 |
/images/archive/gallery/390/198.jpg
עיבוד מחשב: רעות גוטוויין  |
|
|
|
|
| באיזה מובן אפשר (אם בכלל) לדבר על תנועת הניו אייג' כעל תופעה רוחנית? אהוד פירר חושב שאיש העידן החדש אולי זורם ומשוחרר יותר מחברו איש העידן הישן אבל בכל מה שקשור להשקפת עולמו, הוא עדיין היה ונשאר חילוני וחומרני
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אהוד פירר
8/11/2005 11:54 |
|
|
|
|
|
|
|
מקובל לומר שבעשורים האחרונים מתחוללת במערב מהפכה של רוחניות. המגזין ארץ אחרת למשל הקדיש לאחרונה גיליון שלם לאותה 'רוחניות חדשה' על שלל היבטיה. אולם, ברגע שאנו מנסים להתבונן על התופעה מעבר למילים המציינות אותה, אנחנו מתחילים להסתבך. שהרי מהי בכלל רוחניות? מיהו אדם רוחני? קשה להשיב על כך בצורה חד משמעית. סביר להניח שלחלק מאיתנו המושג 'רוחניות' מתקשר באופן אסוציאטיבי עם מושגים כגון עומק, משמעות, רצינות וכן הלאה. עבור חלק אחר, רוחניות מתקשרת עם אוסף של פרקטיקות, גופניות ונפשיות, שמקורן לרוב במזרח הרחוק (יוגה, מדיטציה, רפואה אלטרנטיבית לסוגיה השונים וכדומה). יהיו אולי גם כאלו שבשבילם רוחניות זה משהו שקשור לדת. וכמובן, בעיני רבים המונח רוחניות מעלה מייד אסוציאציות של שרוואלים, אנרגיות, הודו ופסטיבל בומבלה.
לנוכח כל ריבוי המשמעויות הללו, מתעוררות מספר שאלות: ראשית, מעבר לשאלה מהי ה"רוחניות האמיתית" והאם בכלל יש דבר כזה, עולה השאלה איך קרה שמונח המציין תנועה של אוויר - או לכל היותר תנועה של נפש - הפך לשם קוד לדברים כל כך שונים זה מזה. שאלה נוספת שעולה היא, למה בעצם אנחנו מתכוונים כשאנו מדברים כיום על "רוחניות חדשה"? באיזה מובן אפשר לדבר על תנועת הניו אייג' כעל תופעה רוחנית? ובאיזה מובן הדת היא תופעה רוחנית? בשורות שלהלן אנסה להתמודד עם כמה מהשאלות האלה. קודם כל ננסה לבחון כמה מהמשמעויות השונות שנוצרו במהלך ההיסטוריה למונח "רוחניות" ולהפרדה בין רוח וחומר וננסה לראות כמה מהגלגולים שעברו משמעויות אלו. לאחר מכן אנסה לבחון בקצרה כמה מן התופעות המזוהות כיום עם אותה רוחניות חדשה, ואנסה לראות באיזה מובן ניתן לכנות אותן "תופעות רוחניות".
ככל הנראה המקור להפרדה בין החומר לרוח, כמו המקור לרבות מקטגוריות החשיבה שלנו, נמצא בחשיבה הימי-ביניימית. על פי התפיסה האריסטוטלית כפי שהיא פורשה בימי הביניים, העולם שסביבנו מתחלק לשתי ספירות: חומר וצורה. הראשון מציין את ההיבט הפיזי והמוחשי של כל עצם בעולם. השני מציין הן את צורתו הגיאומטרית של העצם והן את מכלול התכונות שלו, סך כל הדברים שניתן לומר עליו. במילים אחרות חומר פירושו מה שניתן לגעת בו, מה שתופס מקום ונקלט בחושים. צורה (אידיאה) פירושה המושג המופשט, כמו שהוא נתפס בשכל.
לא ניכנס כאן לפרשנויות ולגלגולים השונים שעברו מושגים אלה. לצורך העניין מספיק יהיה לומר שבסופו של דבר נוצרו שני תחומים של מציאות: מצד אחד העולם של הפרטים, העולם של המגע, של היחסיות ושל ההשתנות המתמדת - ומן הצד השני עולם ההפשטות, ההכללות והאמיתות הנצחיות. לכל אחד מהתחומים הללו היה כושר מקביל אצל האדם: החומר היה נחלתם של החושים - ובפרט חוש המישוש - של הגוף הפיזי על חולשותיו ותאוותיו. הצורה לעומת זאת היתה נחלתה של ההכרה הטהורה. הגוף, המין, המזון, חיי היומיום, האמנות והאומנות, כל אלה היו שייכים לעולם החומר. המדעים, הפילוסופיה, המתמטיקה והדת היו בתחום עולם הצורות. מאחר שכל מה שמשתנה היה קשור לחומר, ממילא גם מצבי הרוח, הרגשות, האופי וכל מה שמקובל לכנות כיום "חיי נפש", נתפס כשייך לעולם החומר ופורש באמצעות מושגים חומריים כמו ליחות ומרות. מנגד, בעקבות החיבור בין תפיסת העולם האריסטוטלית לחשיבה הדתית, נתפסו עיקרי האמונה כחלק מאותן אמיתות נצחיות של עולם הצורות. ממילא גם הנשמה, שבכוחה להשיג את האמיתות הללו, זוהתה עם הכושר השכלי של האדם. אם כן, לא היה מדובר כאן רק בשני עולמות נפרדים. מדובר כאן בתחום אחד המתקשר לכל מה שנתפס כגבוה ונאצל באדם - ולעומת זאת, תחום שני הקשור לכל מה שנתפס כחלקי, שפל ומלוכלך.
איך כל זה קשור לעניינינו? ובכן, כאשר ניסו יהודה אבן-תיבון וחבריו לתרגם לעברית את המונחים האריסטוטליים, הם כינו את הצורות בשם "שכל", "שכלים נבדלים" או פשוט "רוח". למעשה בספרות העברית של ימי הביניים - כמו גם בספרות החסידית ובספרות החדשה יותר ששאלו את מושגיהן - המונחים "נפש", "רוח" ו"שכל" משמשים כמילים נרדפות. בספר "מורה נבוכים", הרמב"ם מסביר את המושגים רוח או נפש בתור "השפע השכלי" או "צורת האדם - שהיא ההשגה השכלית". ר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי", מביא את דברי "הפילוסוף" האומר למלך כוזר שעל האדם "להידבק ברוחני באמת, שהוא השכל הפועל". או, אם נביא דוגמה נוספת: ר' נחמן מברסלב אומר באחת מתורותיו שעל האדם תמיד "להתבונן בשכל שבכל דבר", כאשר מן ההקשר מובן שכוונתו להתבונן על הנשמה והמהות שיש לכל דבר ודבר בעולם. בכל המקרים המשמעות היא זהה: הרוח היא המהות. היא הצורה, ההגדרה המופשטת, האמיתית והנצחית, זאת שנתפסת רק באמצעות השכל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עושים רוח
|
|
|
 |
|
|
|
כדי לסבך את העניינים, בצד אותה חלוקה של המציאות לכללים ולפרטים, התקיימה גם חלוקה נוספת, בתוך תחום הכללים עצמם. בעקבות אריסטו, גם אנשי ימי-הביניים חילקו את מכלול הידע לפיזיקה ומטאפיזיקה, או בלשונו של הרמב"ם "ידיעת הטבע וידיעת מה שאחר הטבע". ידיעת הטבע פירושה ידיעת חוקי היקום. ידיעת מה שאחר הטבע פירושה אמיתות היסוד של הפילוסופיה והתיאולוגיה. הרמב"ם, כאריסטוטלי נאמן, זיהה את הפיזיקה עם מה שחז"ל כינו "מעשה בראשית" ואילו את המטאפיזיקה הוא זיהה עם "מעשה מרכבה". הוא אף כינה את שני התחומים "חוכמת הטבע וחוכמת האלוהות". למרות שעל פי רוב כאשר מדובר על ה"רוחני" הכוונה לכל אותו ידע שכלתני ומופשט, שהרי ככל הנראה ישנם גם מקרים בהם מושג זה משמש רק לציון תחומה של המטאפיזיקה או תחום חוכמת האלוהות.
אולם בצד התפיסה האריסטוטלית התקיימה בימי-הביניים גם תפיסת עולם אחרת, הניאו-אפלטונית. על פי תפיסה זו, המציאות מחולקת לרמות שונות של הוויה, כאשר בראש הפירמידה נמצא האל, אחריו הלוגוס - מעין "דבר האל" הנאצל ממנו, אחריו אינספור דרגות הולכות ויורדות עד לחומר הגס, הנמצא בתחתית ההירארכיה. לפי תפיסה זו לא מדובר עוד על שני תחומים נפרדים. מדובר כאן על אינספור רמות שונות. ככל שמשהו הוא זך יותר, טהור יותר וכמובן "רוחני" יותר, כך הוא נמצא גבוה יותר בסולם ההוויה. האל עצמו, הנמצא בראש הסולם, הוא הרוחני מכולם, המופשט לחלוטין, זה שאי אפשר לייחס לו שום תכונות. לעומת זאת, ככל שמשהו מוחשי יותר וחומרי יותר, כך הוא גם שפל יותר ורחוק יותר מן האלוהות.
שינוי מסוים ביחס למושגי הגבוה והנמוך, הרוח והחומר, התחולל בחשיבה המערבית עם תקופת הרנסאנס. אם עד אז ייחסו בהגות המערבית חשיבות רק לידיעות המופשטות והטהורות של הפילוסופיה והתיאולוגיה, הרי שכעת - בעקבות החייאתן של תפיסות קלאסיות מסוימות - החלו לייחס ערך גם לתחומים כגון ספרות, היסטוריה, שירה, אמנות ואסתטיקה. באופן זה החלו המלומדים לעסוק בכל מה שכונה "מדעי האדם", או "לימודים הומאניסטיים" - המכלול העוסק בכל תחומי התרבות וחיי הנפש. תחומים אלה כבר לא נתפסו עוד כנחותים. כעת ראו בהם תחומים השווים בחשיבותם - ואולי אף עולים - על המדע והתיאולוגיה. אותו מכלול של לימודים הומאניסטיים כונה בעברית - בשל אופיו הנעלה ובשל זיקתו לנפש האדם - בשם "מדעי הרוח". הרוח אם כן כבר לא נתפסה עוד רק כעיסוק באמיתות מופשטות אלא גם כעיסוק באדם, ביצירתו ובפנימיותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מעורפל, לא מוחשי ואולי גם לא ממש קיים
|
|
|
|
|
|
|
מהפך של ממש במושגים חומר ורוח התרחש בראשית העת החדשה, עם הגותו של דקארט. אמנם גם על פי דקארט המציאות מתחלקת לשני תחומים נבדלים, החומר והרוח. אולם אצלו ההגדרות הן שונות: החומר הנו כל מה שתופס מקום בחלל. כל מה שניתן לכימות, שחלים עליו חוקי הגיאומטריה וממילא גם המתמטיקה. הרוח הנה כל מה שאיננו תופס מקום בחלל. אין כאן שום הפרדה בין פרט וכלל, בין שכל וחושים או בין נעלה לנמוך. אין כאן גם שום שיפוט ערכי של התחומים. רק הצבעה על אופיים השונה. דקארט אמנם לא הטיל ספק בקיומו של עולם הרוח ובקשר שיש לו עם עולם החומר, אולם הוא התקשה להסביר את הקשר הזה או להוכיח אותו. גם הפילוסופים שהלכו בעקבותיו - שפינוזה, לייבניץ ואחרים - קיבלו את החלוקה הדיכוטומית הזו שבין חומר לרוח, בין מה שתופס מקום בחלל לבין מה שאינו ניתן למדידה. חלוקה דיכוטומית זו היא גם שאפשרה למדענים, מאז ועד היום, להתמקד אך ורק בחומר. אך ורק במה שניתן למדידה ובמה שכפוף לחוקי המתמטיקה. כך, החומר נתפס כדבר מה ממשי, דבר מה שניתן לחקור אותו, לערוך בו ניסויים ולהשתמש בו. הרוח נתפסה כשם כולל לכל מה שהוא מעורפל, לא מוחשי ואולי גם לא ממש קיים.
אם נסכם, אז עד כה ראינו כמה מובנים להבחנה בין רוח לחומר, כמו גם כמה משמעויות למושג "רוחני": לפי תפיסה אחת הרוחני הנו הכולל, המופשט והשכלי. לפי תפיסה אחרת, הרוחני הוא הטהור והקרוב יותר לאלוהים. לפי תפיסה שלישית הרוחני הוא מה שקשור לנפש האדם ולפי תפיסה רביעית רוחני הוא כל מה שלא תופס מקום בחלל, כל מה שאינו ניתן לכימות ולמדידה. כפי שניתן היה לראות מההגדרה הראשונה של מושג הרוח – ניתן לזהות את העיסוק הרוחני גם כעיסוק באמיתות היסוד של החיים ובידיעת האל. לעומת זאת, מן ההגדרה האחרונה, יכול להתפתח זיהוי העיסוק הרוחני כמרדף אחרי הרוח - כלומר כעיסוק בדברים חסרי ממשות וחסרי חשיבות. אז מה אם כן נכנס תחת ההגדרה של רוחניות? לפי מובן אחד, כל מה ששייך לאינטלקט - מלוגיקה פורמאלית ועד פיזיולוגיה של זבוב הבקר - ניתן להיחשב כעיסוק רוחני. לפי מובן אחר, עיסוק רוחני פירושו עיסוק בכל מה שהוא טהור ונאצל, בכל מה שנעלה על חיי היום-יום. תהיה משמעות הדבר אשר תהיה. לפי מובן נוסף, רוחניות פירושה כל מה שקשור לרוח - כלומר מה ששייך לנפשו של האדם ולהכרתו. מפסיכולוגיה ועד תרבות ואמנות. מתפיסה אחרת נובע שהרוחני הנו כל מה שאיננו מדעי, כל מה שאינו ניתן למדידה ולבדיקה. ולבסוף, מובן אחרון של העיסוק הרוחני הנו העיסוק המטאפיזי, העיסוק באלוהים ובמשמעות החיים. יתכן שחלק ניכר מהבעיות הקשורות במושג "רוחניות" מקורן בזה שלא תמיד אנחנו מצליחים להבחין בין המובנים השונים של מושג זה או לחלופין, שלפעמים אנחנו נוטים לכרוך את כל מגוון המשמעויות הללו יחד תחת הכותרת "רוחניות". יתכן גם שלפעמים אנו נוטים לשייך למה שמוגדר כרוחני על פי מובן אחד, את האיכויות המיוחסות לרוח על פי המובנים האחרים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש כאן מהפכה אבל היא לא בהכרח רוחנית
|
|
|
|
|
|
|
כידוע, בעשרות השנים האחרונות התחוללו שינויים מפליגים בתרבות המערבית. שפע של פרקטיקות גופניות ונפשיות, רעיונות ומסורות שהיו עד אז נידחות ואזוטריות, הפכו לנחלת הכלל. יוגה ומדיטציה, קבלה וסופיזם, כישוף וניאו-פגאניות, כל אלה הפכו למושגים מוכרים וידועים. אם עד כה מסורות אלה היו ידועות רק לחבורות סגורות של מיסטיקאים שביקשו באמצעותן לדבוק באינסוף, הרי שכיום הן נגישות לכל מי שרוצה להכניס קצת עניין לחייו, אם הוא רק מוכן לשלם. בצד אותן מסורות עתיקות, הופיעו עד מהרה גם שפע של טכניקות חדשות, שניסו להשיג את אותן מטרות באמצעים פשוטים יותר. (כמובן, לא חסרו גם טכניקות חדשות שהשתמשו בשמותיהן של מסורות עתיקות, כדי ליהנות מהיוקרה של מותג מצליח). בעקבות אותו מפץ גדול, היו רבים שדיברו על תחייתה של הרוחניות. לדבריהם של אלו, לאחר שנים רבות של שלטון המדע וההיגיון, גילה המערב מחדש את הרוח. היו גם כאלה שדיברו על התופעה כעל דת חדשה, כעל סופה של החילוניות. הסוציולוג פיליפ וקסלר הרחיק והגדיר את תנועת העידן החדש בתור "המהפכה הרוחנית החשובה ביותר במערב מאז הרפורמציה".
כאן כמובן עולה השאלה: כמובן שיש כאן תופעה משמעותית, אולי אפילו מהפכה, אבל האומנם ניתן לקרוא לה "רוחנית"? ואם כן, לאיזה מובן של רוחניות הכוונה? אם נעיף מבט חטוף על כל אותו מגוון אינסופי כמעט של פרקטיקות ושיטות שהפכו לאופנתיות בקרב אנשי העידן החדש, נגלה שהמגוון הזה מתחלק למספר קטגוריות: הפרקטיקות המשתייכות לכל אחת מהקטגוריות עשויות אולי להיקרא "עיסוקים רוחניים", אבל על פי מובנים שונים של המונח "רוחניות".
ראשית כל, ישנו אותו מגוון רחב של פרקטיקות שניתן לכנות "טכנולוגיות". לצורך העניין, נגדיר במונח "טכנולוגיה" פעולה כלשהי - לרוב פיזית - שנועדה להשיג מטרה ארצית. כשם שחיבור מעגל חשמלי נועד להשיג תאורה וכשם שנטילת כדור נועדה להשיג הקלה בכאב הראש, כך גם לעידן החדש ישנן הטכנולוגיות שלו: החל מאינסוף טכניקות שנועדו לשיפור הבריאות - סוגים שונים ומשונים של טיפולים רפואיים, שיקויים ותרגילים - דרך סידור הבית בצורה מסוימת בכדי להשיג הצלחה, השתתפות בטקסים דתיים כדי להרגיש "חוויה" וכלה בהתבוננות בכוכבים בכדי לדעת את העתיד. בכל המקרים נעשות פעולות פיזיות מסוימות בכדי להשיג תוצאות מסוימות. לא ניכנס כאן לשאלה באיזו מידה הטכנולוגיות הללו הינן יעילות. השאלה שעומדת בפנינו היא אחרת: באיזו מידה ניתן לקרוא להן "רוחניות"? במידה שבמונח "רוחניות" אנו מתכוונים למשהו מופשט יותר, זך יותר, נעלה יותר או קרוב יותר לאלוהים - כמובן שהתשובה היא שלילית. אין שום דבר נעלה או מופשט יותר בשתיית תרופה הומיאופתית מאשר בלקיחת אקמול. אין גם שום דבר זך וטהור יותר בשמיעת תחזית אסטרולוגית מאשר בשמיעת התחזית הכלכלית של נחמיה שטרסלר. אם ניתן לכנות את אותן טכנולוגיות בתואר "רוחניות", הרי זה רק במובן זה שהן בלתי ניתנות למדידה. הן מתבססות על גופי ידע שאינם ניתנים להוכחה או להפרכה. הן בנויות על מדעים העושים שימוש במושגים שאינם תופסים מקום בחלל, שאינם ניתנים לכימות ושאינם כפופים לחוקי המתמטיקה. כמובן שזה עדיין לא אומר שהטכנולוגיות האלה אינן עובדות. העובדה שמשהו לא הוכח עדיין אינה מוכיחה את אי-נכונותו. אבל, אם כל תרומתה של תנועת הניו אייג' הייתה מסתכמת בהפצת טכנולוגיות עתיקות שיעילותן מעולם לא הוכחה, קשה היה לקרוא לה "מהפכה רוחנית". אחרי הכל, טכנולוגיות היו כאן כבר קודם. והן אפילו היו יעילות יותר.
אך בצד אותו אוסף של טכנולוגיות, תנועת העידן החדש סייעה גם בהפצתן של פרקטיקות מסוג אחר לגמרי, פרקטיקות שנועדו להשפיע גם על עולמו הפנימי של האדם. החל בספרי עצות וסדנאות חשיבה חיובית למיניהן, וכלה במגוון טכניקות של התבוננות ומדיטציה. בהכללה מסוימת, ניתן לומר שאותן פרקטיקות נועדו לעסוק במה שמכונה בספרות המוסר "תיקון המידות" - כלומר בבניית אישיותו של האדם, בשינוי יחסו אל העולם ואל עצמו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עיסוק אובססיבי בגוף, בבריאות, במזון
|
|
|
|
|
|
|
טכניקות כגון ויפאסנה, זן או סוגים מסוימים של טאי צ'י, לא נועדו רק - או אפילו לא בעיקר - להשיג מטרות ארציות כלשהן. הן נועדו בראש וראשונה לשנות את דפוסי החשיבה של זה שמתרגל אותן. לשנות את האינסטינקטים הנפשיים שלו, את הדרך שבה הוא תופס את הסביבה ואת הדרך שבה הוא מגיב אליה. במידה שבמונח רוחניות אנו מתכוונים לעיסוק במה שאיננו מוחשי, עיסוק בחיי הנפש ובפנימיותו של האדם - אין ספק שיש כאן עיסוק שכזה. יהיו בוודאי גם כאלו שיטענו שהעיסוק בתיקון האישיות הנו עיסוק נעלה יותר מאשר עיסוק בענייני העולם הזה. יהיו אולי גם כאלה שירחיקו לכת ויאמרו שעיסוק כזה מקרב את האדם לאלוהים, לאינסוף או למה שזה לא יהיה. אבל כמובן, את כל אותם דברים אפשר לומר גם ביחס לטיפול פסיכולוגי. אחרי הכל, ניתן באותה מידה לתרגל את שלל הטכניקות הללו אך ורק בתור מעין "התעמלות פסיכולוגית", ללא שום התייחסות לאיזשהו היבט דתי, מיסטי או מטאפיזי. ואמנם, כמה מאותן טכניקות מנטאליות וצורות חשיבה ששימשו את הנזירים הבודהיסטיים למשל, בכדי לשלוט בתודעתם ולהגיע אל ההארה, שימשו אחר כך גם את הסמוראים בכדי לפרוס את יריביהם לפרוסות בצורה מהירה ומדויקת יותר, ומשמשות כיום מנהלים ואנשי עסקים, בכדי להגביר את רווחי החברות שלהם. בקיצור, אפשר לראות את כל אותן טכניקות מנטאליות כלא יותר מאשר כלים. כלים יעילים יותר או פחות. כלים שניתן אמנם להשתמש בהם למטרות רוחניות דוגמת דבקות באל או השגת הארה וכד' - אך כמובן, בה במידה ניתן להשתמש בהם גם למטרות ארציות יותר, כמו שיפור ההרגשה או עשיית כסף. בלי לחטוא בהכללה, עושה רושם שבקרב אנשי העידן החדש כלים אלה משמשים בעיקר למטרות מהסוג השני.
בנוסף, בקרב אנשים המזוהים עם העידן החדש אפשר למצוא גם עוד סוג של פרקטיקות שמקובל לכנותן רוחניות: הכוונה לכל אותן פרקטיקות העוסקות במה שמעבר למציאות. החל בשימוש בסמי הזיה ובטכניקות מדיטטיביות מסוימות, דרך מפגשים עם שדים, רוחות או ישויות ועד ביקור בעולמות אחרים. חסידיהן של פרקטיקות אלו יטענו שבאמצעותן הם מקיימים קשרים עם מציאויות אחרות ועם רמות אחרות של הוויה. לעתים קרובות הם גם יאמרו שכך הם מקיימים מגע עם הרובד העמוק והאמיתי יותר של המציאות, אולי אפילו הרובד הקרוב יותר לאלוהות. אם נקבל את הטענות האלה ברצינות, הרי שבהחלט אפשר להגדיר את העיסוקים הללו כעיסוקים "רוחניים". אחרי הכל, הם לא עוסקים בעולם הזה אלא במה שמעבר, ברבדים הנעלים יותר של הקיום. מצד שני, טענות כל כך מרחיקות לכת זקוקות להוכחה כדי לשכנע.
אם כן, ניתן לומר שתנועת העידן החדש הנה תנועה רוחנית בכך שיש בה עיסוק נרחב ברוח - כלומר מחד, עיסוק בדברים לא מוחשיים ושאינם ניתנים למדידה ומאידך, עיסוק ברוח האדם, במבנה הנפש ובצורת החשיבה שלו. אולם, כאשר אנחנו משווים אותה עם תנועות אחרות בהיסטוריה המוגדרות כתנועות רוחניות, מדתות ועד זרמים מחשבתיים, מה שבולט ביחס לתנועה זו הוא בעיקר מה שאין בה: כמעט שאין בה כלל את אותו הדבר שהרמב"ם כינה "חוכמת האלוהות" - כלומר התמודדות מהותית עם הסוגיות הקשורות לאלוהים, לאדם ולעולם. מי שיבקר באחת ההתכנסויות של אנשי הניו אייג', או שיעיין באחד מכתבי העת שלהם, ימצא שם עיסוק אובססיבי בגוף, בבריאות, במזון, בסגנון חיים וכן הלאה. הוא כמעט שלא ימצא שם עיסוק רציני בשאלות הגדולות של החיים - מי אנחנו, לאן אנחנו הולכים ובשביל מה זה טוב. גם אם הוא ימצא פה ושם התייחסויות לסוגיות אלה, לרוב יהיו אלה אמירות שטחיות למדי, לעוסות זה מכבר, שייאמרו כבדרך אגב. לחילופין, הוא עשוי למצוא שם שפע של ציטוטים ומובאות ממסורות ישנות - מדתות עתיקות ועד תפיסות פילוסופיות שונות - באשר לנושאים אלה. בכל הקשור לסוגיות הללו, ככל הנראה אין לניו אייג' שום בשורה חדשה. את החדשנות שומרים אנשי הניו אייג' לניסיונות לגלות כיצד ניתן להשיג את אותן מטרות חומריות ישנות - כסף, בריאות, הצלחה וכד' - באמצעות שימוש בכלים "רוחניים". כמובן שישנם גם יוצאים מן הכלל. ישנם גם אנשי ניו אייג', גם אם מעטים, שכן מנסים להתמודד מחדש עם השאלות הגדולות. כמובן גם שאין בדברים הללו שום ביקורת. זכותו של כל אחד לעסוק במה שמעניין אותו. אבל האם באמת ניתן לדבר כאן על מהפכה רוחנית? על סופה של החילוניות? לא ממש. בסופו של דבר, יכול להיות שאיש העידן החדש הוא אנאליטי פחות, זורם ומשוחרר יותר מחברו איש העידן הישן, אבל בכל מה שקשור למטרותיו ולהשקפת העולם שלו, הוא עדיין היה ונשאר חילוני וחומרני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
אהוד פירר הוא סופר, מבקר, ובאופן כללי בנאדם ממש בסדר. ספרו "האם ציפית לישועה?" הופיע לאחרונה בהוצאת גלורי
המאמר פורסם לראשונה באתר האייל הקורא
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
