 |
|
|
|
|
סיפור על הארה ואחריות |
|
|
|
|
|
הנה סיפור בראשית שאני מספרת לעצמי: לפני חמשת אלפים או אולי חמישים מיליון שנה, היה אדם אחד או אולי קבוצת אנשים שהגיעו להארה. ככה הכל התחיל. מדור חדש של כרמל וייסמן. פרשת השבוע: בראשית
28/10/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
 |
|
|
|
כרמל ויסמן
28/10/2005 18:16
|
|
| |
|
|
|
| |
|
הנה סיפור בראשית שאני מספרת לעצמי: לפני חמשת אלפים או אולי חמישים מיליון שנה, היה אדם אחד או אולי קבוצת אנשים שהגיעו להארה. הם לא ידעו בדיוק להגדיר את זה כהארה, בשלב הזה הם איבדו עניין בהגדרות בכלל, אבל הם זכו למפגש בלתי אמצעי עם טבע המציאות וטבע התודעה והבינו מתוכם את כל מה שאנחנו. וזה היה מושלם והם חייכו בחמלה גדולה. אבל החבר'ה האלה היו קצת שונים מהבודהא או מאיזה שאמאן קלטי. הם היו מעשיים יותר והיה להם משהו שאולי יכונה אחר כך "הגן היהודי". הם הבינו שאי אפשר לחכות עד שכל יצור נברא יעבור את מה שהם עברו, אם זה בכלל מעשי, ושמה שהם הבינו על המציאות חייב להתבטא בה.
אז אני מדמיינת שהם דיברו על כך ואחד מהם אולי אמר: "חברים, אתם ראיתם בדיוק מה קורה מהצד השני של ההארה. גבולות האגו נפרצים ומעגלי האכפתיות מתרחבים ואנו חווים כיצד כל פרפר הוא חלק מנפשנו וכל משק כנפיים של פרפר משנה לחלוטין את מציאותנו. אז לעשות על זה מדיטציות ויוגה זה באמת מופלא, אבל בתכל'ס איך נדע שאדם באמת הגיע, שהוא באמת הפנים את כל זה ולא סתם יודע לעשות שפגט עם שרוואל לבן? במה זה יתבטא? אם אדם אכן מבין את טבעו ואת טבע המציאות מבפנים זה ישתקף ביום יום, ביחסו לסביבה, לעצמו, לחברו. אם אדם התבודד במנזר 20 שנה אבל אחר כך דוחף אותך בתור לאוטובוס בלי להגיד סליחה, מה זה שווה?".
ואז אולי חברו אמר: "צודק, אחי. עזוב אותך ממדיטציות, נכתוב על זה כמה ספרי קבלה מאוחר יותר. בוא נלך ישר ללב העניין, למקום שבו הכול יתבטא, שאם אדם רק יעז להיות נוכח לגמרי בו, הוא תופס משם את העניין כולו ברגע אחד. אפילו 10 ימי ויפאסאנה לא צריך, מספיקה שבת אחת, אולי רק רגע אחד, של נוכחות. הכול כבר כאן, את זה אנחנו הרי כבר יודעים...".
ככה אני מדמיינת שנוצרה התורה שלנו, בידיעה ישירה, מהמקום הנשגב ביותר שמסתתר בתוך התוצאות המעשיות ביותר של עולמנו, בבחינת "נעוץ תחילתם בסופם". ספרים קבליים וחסידיים שלמים נכתבו על כל פסוק בפרשת בראשית, שהיא בעיני פיזיקה של הבריאה בלשון סיפור ושירה. ייתכן אף שאדם וחווה אינם שני אנשים בשר ודם אלא ייצוג של שתי המהויות הפיזיקליות מהן הכל ברוא, היין והיאנג, הפוטון והאלקטרון. מטאפורה שעובדת בכל רמות התודעה, מהגלקסיה כולה ועד הנפש של אדם אחד. ואחד הם ממילא. חומר אחד, צורות רבות להופעתו. וגם לי היום פחות חשוב להבין את הקידוד הזה, מאשר לתת בעולם את התוצאות של אדם מואר, להתחיל מהסוף. ואז אולי יהיה לי את הנצח כולו השרוי בנוכחות שברגע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
כשאנחנו אנוכיים אנחנו לא נוכחים
|
|
|
|
|
לפיכך, הנושא המרכזי של פרשת בראשית עבורי היום, הוא אחד הנושאים שאני תופסת כמרכזיים בתורה כולה: האחריות לאחר. היו מספיק מפרשים מסורתיים שעסקו בחטא גן העדן מנקודת המבט הזו וגם בימינו, הפילוסוף עמנואל לוינס שואב את עיקרי משנתו מהמקום הזה ומהפרשה הזו. הפרשה מספקת לנו שני סיפורים שעוסקים באחריות: תחילה, אדם מטיל את האחריות לפרשת התפוח על חווה וחווה מטילה אותה על הנחש. כשאנחנו לא מוכנים לקחת אחריות על החלק שלנו ביצירת המציאות שלנו, גם אם אדם אחר נושא בחלק מה"אשמה", אנחנו מתכחשים לטבע המציאות וכופרים במקום שבו הכל קשור בכל, זוהי הכפירה באלוהות. כשאנחנו אנוכיים אנחנו לא נוכחים. לא בכדי צריך האל לשאול את אדם "איכה?". זה בולט עוד יותר בסיפור השני שבו קין עונה "השומר אחי אנוכי?". אם תוציאו את היוד, אות הניצוץ האלוהי, ממרכזה של המילה אחריות תישאר אחרות, otherness, ניכור. מעניין שדווקא הנחש החריש, היה מוכן להיות נוכח ולא ניסה לחפש תירוצים. הוא הערום מכל חיית השדה ובמילה ערום יש את האותיות "ער", היחיד שער לטבע המציאות ונוכח בה. לא בכדי יתפתח מאוחר יותר רעיון קבלי של "נחש גימטריה משיח", סמל דואלי מרתק ביהדות שוודאי עוד ניתקל בו במעגל השנה.
במקום הארכיטיפי של גן העדן האדם הוא חלק מהטבע. המודעות לדואליות שאנו משיגים מעץ הדעת, טומנת בחובה סכנה של ניכור מהטבע כסביבה ומהטבע הפנימי שלנו כאחד. והביטוי המיידי של זה במציאות הוא ביחס שלנו לאחר. המודעות לדואליות ולהבדלים בינינו היא שלב חיוני בהתפתחות התודעה אך מסוכן להתפתות לפרשו כנפרדות מהותית. התורה כולה עוסקת במסלולים אפשריים שיובילו אותנו למקום חדש שבו נשרה במודעות הזו של ישות שלמה שיודעת את עצמה כחלקיק בריאה ייחודי אך גם כחלק ממערך אלוהי קוסמי.
כאשר שמים לב לכך, פרשת השבוע מאירה אופני התמודדות עם מצבים בחיים. אמש הגיע לשיאו אחד הריבים היותר מכוערים שהיו לי עם חברה על נושא לא סגור שתוקע את שתינו. מתישהו שמתי לב שאני מאמינה שכל האחריות למצב מוטלת עליה וזה הדליק אצלי נורה אדומה. החלטתי שגם אם אני לא רואה כרגע באילו אופנים ייתכן שאני אחראית למצב, אני בוודאי אחראית לו כי הוא קורה גם במציאות שלי. החלטתי להעיז ולהתנסות עם הסיטואציה, לעשות משהו למענה מעבר למה שהייתי מוכנה קודם ובניגוד לאמונה הצרה של האגו שלי שאני הייתי בסדר. בשיחת טלפון אחת התחולל מהפך מוחלט בכל מה שקרה בינינו, וחוויתי התרחבות פנימית גדולה. הבנתי באופן עמוק שאין אשמים, יש רק כאלו שמוכנים להיות נוכחים וכאלו שזורקים את נטל הנוכחות בצורה של אחריות על אדם אחר.
רגעי ההארה היהודית האלה אינם מלווים בכדורי אור שיורדים ומחבקים אותך מהשמים, החיבוק הזה מגיע מתוכנו ומהאנשים האחרים סביבנו, אם רק נעיז לרגע להסיר את הקליפה שאנחנו כבר כל כך מזוהים איתה של להיות "אנוכי", ולהתנסות לשבריר שנייה בנוכחות ממקום של "שומר אחי".
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
