מישהו מזלזל בעצמת הכאבים של האוהבים, צאו והסתכלו. כמה אנשים שמים קץ לחייהם בגלל האהבה? כמה אנשים צעירים, מוכשרים, אוהבים לא יכולים עוד לשאת את הכאב?
ואז חשבתי על האנשים הנגועים בדיכאון. אנשים יפים, בריאים בגופם, מוכשרים, אהובים. לא איבדו בן יקר. לא חוו אהבה עקרה. ובכל זאת, נגזר עליהם, לכאורה ללא סיבה, לחוות את אותו כאב איום. יום אחר יום. בלי סיבה. בלי תקווה. הנה חיים בינינו אנשים שאינם יכולים לשאת את הכאב.
הכאב הזה כל כך מוחשי בעוצמתו, בהשפעתו, באופן שבו הוא מופיע לפתע, ונעלם בלי שנרגיש, שהוא נראה לי בדרגתו הסופית, כחומרי וממשי לחלוטין. כאילו הגוף יודע לייצר ולהזרים סם כאב שכזה.
מי שהכאב נוצר כך בגופו ללא סיבה לכאורה, האם נגזר עליו להמשיך כך כל ימיו? והאוהב הנכזב, מה עליו? עליו לשכוח. עליו לנתק את מושא אהבתו מהזיכרונות הצמודים לכל מעשה ולכל חפץ. עליו לנשום מבלי לכאוב. עליו למצוא מושא חדש לאהבתו, אשר יעטוף ויסתיר ויכסה וירפא. ועד שיצליח, תמיד יש לו את התקווה להביט בה. ומי שאבד לו בן יקר? ימצא מושא חדש לאהבה? ישכח? לאן בדיוק יכוון את תקוותו?
הוא לא יכול לשכוח. לא רוצה ולא מעז. כל דבר הוא זיכרון. כל נשימה. הדרך היחידה היא לנתק את הזיכרון מהכאב. לקשור אותו לאהבה גדולה. אבל איך בדיוק עושים את זה?
מדוע דומה כל כך האובדן לאהבה בלתי מושבת? משום שהתשוקה הגדולה מכל, התשוקה לשוב ולהתאחד עם מי שאתה אוהב, היא בלתי ניתנת למימוש. עליך ללמוד להתמיר את האהבה הזאת, המכאיבה, הבלתי אפשרית, לאהבה מסוג חדש. לאהבה אפשרית. ברגע שתצליח לעשות זאת, תנצח את הכאב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
