 |
/images/archive/gallery/398/267.jpg
מתוך הסרט אבודים לרגע  |
|
|
| מי יגאל אותנו מהטריפ הרע של המציאות? |
|
| גדודי ישראלים בהודו פורקים את עולה של דיקטטורה צבאית ובולעים סמים. אורן קקון ראה את "אבודים לרגע", עוד סרט "פילוסופי" על הקשר בין קולוניות הסמים הישראליות בהודו וצבא ההגנה לישראל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אורן קקון
4/12/2005 11:32 |
|
|
|
|
|
|
|
יום שישי, לילה, סינמטק תל אביב. אני פונה ימינה בכניסה, להשתין. בדרך חזרה אני רואה על הקיר את יאושם של אורסון וולס וטרי גיליאם, יאוש כמו שהיה לדון קיחוטה עצמו. יגון מטורף. אני נכנס לאולם.
שתים עשרה בלילה, הודו, סמים, אולי גם זיונים, מה כבר יכול להיות רע?
האחד הוא עמית (תומר בן דוד), יוצא יחידה קרבית מובחרת, טייס בשייטת מטכ"ל, גב-גבר עם ביצים מברזל. השני הוא מנש (איתי תורג'מן). שניהם מגיעים להודו.
העילה לסרט ברורה כבר בהתחלה. עמית היציב, המתוכנן, המהודק, הוא זה שיסתבך עם אל אס די (ייכנס לטריפ רע) ומנש, הסטלן הנצחי, יציל אותו ויחזיר אותו הביתה. ביניהם קיימת המפתה האולטימטיבית, נימפה ישראלית שכל עניינה להתמסטל וכל נאמנותה נתונה לדילר שלה, קרחניסט חסר מעצורים בפני עצמו.
המהלך מנסה לייצר תהליך הפוך ומנוגד של שתי הדמויות הראשיות. דמות אחת, רציונאלית, המונעת על ידי שליטה וקור רוח, מתפתחת לקראת נטייה מוגזמת וחסרת
שליטה לשימוש בסם. האחרת, מחוספסת, אי רציונאלית, מתפתחת אל רתיעה ממנו, אפילו התנגדות אליו. העלילה עצמה מקודמת גם על ידי מנש המחליט לצאת ולחפש את עמית וגם על ידי קטעי קריינות שמקריא עמית במבט לאחור(פלאשבק).
הסרט מסתיים בתהיה הפילוסופית, מי יגאל אותנו מהטריפ הרע של המציאות?
הדיון, לכשעצמו, הוא מעניין. גדודי ישראלים בהודו, צפון ודרום, פורקים את עולה של דיקטטורה צבאית ונוגסים מכל הבא ליד. הכל מותר. המילואימניקים של המחר, הזויים, סהרוריים, מפוצצים בסמים.
הדיון מעניין כי נוצרה חברה ישראלית ניהליסטית בהודו, תמונת מראה למה שקורה כאן. כאן זה הבבילון שבו צריך להתקיים, המציאות. שם - מנוחה, התקלפות, אשליה. הדיון מעניין כי קיים קשר ודאי בין אורח החיים שלנו כאן לבין החיים במה שנדמה לפעמים כקולוניה של ישראלים במזרח. הדיון מעניין, באמת מעניין, אבל את מה שקורה על המסך אפשר לתאר במילה אחת - שכונה. כמו שהקהל אוהב, ש כ ו נ ה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| /images/archive/gallery/398/263.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
ממסע אל אס די לא חוזרים
|
|
|
 |
|
|
|
כל הקטע בסמים, ולפניכם מומחה גדול, זה להידפק. להתפרק, לאבד את עצמך, לשוטט בין מימדים של המציאות, לבקוע ממנה, להבקיע דרכה אל מחוזות אחרים, מטורפים, מוקצנים, היסטריים, פראנואידיים, להיות משוגע. אמרה כבר וולך שממסע אל אס די, לא חוזרים. זו המשמעות האמיתית של שימוש בסמים, אין דרך חזרה, אתה כבר לא אותו בן אדם. המפגש בין יוצא יחידה מובחרת, מטובי בנינו, עם הסם, מחפש להגיע לפינה הזאת. הנחרצות הנוקשה של ממסד היררכי כולא, אל מול החופש המוחלט, האנרכי והמשחרר, אבל כל מה שהוא מייצר זה עוד רעיון טוב, מטולא ביומרות אין קץ.
חוויות הסמים מועברות בצורה אבסורדית, למעט אולי הסצנה עם השפן הזוהר, השפן היחידי שהוציא הבמאי מכובעו במהלך הסרט. אין שום דבר משכנע בטירוף של עמית שקושר את עצמו במרתף אפל ומוציא מגרונו דברי להג, או משתולל באוטובוס או הופך חנות בגדים בדלהי, אין שום דבר משכנע בזום אין זום אאוט לתאר חוויית אל אס די, אין שום דבר משכנע בתסריט השדוף ממנו קופצת המילה "אחי" כל כמה שניות. שום גירוי ברצף, שום חשיבה מבנית, והתהליך אותה עוברת הדמות הראשית קלוש וכמעט שאינו מורגש. בקיצור, כרעי תרנגולת.
הסרט הזה מנסה להיות מה שסרטים אחרים ערגו אליו ("הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי"). הוא מתיימר להציג בפנינו מסע המשלב מציאות ישראלית מסובכת, אימתנית, והזיות של אל אס די, נושא ראוי מכל צורה שהיא, אבל מאפשר לצופה לא יותר מאשר טיולון חטוף מסביב לשכונה, הילוך רופס, יעד קרוב.
זה מסוכן, זה מסוכן להביע עמדה המתנגדת לסמים, לפעמים מסוכן אפילו יותר מלהציע את ההפך. זה מסוכן משום שאז מוטלת עליך חובת ההוכחה. זו העמדה, שמרנית ככל שתהיה, שהסרט מציג. סמים זה רע. סמים זה מזיק. הכל מוביל לשם והניסיון לקשור בין המציאות הצבאית הישראלית לבין איבוד השפיות בהודו נואש ולא ממוצה. לגיטימי, יהיה אם כן סרט על סמים, סמים בלבד. אבל מה שאבודים לרגע אינו מצליח לעשות זה לשכנע אותנו. הנה הסכנה, הטיפול בבעיית הסמים הוא כה חיוור עד כי הקהל עוד עלול לאמץ את העמדה ההפוכה, העמדה נגדה מטיף הסרט. גם על סמים אפשר לדבר ברצינות, תשאלו את דון חואן, אבל הסרט אינו מעוניין לעשות זאת. בעמדתו הבסיסית, סמים זה לא דבר רציני, הסמים ניבטים דרכו מעמדה סטראוטיפית והוא אינו מנסה אפילו לגשת אל הבעיה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/398/273.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
קירח מכאן ומכאן
|
|
|
|
|
|
|
עד גיל שמונה עשרה אנחנו ברשות ההורים, עד גיל עשרים ואחת ברשות המדינה. הנתון הזה, מוזר ככל שזה ישמע, הוא מדהים. עד גיל עשרים ואחת חיינו לא בידנו, לא באחריותנו. עשרים ואחת שנים אנחנו מקבלים הוראות על איך אנחנו צריכים לחיות את חיינו, מההורים, מהמורים, מהמפקדים. רבע מחיינו מתנהל כאילו היינו כלים על שולחן שחמט. התקופה היקרה מכל נרתמת כל כולה לצרכים העליונים של המקום והזמן האלו. מנקודה זו המפגש עם הודו הוא נפיץ בלי קשר לאל. אס. די. הישראלים הטריים, שרק לפני חודש היזדכו בבקו"ם, מגיעים למזרח מוכי תדהמה ובהלה כאחת. הכאוס, הבילבול, הפחד מהלא מוכר, תחושת הנרדפות ואפילו פרה שמחרבנת באמצע הרחוב, יוצרים פאניקה. הם מתקבצים ביחד, אחוזי חרדה, בגטאות שיצרו, הם מטיילים ביחד, מעשנים ביחד, מארגנים מסיבות ועושים כל מה שאפשר רק כדי לא להיות לבד, רק כדי שלא יצטרכו לשאול את עצמם, מה עכשיו?. את זה הישראלי הממוצע לא יודע לעשות. הוא לא למד לקחת אחריות על עצמו כי מעולם לא היה זקוק לזה, תמיד אמרו לו מה לעשות והוא כבר אינו יודע להגיד זאת לעצמו. הסרט, בדרכו הלא משכנעת ובאופן חלוש, בוחר לחבר את איבוד השפיות של עמית עם עברו הצבאי אך מתעלם מהחיבור הזה לכל אורכו ומתמקד בבעיית הסמים שגם היא, כפי שטענתי, אינה מטופלת ברצינות.
הסרט יוצא קירח מכאן ומכאן. גם הצופה.
מה שמכעיס זו היהירות. יהירות של מי שמצוי בידו תקציב, גם אם דל, לסרט קולנוע, המדיום החשוב ביותר היום, אך אין מצויה בידו האמביציה לעשות שימוש, ולו ראוי, שלא לדבר על וירטואוזי, במדיום הזה. דא עקא- למרות שמרנותו של הסרט, סומכים היוצרים על הקהל המחושש, הכהה, המטומטם, הכביכול ניהליסטי, אותו קהל המתרוצץ בחצות הלילה אחרי שהוריד כמה ראשים, ומחפש לבדר את רוחו העולצת ואת מוחו הנבוב, שיקל ראש ויצא שבע רצון ממה שמסתבר כטרחנות ויזואלית. אני, חלק מהקהל הזה, אך בשונה ממנו, נלחמתי בצורך לצאת מהאולם במשך דקות ארוכות.
יום שישי, אחת בלילה, האולם הומה אדם, לפופולרי חוקים משלו. קולנוע אמיתי לא היה כאן, הייתה כאן בהלה של בימאים, או פשוט עייפות. אולי שניהם.
אני יורד חזרה לכניסה. פונה שמאלה, להשתין. מציץ בקיר אחר. פיטר אוטול, המגלם את דון קחוטה מביט בי בפראות, סופיה לורן, דולסינאה אמיתית, מחייכת אלי ארוכות. אני חושב על סרוואנטס, על האביר בעל דמות היגון, הנה אדם שיצא למסע בממלכת הטירוף.
אבודים לרגע, סרטם של עמית רוס ויאיר קויפמן, מציג מדי יום שישי בסינמטק ת"א.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
