 |
|
|
|
|
לך לך אל עצמך |
|
|
|
|
|
מטאפורת ה"זרימה" שמוכרת בחשיבה הרוחנית מתבטאת ביהדות ברעיון ההליכה. פרשת לך היא ראשיתה של הליכה שכזו, של התעוררות התודעה ויציאה למסע של ידיעה. פרשת השבוע של כרמל וייסמן
11/11/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
 |
|
|
|
כרמל וייסמן
11/11/2005 9:37
|
|
| |
|
|
|
| |
|
בתרבויות שונות הדרך הרוחנית היא אמצעי להגעה למטרה כלשהי, נניח הארה. ביהדות הדגש הוא על הדרך, לא תמיד ברור אם יש לאן להגיע בכלל. עשרות סיפורים בתלמוד ובספר הזוהר מתרחשים כאשר שני רבנים הלכו בדרך שאינה מסתיימת בשום יעד. ההליכה היא המטרה, היא המכניקה של ההארה היהודית. אפילו לפרקטיס הרוחני היהודי היומיומי קוראים "הלכה" מלשון הליכה (ואלמלא התעקשו כל מני גורמים מוסדיים לשמש לה קביים היא לא היתה צולעת...).
אם נתבונן בפרשת "לך" באופן הכללי ביותר, נראה שאברהם הולך לכל אורך הפרשה, מגיע מחרן, נודד לאורכה ולרוחבה של כנען בארבעת כיווני הרוח, יורד למצרים וחוזר חזרה. פעמיים אומרים לו "לך", פעם אלוהים שולח אותו למסע ופעם פרעה מבקש ממנו להתחפף אחרי שהאל מעניש אותו על שחמד את שרה. גם המילים לנסוע, הלוך ונסוע ומסעיו מופיעות בפרשה מספר פעמים. בעיני הפרשה עוסקת בראשיתה של התעוררות התודעה ויציאה למסע רוחני. הרי כשהאל מצווה על אברהם ללכת, הוא כבר נמצא במסע בדרך לכנען. מדוע יש צורך שהאל יצווה עליו משהו שהוא כבר עושה ממילא?
בפרשנות של ספר הזוהר לפרשה (זוהר חלק א' דף עז/ב), ההליכה אל הארץ היא מטאפורה לכניסה פנימה וידיעה עצמית. לך-לך כלומר לך אליך, דע את עצמך, מצא את ייעודך. אברהם לא נשלח לפיסת הארץ הפיזית הזאת, כנען, שהוא כבר ממילא בדרך אליה, אלא "אל הארץ אשר אראך", למהות רוחנית פנימית שכל אחד מאיתנו חושף בעצמו ומצווה לרשת אותה מידי קולות אחרים במוחנו, ליישב אותה כפי שהנשמה מתיישבת בגוף בעזרת מנגנון הנשימה ומתפעלת אותו להגשמת יעדיה. מנגנון ההארה הוא הראיה הפנימית בעזרת תשומת הלב. ואיך מתחיל מסע רוחני יהודי? אף אחד לא יבוא להציל אותך אם לא תעשה קודם משהו אקטיבי עבור עצמך. קודם אברהם חש צורך בשינוי, יוצא ממילא לדרך ואז אלוהים מתחיל לתת הכוונה. הארה היא דבר אקטיבי, תעשה משהו חיצוני, והאל שבפנימיותך יתחיל לתקשר איתך. זה הטעם למצוות רבות ביהדות שנראות כמשהו חיצוני בלבד אך מטרתן לעורר רצון פנימי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
להתנחל מבלי להיאחז, זו החוכמה
|
|
|
|
|
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הארץ המובטחת היא המקום שעלינו לעזוב בשבילו את מה שאנחנו כבר מכירים, את הרגלי בית אבא, את מה שאנחנו תופסים כטבענו, האופי שלנו שאנו משתמשים בו כתירוץ לא להשתנות, את כל מה שאנו נאחזים בו. הגילוי העצמי הוא מקום שאפשר לצעוד במשעוליו רק אם באמת מוכנים להעמיד בסימן שאלה את הידע הקודם שלנו על עצמנו ולא להתקבע. זה גם המנגנון של המסע, הליכה, נדודים, התנחלות פה ושם, אבל לא התקבעות. מטאפורת ה"זרימה" שמוכרת בחשיבה הרוחנית מתבטאת ביהדות ברעיון ההליכה. בניגוד לרעיון אי ההיאחזות בתרבויות המזרח הפרשנות היהודית אינה שלא יהיה לך דבר, נהפוך הוא: תחיה, תגור, תצבור רכוש, אבל תוך כדי, תדע לא להיאחז בדברים שיש לך. זה הרבה יותר קשה מאשר שתהיה נזיר בודהיסטי ולא יהיה לך דבר. תלמד לחיות כשאתה צובר המון דברים אבל לא באמת תלוי בהם. לדעת להתנחל מבלי להיאחז, זו החוכמה היהודית על רגל אחת.
אפשר לראות שאברהם ממש מתעשר לאורך הפרשה, צובר המון דברים בדרכו הרוחנית עד שנאמר עליו כי הוא "כבד מאוד" ברכוש ואפילו מתואר שהוא ולוט לא יכלו לגור באותו מקום מרוב שלשניהם היה רכוש רב, או בלשון הכתוב "לא נשא אותם הארץ". אני מפרשת את זה כחוסר יכולת של הנפש להכיל את כמות הדברים שאנחנו צוברים בדרכנו. חשוב לפגוש בכל דבר, לקחת מה שטוב לנו, להתמיר ולהתפתח דרכו, אבל לא לצבור לשם צבירה כדי לחפות על הריק הפנימי. מצב כזה יכול להיחוות ככובד לנפש, חוסר יכולת לשאת, לא רואים את הנפש מרוב אמונות ותורות של אחרים וכל מני דברים שאנחנו אוספים בדרך ומשוכנעים שאנחנו לא אנחנו בלעדיהם. וודאי שאין מקום אז, לא לי ולא לאדם אחר שאמור לחלוק איתי מרחב. מלכיצדק מלך ירושלים מציע לאברהם דיל מפתה בהמשך: קח את כל הרכוש ותשאיר לי את הנפש. אני רואה את ההצעה הזאת כבקשת הצלה, עזור לי להיפטר ממה שצברתי. גם אנחנו פונים לכל מני מטפלים כדי שייקחו לנו את הרכוש. תרתי משמע. J
היחסים בין החוץ לפנים של אברהם, המגולמים ביחסים עם האל, אינם אקראיים, הם מעוגנים בברית. ספקות רבים עולים בלב אברהם לאורך הפרשה והאל נאלץ להבטיח שוב ושוב ולכרות שני סוגים של בריתות עם אברהם. בפרשה מופיעים שלושה שמות אל שונים ובהם שם חדש שמופיע לראשונה "אל שדי", פן של האלוהות שמבטיח הבטחות, משדרג את אברם ושרי בשמות אברהם ושרה ומבקש ברית מילה לאחר שיש כבר ברית בין הבתרים. המסע הרוחני אינו רציפות בוטחת של אור ואהבה, אלא בלבול בין קולות שונים שכולם מתחזים לקולך הפנימי ביותר ויוצרים איתך הסכמים שונים. אברהם עוד יתחבט בין הקולות הללו בצורה חריפה יותר כשהם יבקשו ממנו לעקוד את בנו, אבל בינתיים נראה לי שאפשר ללמוד מכאן על הברית, ההסכם, כרעיון.
קשה לצעוד בדרך רוחנית עצמאית ללא ברית עם אחים למסע ו/או הסכם חזק עם האל הפנימי שבך. קולות וכוחות רבים משחרים לטרף כשאתה מתחיל לעשות שינוי, פתאום אתה עייף ועצלן, נדמה לך שהנסיבות/המשפחה פועלים נגדך, בא לך רעיון לעשות משהו אחר לגמרי וכו'. המילה ברית היא המילה "בראשית" ללא אותיות "אש". בעיני זהו רמז לפעולה סמלית שקוטמת את החלקים הללו, העורלה והקליפה השייכים לתחום האש והדין בסמליות הקבלית, כדי שיהיה קל יותר לעבוד עם ליבת העניין. ברובד היומיומי שלנו, אני חושבת שפעולת הביתור הסמלית מגולמת בפעולת הוויתור על הסכמים שונים, בעיקר בלתי כתובים, שיש לנו עם אנשים ועם כוחות שונים בנפשנו, לטובת שחרור פנימי. עלינו להיות מודעים להסכמים שכבר לא משרתים אותנו ולדאוג לכרות בעיקר הסכם עם המקום הפנימי והאותנטי ביותר שלנו, שלא יוכל לשאת הסכמים שזרים לרוחו וינג'ס לנו תמיד לשנות, לחזור לעצמנו, כשנתפתה להיתקע. ואם נתבונן על זה ברמת שמות הפרשות, זוהי דרישה לוויתור על הנוחות מפרשת נח למען ההתפתחות, ה"לך" הזה שבהיפוך אותיות הוא בעצם ה"כל".
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
