 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| יש לי טקסים קטנים, קבועים, יומיים או מזדמנים ויש לי אפילו מקדש. בעצם, ייסדתי לעצמי דת. טור של יעקב זנדמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשאני רואה סרט לא כל כך חדש, שקרוב לוודאי ראיתי כבר בעבר בסיטואציה אחרת, במצב אחר, אני בודק מאיזה שנה הוא. זה עוזר לקשר אותו לתקופה אחרת. בלי משים, אני תמיד מבצע פעולה חשבונית קטנה. אם הסרט למשל משנת 1999, אני מייד אומר לעצמי - עמר היה בן 11. תמיד אני בודק אותם במונחים של הגיל של עמר כשהסרט היה חדש. ממקם את היצירה בתוך הפרק הקצר של חייו. כך הסתבר לי שאני סופר את השנים מאז שעומר נולד. שנת 1999 היא השנה האחת עשרה ללידתו.
בעבר הרחוק, בימי מלוך המלכים, היה נהוג למנות את השנים מחדש בכל תקופת מלכות. כשבא מלך חדש, בטל הערך של מה ושל מי שהיה לפניו. "ויהי בשנת התשיעית למלכו…" מופיע שוב ושוב בתנ"ך. כך מדדו את השנים.
 |
| על קו הסיום |
|
היו דמעות. היה מפגש עם אובדן ובדידות. בדידות של מי שנשאר בחוץ, במקום בו כולם הולכים פנימה. יעקב זנדמן על מסיבת הסיום |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
הייחוס של השנים, של הזמן, לדמות אחת, מעניק לה חשיבות מיוחדת. כשאנחנו אומרים שהשנה היא 1999, אנחנו בעצם סופרים שנים מלידתו של אחד, נוצרי. רק כעת, מתוך המנהג שסיגלתי לעצמי, הבנתי איזו עוצמה, איזו הנצחה יש במעשה הזה, של יחוס מניין השנים לחייו של מישהו מסוים. זה חייב להיות מישהו חשוב מאוד. כך נוכחתי, כשאני סופר לעצמי את השנים, שיסדתי לי דת משל עצמי.
יש לי מקדש. יש בבית חדר אחד, שלא משמש למגורים. יש בו רהיטים וחפצים כמו בחדר רגיל. ארון עם בגדים, מדפים עמוסי ספרים ומחברות, מיטה, שולחן ומגירות מלאות כל טוב. דגמי מכוניות, תמונות, מערכת. אבל אף אחד לא ישן במיטה, לא יושב ליד השולחן. זהו מקום קדוש. כל החפצים בו קדושים. שומרים עליהם. מייחסים להם חשיבות מיוחדת, למרות שאלו רק חפצים. שומרים עליהם. מתייחדים איתם. נכנסים לחדר מתוך הדרת קודש. מרגישים בו דברים. ואף אחד כבר לא גר שם. זהו מקדש.
ויש מקום קדוש בגבעה הצופה לים. יש שם סלע מיוחד. כמה דברים חרותים עליו. שם ותאריך ועוד מספר מילים. יש לו צורה מיוחדת. מעמד מיוחד. אני עולה אליו לרגל. עומד לידו. מטפח את סביבתו. שותל שתילים ומשקה אותם. מנכש עשבים. רוחץ את הסלע. מלטף אותו, ומנשק אותו. תמיד באותו המקום. אני מלטף ומנשק אבנים.
ויש מקום אחד, אליו אני מגיע, ושם אני נמצא לבדי, אך מדבר, משוחח, מספר.אין שם נפש חיה ואני מספר. אני שם לבדי ואם תביטו, לא תראו אף אחד. ואני שם, מתחבר למישהו שלא קיים, שלא נמצא, ובכל זאת ממלא אותי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
מישהו, לא חי, לא קיים, ואני הוגה בו יום או לילה. הוא איתי בשוכבי ובקומי. הוא איתי גם אם אני לא הוגה בו. מישהו שאינו קיים, ובכל זאת ממלא אותי.
ויש לי טקסים קטנים. קבועים, יומיים או מזדמנים. דברים חסרי הסבר או משמעות למי שמתבונן מבחוץ.
האם למתבונן מבחוץ, אני אדם דתי? האם יש לי דת, שאני מקיים את מצוותיה ומנהגיה?
מכל הסיבות שהולידו את הדת - לא את זאת הממוסדת, ההירארכית, החיצונית, אלא את זאת שבלב, את הדת המחבקת את הדברים הסמויים מן העין - מכל הסיבות, אולי הראשונה והעיקרית
היא הצורך לשמור על הקשר בין החיים ובין אלה שכבר אינם. כשמישהו מת, הוא מעורר שאלות, ואי הבנות, וגעגועים, ורגשות שאינם יכולים להסתדר עם המציאות הרגילה. מתעורר חיפוש אחר דבר אחר. כך, בכל דור ודור, מגיע יומה של הדת. מי שיש לו, משתמש במה שיש. ומי שאין לו, מוליד אחת לעצמו.
ומה בעניין אמונה? האם בדת שלי יש אמונה? האם אני מאמין באותם הדברים שהדת שלי מציעה?
הנה מה שאמרתי לעמר באחת השיחות שלי איתו -
"הרי שנינו יודעים שאתה לא באמת יכול לשמוע אותי".
אמרתי, והמשכתי לדבר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
