 |
|
|
|
|
מדיטציה של דיבור |
|
|
|
|
|
פרשת השבוע של כרמל ויסמן. פרשת נח מלמדת אותנו שדיבור אותנטי מתוך כוונה נקייה הוא ההארה כולה
4/11/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
 |
|
|
|
כרמל ויסמן
4/11/2005 15:45
|
|
| |
|
|
|
| |
|
בדתות המזרח קיים היצע של מגוון דרכים להארה באמצעות התבודדות ושתיקה, מתוך ניסיון להתאחד עם הריק הגדול של הקיום. הנתיב היהודי להארה מציע דווקא עבודה עם דיבור ועם אינטראקציה בקהילה. בעיני, התורה כולה היא סוג של פירוט לנתיבים שונים שאנו עלולים להיתקל בהם במסע ההתפתחות של הנשמה ואופני התמודדות איתם. במזרח היו נותנים לך קואן זן אחד ונותנים לך למדוט עליו 30 שנה. אנחנו - עם של פטפטנים, או ליתר דיוק, מספרי סיפורים - שכן האמיתות הגדולות מסתתרות ביהדות בתוך סיפורים.
אני רוצה להציע היום לראות את שני הסיפורים המרכזיים של פרשת נח - המבול ומגדל בבל - כחלק מאותו מסר, שקשור לאופן בו אנחנו משתמשים באבני הבניין של עולמנו. שימו לב שאותיות "לב" משמשות בערבוביה במילים "מבול" ו-"בבל". צ'אקרת הלב היא מקום הבחירה שלנו וכשהלב מתהפך ומאבד את הצפון יוצא "בלבל" ואז גם המילים שלנו קצת מבולבלות ולא מחוברות למהות ולכוונה נבחרת כלשהי. בלה בלה. Bubbling.
על פי האמונה היהודית העולם כולו בנוי מאותיות, שהן סוג של אנרגיה, של אור. בשבוע שעבר נתקלנו ברעיון של בריאה באמצעות דיבור ("ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור"), ומילת הקסם "אברא כאדברא" היא בעצם ביטוי ארמי מהספרות הקבלית המבטא בריאה באמצעות דיבור. "דבר" בעברית המקראית פירושו גם מילה, דברים מלשון דיבור, וגם חומר גשמי שיש לו ממשות, a thing. כי בתפיסה שלנו זה אותו הדבר, מדיבור ובדיבור עשוי הדבר. ייתכן שיש לתפיסה הזו גם משמעות פיזיקלית כלשהי, אבל אני רוצה להציע לכם לראות את זה כפשוטו: אנחנו יוצרים את מציאותנו האישית, מנהלים את קשרינו ומעצבים את עולמנו על ידי תקשורת באמצעות מילים. כולנו יודעים מחיינו היומיומיים ש"חיים ומוות ביד הלשון" וכל חיינו משתנים כתוצאה מהדברים שנגיד, נמנע מלהגיד או נבחר להגיד בצורה קצת שונה.
אחת מ"ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז היא ההסכמה על טוהר המילה, ותורתנו עושה מזה עניין עיקרי שעוד נדבר בו כשנגיע ללשון הרע במפורש. אבל השורש של רעיון טוהר המילה נחשף בפנינו כבר בפרשת נח. סיפור המבול מקפל בתוכו מטאפורות ומסרים שונים, ואחד מרבדיו קשור לדיבור, שהרי יש בסיפור תיבה=אות. הן "הבעש"ט על התורה" בפרשת נח, והן הרבי מקומרנא ב"היכל ברכה" מתייחסים ל"עשה לך תיבה" כתשומת לב לאותיות ומדיטציה של דיבור. כשהמים (המייצגים אולי את הרגש) מציפים את הנפש ויש בלבול, ההצעה היא להיאחז באות, להיות בכוונה עליונה ונקייה בדיבור שלך. תקשורת אחראית ואותנטית מתוך כוונה נקייה היא ההארה כולה. יש כל כך הרבה דברים בספקטרום הרוחני שאפשר לעשות ואתה באמת לא יודע מאיפה להתחיל, אז תתחיל בתשומת לב לכל מילה שאתה הוגה. "אמור הדיבורים מילה במילה כמונה מעות" מציע הרבי מקומרנא. מאיזה מקום אתה אומר את מה שאתה אומר? כמה מהדיבורים שלך באמת נחוצים וכמה רק מזינים את האגו שלך? האם אתה מפריד בדיבורך בין הדברים שאתה עד להם לבין החוויה שלך? אני מכירה כמה אנשים שעשו את התרגול הזה למשך תקופה והיקף הדיבור שלהם הצטמצם בכ- 90% אבל כל מילה הייתה בסלע והשינוי במציאות הפנימית והחיצונית היה עצום. אולי זוהי משמעותה האמיתית של תענית הדיבור היהודית: לא לשתוק, אלא להיות בתשומת לב לדיבור.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
תקשורת מוארת
|
|
|
|
|
בספרות החסידית מדברים על כך שיש אור בכל אות ולכל אדם יש אות בתורה שעליו לגאול ולגלות ואז כשהאותיות עולות ונקשרות זו בזו נעשית תיבה. סוד ההארה ביהדות קשור בקהילה, ביחד. לא מספיק שכל אחד יאיר את עצמו, אלא בקפיצה הזו שבין אות למילה, למשפט, לשפה, יש אינטגרציה והתעלות שנוצרת כתוצאה מהחיבור של כולנו. מתקשורת מוארת. השכינה מיוצגת בקבלה על ידי ספירת מלכות שאחד מסמליה הוא הפה. לכן גלות השכינה נקראת גם "גלות הדיבור", השפה מתרוקנת מתוכן מהותי, הפטפטת מחפה על הריק הפנימי ויש לגאול את הפרקטיקה הזו של טוהר המילה ביהדות. יש המפרשים תודעת משיח מלשון שיח, לדעת לנהל שיחה ממקום אמיתי של נוכחות, זה לבדו ישנה את העולם.
סיפור מגדל בבל שמגיע מיד אחר כך עוסק בתקשורת בצורה הרבה יותר ברורה. פירוש "כלי יקר" על התורה אומר דבר נועז על הסיפור הזה, שמאוחר יותר יתבטא גם בפילוסופיה של עמנואל לוינס: "(אנשי בבל) חשבו להעמיד שלום ע"י כינוסם ואני רואה להעמיד שלום ע"י הפיזור, הפיזור טוב מהקיבוץ. אין שלום בעולם ע"י אנשים שכל מגמתם לעשות להם שם בארץ". יש לנו אובססיה עם אחדות והמניע לכך מובן: הרי מקורנו אחד, משם באנו ולשם אנו הולכים. אבל האחדות אליה נגיע שונה מהותית מזו שיצאנו ממנה, אחרת כל המהלך מיותר. בפירוד אנחנו מרוויחים מודעות, חידוד וייחוד של מהות החלקים השונים של האחדות הזאת. בפרשה הקודמת הכרנו את האדם שהיה מורכב מזכר ונקבה שנולדו גב אל גב וראינו שהם יכלו לדעת זה את זו, לפרות ולרבות, רק אחרי שהם חוו פירוד זה מזו ומטבע גן העדן. הם התחלקו לשתי מהויות נפרדות כדי להיפגש פנים את פנים ולייצר זיווג אמיתי שגם נושא פירות בעולם.
בסיפור מגדל בבל האנשים ממהרים לשוב לאחדות הזו לפני שעברו את התהליך שבעבורו הם כאן. יש בזה גאווה ותחרות וזה ממקום לא נכון. אנחנו מייחסים ערך גדול לדומה, אנחנו מחפשים בני זוג דומים לנו וקהילות נוצרות על בסיס דמיון מסוים, כאשר הן הופכות אלימות כלפי השונה מהן. סיפור בבל מציע להכיר בערכם של שונות ופירוד כשלב בהתפתחות התודעה שלנו שתביא אותנו לאחדות ממקום אחר לגמרי: פנים אל פנים במודעות מלאה במקום גב אל גב כשאין אבחנה בין מהויות. רק אחרי זה אפשר לברך אותנו ב"פרו ורבו" ורק זיווג כזה נושא פירות. המילה פירוד מאוד טעונה והיא נקשרת בתודעתנו עם חוויה של בדידות, אבל נראה לי שיש כאן חתירה לאיזון בין היותנו ישות עצמאית שחשוב שתדע את עצמה, תגדיר את גבולותיה ואת ייחודה המהותי, לבין היותנו חלק ממערך אלוהי של אחדות והבנת תרומתנו ליקום הזה. אין להגזים באף אחד מהקצוות. אפשר לראות את המהלך הזה במאקרו ואפשר לראות אותו בזוגיות, כשמתחברים עם אדם ממקום לא נכון ומרגישים שאיבדנו את מהותנו העצמאית. פיזור מגדל בבל מחייב אותנו להתפתח באמצעות תקשורת עם השונה וגילוי המכאניקה מאחורי מהלך השלום. שלום מתגלה כאן כסוג של זיווג שאינו מבטל את ייחודו ושונותו של האחר, שהרי לכל חיה וחיה יש מקום משלה בתיבה ואף אחד אינו מיותר בעולם.
שבת שלום. תרתי משמע.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
